חיים רק פעם אחת. או שלא?

ה-4.5 (עוד פעם), שעה 9:56 בבוקר, בית משפחת וויזלי

התעוררתי בבוקר מאור השמש, מסונוורת לגמרי. 'למה השמש מאירה תמיד רק עליי?' חשבתי לעצמי בכעס. קמתי מהמיטה, התארגנתי ויצאתי אל המטבח. 

לקחו לי כמה דקות לקלוט שהיום ה-4.5, עוד פעם.

'מעניין מה הכוח שלי היום' חשבתי לעצמי 'אני מניחה שאני יגלה בקרוב.'

נכנסתי למטבח. כמו תמיד, אמא הייתה שם והכינה ארוחת בוקר. אבל לפני שהספקתי אפילו לומר מילה אחת, היא נעלמה. 'מה לעזאזל..?' חשבתי והלכתי למקום שבו היא עמדה. 'אולי היא רק בלתי נראית' התפללתי. אבל לא- היא באמת נעלמה.

היא פשוט התפוגגה ברגע שראיתי אותה.

לפני שהספקתי בכלל לברר מה קרה, רון נכנס למטבח בפיהוק. "מה יש לאכול היום, אמא?" הוא שאל.

"מה?" שאלתי אותו בבלבול. 'אמא? אמא הרגע נעלמה. והשם יודע איפה היא נמצאת'. ורק אז קלטתי, הקול שלי לא נשמע כרגיל. הוא לא נשמע כמו הקול שלי. הוא נשמע כמו הקול של אמא.

"שאלתי, מה יש לאכול היום, אמא?" הוא חזר על דבריו.

"חכה רגע" אמרתי לו ועליתי בריצה אל החדר שלי. נעמדתי מול המראה. 

כן, ההשערה שלי הייתה נכונה. הכוח החדש שלי היום הוא שינוי צורה. אני נראית ונשמעת כמו אמא. בגלל זה היא נעלמה. אחרת זה היה מוזר שיש שתי מולי וויזלי.

'מעניין אם אני יכולה להשתנות לעוד אנשים,' חשבתי 'וגם לאן אמא נעלמה? ואיך היא תחזור?' בעודי מהרהרת בשאלות הללו, ירדתי בחזרה אל המטבח "אני מכינה היום ביצים ובייקון. למה שלא תערוך בינתיים את השולחן, חמודי?" אמרתי בנימה שאמא מדברת אלינו. 'חמודי? באמת? ממתי אמא קוראת למישהו מאיתנו ככה?' טלטלתי את ראשי והתחלתי לבשל את הביצים והבייקון. למזלי, את זה אני יודעת להכין.

"בוקר" אמרו פרד וג'ורג' שנכנסו למטבח.

לפתע, ראיתי שאמא חזרה למטבח והמשיכה כאילו בכלל לא נעלמה. 'רגע. זה אומר שחזרתי לעצמי?' הסתכלתי על רון, פרד ו.. "ג'ורג'? איך הגעת לשם? השנייה היית פה לידי." אמר פרד. 

"אהה.. אהה.." גמגמתי "התעתקתי" מיהרתי להגיד את הדבר הראשון שחשבתי עליו.

"כמה פעמים אמרתי לכם, להפסיק להתעתק מהבית, למקום אחר בבית?" אמרה אמא שנראתה כעוסה מעט.

במהלך ארוחת הבוקר (שכנראה נראתה מאוד משונה לכל המשפחה שלי) שיניתי צורה לפחות 40 פעמים. ולאט לאט למדתי לשלוט בשינוי הצורה שלי.

'היום אני יחקור את אמא, אבא, הארי והרמיוני' החלטתי.

'למי אבא יספר הכל?' הרהרתי בעודי מפנה את האוכל מהשולחן 'למי שיש לו מה לספר לאבא בתמורה. ומה אבא הכי אוהב לדעת? דברים של מוגלגים.'

החלטתי שכשנלך לרכבת, אני יהפוך למר גריינג'ר ואחקור את אבא.

הזמן עבר מהר, תוך חצי שעה היינו ברציף. ידעתי שאני יצטרך לעשות את החקירה של אבא מהירה, כדי שלא אאחר לעלות לרכבת. אז מיד כשראיתי את הרמיוני ומשפחתה מתקרבים אלינו, שיניתי צורה למר גריינג'ר.

"מר וויזלי, אוכל לקחת אותך לשיחה לכמה דקות?" פניתי אל אבא.

