בטוחה ומוגנת

שמונים ימים שהיא כלואה. 
ארבעה קירות גבוהים שצבעם לבן דהוי. שבעים ושניים כתמים בצבע בז' שמעטרים אותם לאורך כל גובהם. שלושים ושלוש משבצות של עשרה סנטימטר רבועים בריצפה. מיטה אחת. מיזרון אחד דקיק. חלון אחד קטן שקוע בקיר. עץ אחד עבות שענפיו המרובים נכנסים דרך החלון אל חדרה.
עברו שמונים ימים מאז שעזבה את הזירה. שהתותח ירה בקול נפץ חזק והכריז על מותה. שמונים ימים מאז השירה של קטניס והחיבוק שלה והדמעות שהזילה עליה.
שמונים ימים שאף אחד לא נגע בה. חייה הקודמים היו מלאים מחוות חיבה. אבא שלה היה מחליק על לחיה, אמא שלה הייתה מנשקת בקודקודה, אחיותיה היו מסלסלות את תלתליה סביב אצבעותיהן...
החיים שלה התחלקו מבחינתה לשניים- חייה הקודמים, אלה שלפני האסיף. של הילדות והזכרונות והבית וכל מה שאהבה וכל מי שאהבה. והחיים אחריי. של התככנות והזירה והכלא והגורל הלא ידוע.
שלושה עורבנים חקיינים שכלאה כדי לשלוח מסרים לחיים. שלוש פעמים שנכשלה. יומן אחד קטן שהגניבה עימה לזירה בלי שידעו על קיומו.
שמונים ימים של ריקנות שמולאו רק בפחד. לא הסבירו לה איפה היא. מה עומד לקרות איתה. כל פעם ששאלה, נתקלה בחומת השתיקה שאפפה אותה. אותם. את העתיד.
חולצת שלושת רבעי אחת סגלגלה מכותנה. קרועה בתחתיתה. זוג אחד של מכנסי גינס צמודים. שרשרת אחת מזהב על צווארה. תליון אחד בצורת כוכב. הפריט שלקחה איתה למשחקים. זוג אחד של מגפי חמאה נוחות ורכות.
היא לא ידעה מי החליף לה את הבגדים שלבשה במשחקים לבגדים החדשים שהיו נוחים ונקיים יחסית. שמונים ימים שלא החליפה בגדים. שלא התקלחה.
דלת אחת שנפתחת כל בוקר. שני שומרים שלוקחים אותה. שני רובים לכל שומר. מדים אפורים עם צווארון גבוה ומכנסיים עד הקרסוליים. נעליים גבוהות צבאיות. שום נקודות תורפה לתקוף.
רו הסתובבה על המיטה לצידה השני כשהשינה עדיין בורחת ממנה. היא שמעה קול נקישות מגפיים שמתקרבות והתיישבה בכל כובדה על רגל המיטה הימנית. רגל המיטה חרקה במחאה וזזה מעט. רו איבדה את שיווי המשקל ונפלה על הרצפה הקרה.
שלושים ושניים מרצפות של עשרה מטרים רבועים. מרצפת אחת שבורה.
הדלת נפיתחה בקול צורם. רו קמה מהרצפה באנסטיקט מבוהל והתעלמה מהכאב ששיתק את רגלה השמאלית לכמה שניות. אחרי כמה זמן היא הרגישה שוב את הרגל. למרות שזה כאב, היא נאנחה בהקלה. זה לא משהו שלא יתרפא באופן טבעי.

