לילה שקט

תודה לך מ. לאבגוד גריינג'ר ואלדז על התגובה (: אני שמחה שהקונספט מעניין. זאת הפעם הראשונה אי פעם שאני כותבת לילי/ ג'יימס בצורה רצינית, פשוט כי תמיד הרגשתי שהשיפ הזה לעוס מכל הכיוונים. לכן אני אשמח במיוחד לקבל תגובות, במיוחד מחובבי לילי/ ג'יימס. קריאה מהנה (:

פרק שני

לילי השתוקקה להתייצב מול פוטר ולומר לו בדיוק מה היא חושבת עליו ועל מה שעשה, אבל כלי הנשק היחידים שלה היו מברשת אבק ומטלית, לעומת סמכותו הבלתי מעורערת של בעל הבית. לכן היא העבירה את היומיים הראשונים שלה בבית במחשבות זועפות ותכנוני נקמה שהיא ידעה שלעולם לא תוציא לפועל. בעוד היא מרותקת אל החדרים שדרשו ניקיון יסודי לאחר שעמדו ריקים במשך כל השנה, פוטר לא היה מוגבל על ידי מטלות או עינה הקפדנית של גברת צ'מברס, ואת רוב זמנו הוא בילה מחוץ לבית, בתעופה על המטאטא המטופש שלו ואלוהים ידע מה עוד.

יום שישי הפציע אפרורי וגשום. אחרי ארוחת הבוקר לילי התפנתה בפעם הראשונה לנקות ולסדר את הספרייה. היא קיוותה לבלות את כל היום בחברת הספרים, לבדה עם מחשבותיה, אבל פוטר היה מוכרח להרוס את תוכניותה כשהחליט לשבת לקרוא דווקא שם, מול האח שבפינת הקריאה.

בשעה הראשונה הוא הפליא להתנהג כאילו היא לא נמצאת שם, והיא לא התלוננה בעוד מברשת האבק המכושפת מנקה בעדינות את האבק מעל הספרים שלאחר מכן ריחפו אל ידיה על מנת שתחליט איזה מדף יהיה ביתם החדש. זו הייתה הפעם הראשונה בה הייתה לבד בחדר עם פוטר מאז שהגיעה, אבל היא לא הצליחה לאזור את האומץ לומר לו מה היא חושבת, מפחד לאבד את עבודתה ולהישלח בחזרה הביתה. לכן היא שתקה וקיוותה שתצליח להעביר כך את כל הקיץ.

אך פוטר לא התכוון להניח לה, אחרי הכל. הוא סגר את ספר ההיסטוריה בהחלטיות והזדקף כדי להסתכל לעברה מעבר למשענת הספה.

"טוב, ניצחת," הוא אמר בטון סופי. "הצלחת לשבור אותי. תגידי משהו, אוונס, אני לא יכול לסבול את השתיקה הזאת יותר."

לילי כמעט נפלה בפח, אך ברגע האחרון שלטה בפיה ופנתה לישר את הספרים על מדף קרוב. היא לא התכוונה לקחת חלק במשחק הזה ולאפשר לו לקלקל את הרושם הטוב שהצליחה לעשות על גברת צ'מברס.

"קדימה," הוא הפציר בה, מנסה להפעיל את הקסם האישי המפורסם שלו שמזמן כבר לא פעל על לילי. הוא עשה מאמץ גדול להעמיד פני כנה ומתנצל, אבל היא הציבה פניו חומה מוצקה של שתיקה. "אני יודע שאת כועסת. גם אני בטח הייתי כועס. אבל גברת צ'מברס הייתה כל כך מרוצה כשהיא כתבה לי עליך, ואני יודע כמה קשה למצוא מישהי שמוצאת חן בעיניה. לא רציתי שהיא תצטרך לנקות את הבית לבד כל הקיץ. היא לא מראה את זה, אבל הירך שלה הורגת אותה – "

"אז אולי אתה תעזור לה, אם כל כך אכפת לך," לילי הקישה לעברו. היא התחרטה מייד על המילים החדות שלה, כמו ברוב הפעמים בהן אמרה את מה שהיא חושבת בלי מעצורים. היא הפנתה לפוטר את גבה, מחכה במתח לשמוע אותו צוחק, לשמוע אותו אומר שזה היה קל בהרבה משציפה, ושעכשיו גברת צ'מברס עומדת לפטר אותה.