"בטח." הוא ענה והלך איתי לצד.

"מה דעתך שאני יענה על שאלה שלך על החיים המוגלגים שלי, ובתמורה אני ישאל אותך שאלה?" הצעתי.

כמובן שהוא שמח מאוד "בהחלט!" הוא אמר בהתלהבות ואז הירהר באיזה שאלה הוא ישאל. "או, כן יש לי שאלה! מה הן המברשות הקטנות האלה, שאתם מכניסים בבוקר ובערב לפה?" הוא שאל בסקרנות.

דווקא את השאלה הזאת ידעתי, כי הוריה של הרמיוני הם רופאיי שיניים והיא תמיד השתמשה במברשות המוזרות האלה פעמיים ביום. "אלה מברשות שיניים. מנקים בהם את השיניים משאריות אוכל." אמרתי.

"מרתק!" קרא אבא בהתלהבות. "תוכל אולי להביא לי יום אחד אחת כזאת?" הוא שאל.

"הממ כן בטח." עניתי, ממהרת לשאול את השאלה כשאני שומעת ברקע את הצפירה. "עכשיו תורי. מה היית עושה אם הבת שלך הייתה מתה?" שאלתי.

הוא עוד לא הספיק לענות והבנתי שזה כנראה לא הוא. תיארתי לעצמי שבטח יהיה איזשהו סימן כשאני אמצא את האדם שהכי יתגעגע אליי אם אמות.

"לא משנה" מיהרתי לומר "היה נחמד לראות אותך, אבא- זאת אומרת, מר וויזלי" אמרתי ורצתי אל המזוודה שלי.

בשנייה האחרונה עליתי על הרכבת. טוב, זה לא אבא, ואת אמא לא הספקתי לחקור, אז נשארו היום ברשימה שלי רק הארי והרמיוני.

החלטתי לחקור קודם כל את הארי. מפני שאת הרמיוני אוכל לחקור גם ביום אחר, הרי אני החברה הכי טובה שלה.

הארי ישב בצד של חדר המועדון והכין שעורי בית. שיניתי צורה לרון, וניגשתי אליו. 'אני רק מקווה שאני לא יתחיל לגמגם כמו שאני תמיד מגמגמת כשאני ליד הארי..' חשבתי לעצמי.

"היי" אמרתי בקול חלש יותר משרציתי. למזלי, הארי שמע את זה "היי" הוא מלמל והמשיך לכתוב את שיעורי הבית שלו.

"הממ.. א-אפשר לדבר איתך ר-רגע?" גמגמתי. 'שיט, ידעתי שאני לא אצליח להתנהג בצורה רגילה ליד הארי. לפעמים אני פשוט מרגישה שאני נמסה כשאני לידו. בעיקר כשהוא מסתכל עליי, עם העיניים הירוקות האלה שלו- בדיוק כמו שהוא מסתכל עליי עכשיו. זאת אומרת, בדיוק כמו שהוא מסתכל עכשיו על רון.'

"ברור" הארי אמר וחיכה שאמשיך לדבר.

"אה, לא. התכוונתי שנדבר בחוץ. לבד." לבד. להיות לבד עם הארי. אני בכלל לא מבינה איך אני עדיין פה, מדברת איתו- הייתי כבר אמורה להתמוסס לשלולית.

"אפשר שנדבר אחר כך?" הוא שאל "אני די עסוק כרגע. עוד לא גמרתי את החיבור על ערפדים למחר לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל." הוא אמר והצביע על הקלף שהיה ריק לגמרי חוץ משתי שורות. בהחלט יש לו  עוד הרבה עבודה.

"אה בטח. אבל אני צריכה- זאת אומרת, אני צריך לדבר איתך היום." אמרתי והלכתי משם. 'אני לא מאמינה שהתבלבלתי ככה! איזה טעות! אוף, ידעתי שאני לא אצליח לדבר בכלל עם הארי. למרות שיחסית לפעמים הקודמות שדיברתי איתו, זאת הייתה שיחה מעולה. למרות שהיא ערכה רק 5 שניות בערך.'