הנשקים ננעצו בגבה וגרמו לה לזקוף אותו. השומרים הובילו אותה דרך מנהרות תת קרקעיות בפניות מסובכות שלעולם לא תצליח לזכור.
כל יום היא התבקשה לעשות עבודות משפילות אחרות. לנקות את השירותים. להוריד את הזבל. לצחצח את נעליהם של אנשים בשעה שהם נועלים אותם על רגליהם.
המטלות נאמרו לה בתכלית הקיצור. מספר מילים מתומצת. תמיד שבע מילים שקולות שנמדדו מראש. זה היו המילים היחידות שדיברו לידה.
לא היתה חוקיות בסדר העבודות שהוטלו עליה. היא מעולם לא פגשה פנים שכבר הכירה. מעולם לא ראתה אדם חוץ מהשוטרים וממפקדים שהתרוצצו.
חמישים ושתיים תמונות עשויות צבעי שמן עשירים ויקרים תלויים במסדרונות. אפס בחדרון שלה.
היום הובילו אותה למקום חדש שלא הכירה. העמידו אותה מול דלת ואמרו לה לא לזוז. לא שיש לה לאן. המבנה היה כמו מבוך כשרק לשומרים יש מפה להתמצאות במתחם. המפה נחקקה בזכרון שלהם ואז הושמדה. השומרים נעלמו וחזרו עם אישה שעורה בצבע כחלחל משובץ באבני חן ירקרקות שהעלו ברו סלידה. האישה בחנה את רו רגע ארוך וציקצקה בלשונה. היא הכניסה אותה לחדר שרו זיהתה כמקלחת. האישה ניסתה להוריד את בגדיה של רו אבל היא התנגדה ובעטה בה. "שהם יצאו," פקדה רו. האישה הינהנה בהסכמה והשומרים יצאו מהחדר. היא הורידה את בגדיה של רו ושטפה אותה. רו הרגישה נקייה מאד כשהאישה חפפה את שערה המקורזל שכמעט נהפך לראסטות טבעיות מרוב הזנחה.
"מי את?" שאלה רו. "מה את עושה לי? למה?"
האישה החדשה שתקה למרות שהיה נראה שקשה לה לא להגיב למחאותיה הקולניות של רו. היא המשיכה בעבודתה בלי להגיב. רו שקלה להאבק בה אבל היא הייתה חלשה מכדי לנצח. ובאמת היה נחמד להיות נקייה. האישה סיימה והלבישה את רו בבגדים חדשים ויפים. בלי לדבר או לגעת בה היא החוותה בראשה על הדלת ופתחה אותה. רו עברה דרכה וכשהשומרים בעקבותיה והאישה השותקת מובילה את הדרך היא הובלה לחדר אחר.
היא לא יכלה שלא להרהר בבדידות שמקיפה אותה. לא נוגעים. לא מדברים מילים מיותרות כאילו מתקמצנים עליה. זונחים את הצרכים האנושיים הבסיסיים שלה, כאילו היא מפלצת.
היא נכנסה לאולם גדול. הושיבו אותה על כיסא. האישה שלפה ערכות איפור ועמלה על פניה של רו. מחקה את העיגולים השחורים. הכניסה צבע לפנים החיוורות. עיסתה את השיער בחומר שגרם לו להיות מדובלל פחות ומטופח יותר. משחה את עור פניה וידיה בקרמים שגרמו לו להיראות רך.
שעתיים מיותרות. שניים עשר קרמים לפנים. חמש עשר גווני ערכות איפור שונות. שמונה בשמים בעלי ריחות משכרים שונים. שלוש נשים ואיש שעבדו על המראה שלה.
היא לא הבינה למה היא יושבת בשקט בלי לנסות לחלץ מהן הסבר. אולי משהו בלב שלה אמר לה לציית.
אחרי כמה דקות החדר התרוקן מהאנשים שהיו בו. אומנם הם שתקו אבל רק אחרי שהלכו השקט צרם לה.
האישה דיברה. "יצלמו אותך עם מתי המשחק האחרים בתוכנית."
שבע מילים. תכלית הקיצור. האורך הרגיל.
"מה? למה?" רו שאלה נואשות.
האישה חרגה מהנוהל של שבעת המילים. "תוצגו כשחקנים. התוכנית תשודר בטלוויזיה."
"בחיים לא ראיתי תוכנית שיש בה את מפסידי המשחק-"
"היא משודרת רק בקפיטול. היא תוכנית קבועה. הרבה רייטניג. מראה את החיים שהיו יכולים להיות להם ביחד אם היו חיים."
רו לא ידעה איך לעכל את עודף המילים האלה.
אולי דווקא הייתה מעדיפה את השקט שהיה לפניי.

הפרק הקודם		הפרק הבא