אבל הוא לא עשה שום דבר כזה. לתדהמתה, תגובתו הייתה, "את צודקת."

"מה?" זה היה הדבר האחרון שהיא ציפתה לשמוע אותו אומר. היא פנתה מהספרים כדי לראות אותו קם על רגליו בהחלטיות.

"את צודקת," הוא חזר על דבריו, מתחיל לגלגל את שרווליו מעלה. "אני אעזור. מה צריך לעשות?"

לילי הייתה חסרת מילים. ג'יימס פוטר, טהור הדם המפונק וחסר הרגישות, רוצה לעזור לה לנקות?

"אני יודע!" הוא אמר, "גברת צ'מברס תמיד מתלוננת שהווילונות מאובקים." הוא כיוון את שרביטו אל ווילונות הקטיפה, אבל הכישוף היה כל כך חזק שבנוסף לכך שהם השירו מעליהם את האבק הם נתלשו ממקומם בצליל קריעה ונפלו על הרצפה.

לילי הניחה את ידה על פיה. "אני אתקן את זה," פוטר אמר מהר. בהניף שרביט נוסף הוא הצליח להחזיר אותם למקומם, תוך כדי שבירת מנעול החלון, זה נפתח בעוצמה תחת הרוח הגשומה שבחוץ. ספר שעמד בראש ערימה על שולחן קרוב נפתח ברשרוש ודפיו כמעט נקרעו.

"תפסיק!" לילי התערבה, ניגשת לסגור את החלון. לפי שהיא הספיקה פוטר הצליח להגזים בכישוף נוסף, והחלון נסגר בטריקה והתנפץ. הגשם נכנס פנימה בחופשיות והרטיב את הספרים.

"ריפארו!" לילי תקנה את החלון השבור לפי שהיה מאוחר מידי. פוטר עשה ניסיון לבצע כישוף נוסף, אבל לילי התייצבה בינו לבין הנזק שגרם. "לא! שב!"

פוטר התיישב על הספה בצייתנות מבויישת. לילי פנתה להציל את הספרים בכישוף ייבוש לפני שיהרסו לחלוטין. הנזק נמנע בדיוק בזמן, מלבד ספר הלחשים המודרניים שעמד בראש הערימה, שכמה מדפיו כמעט התנתקו לחלוטין מהשדרה.

לילי בחנה את הנזק שנגרם כשפוטר אמר, "אני בדרך כלל מצוין בלחשים. אני לא יודע מה קרה לי..."

הטון חסר הביטחון בו דיבר גרם ללילי להפנות לעברו את מבטה. הוא ישב כשמרפקיו על ברכיו, מעביר את שרביטו בין ידיו בעצבנות לא אופיינית. לילי ניסתה להיזכר האם אי פעם ראתה אותו במצב של חוסר ביטחון, אפילו קמצוץ, אבל לא הצליחה.

"אתה תקף מידי," היא מצאה את עצמה אומרת, "הגישה זאת נכונה לשינוי צורה, אבל לחשים הם עדינים יותר."

"כן, פליטיק אומר לי את זה כל הזמן..." הוא הודה, סותר את הטענה שהוא 'מצוין בלחשים'. "אני מצטער," הוא הוסיף. "רק ניסיתי לעזור."

 לילי הניחה את הספר הפגום בצד, מתכננת למצוא דרך לתקן אותו אחרי ניקיון הספרייה. "אולי כדאי שתדבק בקווידיץ'," היא אמרה.

פוטר גיחך, למרות שלילי לא התבדחה. כנראה שהוא ראה זאת בפניה, כי החיוך נמחק מפניו במהירות.

"תקשיבי," הוא אמר בטון רציני יותר. "אני באמת מצטער. אם את רוצה לעזוב אני אדבר עם גברת צ'מברס, אני אגיד לה שזו אשמתי."

לילי שקלה את ההצעה לרגע קצר. אבל המחשבה על פניה החמוצות של פטוניה וגופו המצומק של אביה בכיסא הגלגלים הפחידה אותה.

"אני לא יכולה לעזוב," היא אמרה בקול שקט וחזרה לעבודתה. פוטר לא חזר על ההצעה פעם נוספת במשך כל הקיץ.

*

ביום שלמחרת השמש שוב יצאה. לילי לבשה שמלה בצבע תכלת ונעלה את נעליה הטובות ביותר. זה היה יום ראשון, היום החופשי של כל עובדי הבית, והיא תכננה ללכת לכנסייה שבכפר הקרוב.

היא נכנסה לחדר האוכל כמה דקות לפני שבע, ולהפתעתה פוטר כבר היה שם, רכון מעל עיתון הבוקר. עד אותו הבוקר הוא מעולם לא הגיע בזמן לארוחה.

"בוקר טוב," לילי בירכה את שאר יושבי השולחן, שכללו את מדלין ואת גברת צ'מברס. בעודן משיבות בקולות שקטים פוטר הרים את מבטו מהעיתון. הוא נראה כאילו לא ישן בלילה, העייפות גורמת לפניו להיראות בוגרות ורציניות. אבל כשעניו נפלו על לילי הוא חייך והחיזיון נעלם ללא זכר.

לילי חמקה ממבטו והתיישבה בפינת השולחן, במושב הרחוק ממנו ביותר. השיחה שניהלו ביום שלפני לא שינתה את העובדה שהוא גרם לה להרגיש מרומה.

"איפה מקסוול?" היא שאלה. היא לא החליפה ולו מילה אחת עם הגנן הזועף מאז שהגיעה, אבל כל אדם נוסף בחדר שחצץ בינה ובין פוטר היה בגדר ברכה.

להפתעתה, לא גברת צ'מברס היא שענתה, אלא פוטר, "הוא עושה כמה סידורים בשבילי."

משום מה המילים הותירו מן הד מתוח בחדר, לכן לילי לא המשיכה לשאול. כנראה היא לא הייתה היחידה שחשה בכך, כי גברת צ'מברס נשמעה כמעט נלהבת מידי כששאלה אותה איך היא מתכוונת לבלות את היום החופשי שלה. לילי סיפרה שהיא תכננה ללכת לכנסייה, ויושבי השולחן התפעלו והסתקרנו מהרעיון.

כמו רבים מבני כיתתה של לילי שבאו ממשפחות קוסמים דת הייתה רעיון מוזר עבורם, והתפילות בכנסייה נשמעו כמו אירוע כמעט קרקסי. לילי אף פעם לא נתנה לגישה הזאת לערער את אמונתה ואת מה שהליכה לכנסייה ביום ראשון בבוקר סימלה עבורה, גם אם לפעמים נקודת המבט שלהם גרמה לה להתחיל לפקפק. אבל לא משנה כמה רחוק סטתה מהדרך בה חונכה, בסוף היא תמיד חזרה לאמונה ברגעים הקשים. נחם אותה לדעת שלא משנה מה יקרה האמונה תמיד תהיה שם בשבילה, גם כשאף אחד אחר לא יהיה שם.

"אני אקח אותך לשם," פוטר הציע לאחר שהיא סיימה לתת ליושבי השולחן הסבר מקוצר על הפולחן הנוצרי. "יש לי רישיון התעתקות, והייתי בכפר הרבה פעמים."

"לא," לילי אמרה מייד. אז, מעמידה פנים שהיא מרוכזת מאד בטוסט שלה, הוסיפה, "תודה. אני מעדיפה ללכת."

"את בטוחה? זאת הליכה ארוכה," פוטר המשיך. אולי זו הייתה דרכו לנסות לפצות אותה על מה שעשה, אבל הוא לא הבין שהוא רק מביך אותה מול גברת צ'מברס.

"זה יום יפה," לילי השיבה בטון שהיה אמור לחתום את השיחה מבלי להישמע תקף מידי.

הוא לא העלה את הנושא שוב במשך שארית הארוחה, לכן כשלילי סיימה לאכול ויצאה דרך הדלת האחורית אל אוויר הבוקר הפריך היא הייתה בטוחה שחמקה ממנו. אבל ברגע שהתחילה לצעוד בשביל שבין ארוגות הירקות האהובות של גברת צ'מברס פוטר יצא מהבית וקרא לה לחכות.

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אמר. "בבקשה, זה ייקח רק כמה דקות, וזה בדרך שלך."

לילי הסכימה בלית ברירה, יודעת שהוא לא ירפה ממנה עד שלא תכנע לפחות לחלק ממבוקשו. היא הלכה אחריו אל צריף שעמד בקצה שטח האחוזה, על גבול הכביש הנטוש, עם דלתות אסם שהיו פתוחות לרווחה. להפתעתה הוא היה מלא במגוון רב של חפצי מוגלגים שעמדו כמו לרוואה בארונות והמדפים שכיסו את קירות הצריף. מכשירי רדיו ישנים עד כדורי שלג, החפצים היו ממיונים ומסודרים בקפידה של אספן. במרכז החלל עמדה מכונית ישנה אך שמורה היטב בצבע אדום מבריק עם גג פתוח.

"אמא שלי אהבה מוגלגים," פוטר סיפר לה בעודה בוחנת את החפצים. "היא נהגה לומר שהם הרבה יותר חכמים מאיתנו, כי במקום להשתמש בשרביטים כדי לעשות כל דבר הם בנו כלים שיעזרו להם לעשות את זה. זה מוצא חן בעיניך?"

הוא התכוון למכונית, אותה לילי פנתה לבחון מכל צדידיה. אבא שלה היה חובב מכוניות מושבע, ולילי התלוותה אליו לתצוגות של מכוניות כשהייתה צעירה. הוא אפילו לימד אותה לנהוג כשחזרה משנתה השלישית בהוגוורטס, ממש לפני שהפך למרותק לכיסא גלגלים. היום הוא כנראה לא יהיה מסוגל להבדיל בין מכונית אספנות לבין עגלת חציר.

"היא במצב טוב," לילי אמרה בתשובה, חשה תחושה מתוקה- חמוצה למראה הגלגלים המבריקים ומושבי העור הבהירים.

"אימא שלי המציאה לחשים במיוחד כדי לתחזק אותה. היא הייתה טובה בזה," פוטר סיפר בגאווה, עומד בצד השני של הרכב. כמו לילי, גם הוא נראה קרוע בין זכרונות מתוקים לבין מציאות חמוצה.

בפעם הראשונה מאז שהגיעה לבית לילי הרהרה ברצינות בעובדה שפוטר יתום. היא ידעה שהוריו נהרגו בתחילת אותה שנת לימודים; הוא נעדר מבית הספר במשך שלושה שבועות, וכולם דיברו על כך כי אף אחד לא באמת ידע מה קרה לבני הזוג פוטר. לרגע היא לא חשבה שזו סיבה לעשות לו הנחות על ההתנהגות שלו.

אבל עכשיו התחילה לשקוע בה ההבנה שהוא השתנה מאז שאיבד את הוריו. אחרי שחזר לבית הספר הוא היה שקט, כמעט מסוגר. הוא כבר לא היה כל כך בולט במסדרונות בית הספר, עד שלקראת סוף השנה לילי כמעט הצליחה לשכוח שהוא שם. הוא הפסיק לנסות לדבר איתה ולהיות ידידותי, הוא אפילו הפסיק להציק לתלמידי סלית'רין. ג'יימס פוטר הפך לרוח רפאים במסדרונות בית הספר, ולילי, טרודה בצרותיה שלה, שכחה מקיומו.

"אני רוצה לקחת אותה לנסיעת מבחן כבר כמה ימים," פוטר אמר, מזכיר ללילי היכן היא נמצאת ועם מי. "אני אוכל להסיע אותך לכפר בדרך."

"אתה יודע לנהוג?" לילי שאלה בספקנות.

פוטר חייך חיוך קונדסי שלא לחלוטין הצליח להסוות שמץ מבוכה. "כמה קשה זה כבר יכול להיות?"

לילי גילתה שהיא מחייכת קלות והנדה בראשה. "אולי בהזדמנות אחרת," היא ענתה ואחזה באופניים שעמדו שעונות על הקיר, מנערת מעליהן את האבק ובודקת שהרצועה שמישה.

פוטר לא התעקש, רק משך בכתפיו. לילי התיישבה על האופניים, מסדרת את חצאיתה, כשהבינה שהוא מסתכל עליה. היא הסתכלה עליו בחזרה והוא לא נרתע. משהו במבטו הזכיר לה פתאום שבמשך תקופה בשנתם הרביעית והחמישית הוא חזר והתעקש שתצא איתו להוגסמיד. אבל הוא הפסיק לנסות אחרי מה שקרה עם סוורוס בסוף השנה שלפני.

במהלך שנתם השישית הוא יצא כמעט עם כל בנות כיתתה של לילי. הן חזרו ואמרו לה שהיא טיפשה שפספסה את ההזדמנות לצאת עם ג'יימס פוטר, שרדף אחריה במשך כמעט שנתיים בעניין שהיה גדול בהרבה מהעניין שהוא הראה בכל אחת מהן, כך קנאתן הבהירה. לה, לעומת זאת, היו דברים רציניים יותר לעסוק בהם מאשר חיו הרומנטיים של ג'יימס פוטר. היא רק שמחה שהוא הפסיק להטריד אותה. אבל עכשיו הדרך בה הסתכל בה גרמה לה לחשוב שהפרק הזה עוד לא הגיע לסיומו, כפי שחשבה.

"להתראות," היא אמרה בניסיון להפיג את המתח הלא ברור שעורר בה צורך לברוח.

"ביי," פוטר השיב מבלי להסיט את מבטו, מצרף לדבריו חיוך מוזר.

אידיוט, לילי חשבה לעצמה ורכבה משם.

ברגע שהייתה לבדה בין העצים, מפדלת בקצב אחיד לאורך הכביש, הרגישה הרבה יותר טוב. החופש והרוח באוזנייה היו מבורכים, מזכירים לה למה היא כל כך אוהבת את הבדידות. כל צרותיה נדמו קטנות ביחס לגזעים החסונים ולנהר השוצף והטהור אותו היא חצתה ברכיבה מעל גשר אבן עתיק. הדברים האלה היו הדברים שנחמו אותה יותר מכל, הזכירו לה שגם כשלא תהיה יותר, העולם ימשיך להתקיים. זו הייתה מחשבה שגרמה לכל בעיה להיראות קטנה וחסרת חשיבות.

במהלך התפילה היא ישבה בספסל עץ בחלק האחורי ביותר של האולם, משם הייתה לה תצפית אל כל המוגלגים שמילאו את הספסלים וחלונות הזכוכית הצבעונית שקישטו את קירות האבן הגבוהים. לא היה לה מצב רוח להתפלל בקול או לשיר, אבל לא בגלל שחשה מנוכרת, אלא פשוט כי לרגע רצתה להרגיש כאילו היא לא באמת שם, אלא צופה על המתרחש מלמעלה. ובעודה מאזינה לדרשה של הכומר בעל הקול העמוק והשלו, החליטה להקשיב לעצתו ולסלוח לעולם, גם לפטוניה ולסוורוס ולבנות כיתתה שהיו אמורות להיות חברותיה אבל מעולם לא היו שם בשבילה. וגם לג'יימס פוטר.

הפרק הקודם		הפרק הבא