נכנסתי לחדר ריק, והפכתי חזרה לעצמי. יצאתי מהחדר והלכתי להכין שיעורי בית. 'טוב, זה לא היה יום מוצלח במיוחד.' חשבתי לעצמי 'זה נורא מבלבל לשנות צורה- אני גם צריכה לזכור למי השתנתי, גם אם אני בן או בת, וגם איך האדם הזה מתנהג. זה יותר מידי דברים שאני צריכה לזכור. ואני לא טובה בזה. אני בקושי זוכרת מה אכלתי לארוחת בוקר. מה זה היה בעצם..? האא כן, ביצים ובייקון. אם את זה אני לא זכרתי, איך בכלל שרדתי את היום הזה עד עכשיו?'

כבר עברו שעתיים שבמהלכן אני מהרהרת בכל מיני שאלות על העתיד. זאת אומרת, ההווה. זאת אומרת.. הבנתם את הכוונה שלי- הימים הקרובים. היום היום השני, זאת אומרת שיש לי רק עוד 5 ימים לגלות מי האדם שיתגעגע אליי הכי הרבה. ואני אפילו לא קרובה לגלות מי הוא. 

לפתע, ראיתי את הארי רץ אליי. הוא לבוש במדי קווידיץ' והמטאטא שלו ביד. הו, נכון. המשחק. שוב פעם שחכתי ממנו. אבל למה הוא בא אליי? המשחק אמור כבר להתחיל.

"מה אתה עושה פה?!" הוא צורח עליי "לך להתלבש ותיקח את המטאטא שלך!" מה? על מה הוא מדבר? ולמה הוא מדבר אליי בזכר? מה קורה פה?

"נו? למה אתה מחכה המשחק כבר עוד שנייה מתחיל, רון!" הארי צועק. רון? מה פתאום. אני ג'יני. השתניתי בחזרה לפני שעתיים בערך. רגע.. בעצם, לא בדקתי את עצמי במראה. אולי אני בעצם עדיין רון? אבל למה לא השתניתי חזרה? אולי נתקעתי בגוף של רון?

כמובן, לא קיבלתי תשבה לאף אחת מהשאלות הללו.

בלית ברירה, רצתי להחליף למדי קווידיץ' (המסריחים במיוחד) של רון. הגעתי למגרש מהר ככל שיכולתי . ולמזלי, הגעתי בדיוק בזמן. נשמעה השריקה, והמשחק התחיל.

למזלי, העובדה שגדלתי בבית מלא בנים שיחקה לטובתי היום. אני יודעת לעוף על מטאטא והייתי אומרת שאני אפילו די טובה. התמקמתי ליד החישוקים והצלחתי לבלום את כל הקואפלים שהגיעו לכיווני. הגריפינדורים עשו עוד ועוד נקודות.

כעבור כמה זמן סובבתי את ראשי כדי לראות אם הארי מצליח למצוא את הסניץ' המוזהב. 

בקושי הספקתי להפנות את ראשי הצידה, וכבר הרגשתי חבטה בראשי. נפגעתי ממרביצן.

לפני שהספקתי להסתדר מחדש על המטאטא, הרגשתי עוד חבטה. ניסיתי להישאר יציבה, אבל המרביצן פגע שוב ושוב בראשי. 'איפה לעזאזל פרד וג'ורג'?!' חשבתי לעצמי.

לפתע, הרגשתי שאני נופלת. איבדתי את האחיזה במטאטא ונפלתי לאט לאט למטה.

זה הרגיש כאילו העולם בהילוך איטי. רגע אחד אני אוחזת במטאטא, וברגע השני אני נופלת, מתקרבת אל הקרקע. ידעתי שאני נופלת מגובה גבוה מאוד. '..זה רון. המרביצן פגע בו חזק מאוד והוא נפל מגובה 35 מטרים..' אני נזכרת במה שהרמיוני אמרה לי אתמול. רון איבד הכרה לכמה שעות. מעניין אם היום הוא (זאת אומרת, אני) יאבד את ההכרה גם, או אולי ישבור יד או משהו. איזה מחשבות מטופשות לחשוב בעודי נופלת מגובה שכזה.

אני מתקרבת יותר ויותר לאדמה. לפתע, אני שומעת חבטה אדירה, וכל גופי כואב מהפגיעה ברצפה. העיניים שלי לא נעצמות, אבל אני רואה את העולם מתפוגג, הכל הולך ומחשיך. עד שאני כבר לא רואה כלום, הכל נעלם.

פקחתי את עיניי בבהלה. חלמתי שאני נופלת ונופלת, ושניה אחת לפני שפגעתי בקרקע, התעוררתי. כעבור כמה דקות קלטתי- זה לא היה חלום.

-------------------------------

פרק שני ^^ אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא