אהבה סודית

רוז:
בבוקר ה1 בספטמבר כל המחילה הייתה בבלגן טוטאלי: 10 משפחות עם 20 ילדים שהולכים להוגוורטס ועוד כמה שבאו בשביל הארוחות של סבתא מולי... (ויש כאלה שבאו בשביל שניהם, כמו הוגו) למרות שקמתי לפני כולם, עדיין הייתי בבעייה: מלבד יום-שיער-חצי-גרוע (יש דבר כזה אצלנו הוויזלים) ומטאטא כמעט שבור, הספר שלי בשיקויים היה בבית! אבל כמובן שלא יכולתי לדאוג לזה כשבעוד 3 שעות אני אעזוב להוגוורטס בפעם האחרונה, אז אכלתי וקיוויתי לנס. למזלי, סבא ארתור השיק לפני שנה בפנינו את המכו-וויזלי: דגם שיופץ למפעלים קסומים בעוד כמה זמן של המכונית הישנה שלו ובעזרתה יכולנו כולנו להגיע תוך שעה לרכבת, מה שנתן לנו מספיק זמן לתפוס את הקרונות השווים... זאת אומרת, מלבדי ומלבד אלבוס, כי שנינו מדריכים ושנינו חייבים להיות בקרון המדריכים. עד שהתיישבתי בקרון וסקורפיוס אמר לנו שלום לא ראיתי אותו, שהחזיק בידיו עותק ישן של ספר שינוי צורה בשם "הסוואות ושינוי צורה למתקדמים" ועל מדבקת השם היה רשום "אל(הקטע פה לא היה קריא)דור, שנה שביעית, גריפינדור". לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל אלבוס אמר "אממממם, אני חושב שאני אסייר במסדרונות עכשיו, ביי רוז!".

"אתה יכול לעזור לי, סקור?" שאלתי אותו

"בטח, מה את צריכה?"

"ספר שיקויים, אני מניחה שאין לך שניים?"

אבל הוא קרץ ואמר לי "חכי, אני אצלול למזוודה!". וכשהוא אמר את זה, הוא התכוון לזה: הוא הכניס את הראש והיד שלו לתוך המזוודה ומילמל משהו, ואז יצא מהמזוודה עם שני ספרים זהים לגמרי והשליך אחד בחזרה למזוודה. כשבאתי לקחת את הספר הוא הרים אותו גבוה, ונאלצתי ממש להצמד אליו כדי להשיג אותו. רק אחרי נשיקה (בסדר, שתי נשיקות...) השגתי את הספר (למרות שמעולם לא הבנתי למה יש לנו חנויות ספרים אם כישוף ג'מיניו פשוט יכול להשיג אותם מעותק בודד...) אבל לצערי, לפני שהפקנו להתמזמז שוב, הגיעה חבורה של מדריכים אל הקרון אז התנתקנו ושקענו בספרים כאילו אנחנו עושים את זה כבר שעה. כשהם נכנסו כל אחד ניסה לתפוס לעצמו מקום יותר טוב והם המשיכו בשיחת שלהם. לפתע אליס לונגבוטום שאלה אותי "ראית במקרה את אלבוס?" עם טיפה של סומק על הלחיים, תהרגו אותי, אבל בחיים לא הבנתי למה לעזזאל יש לבלונדינית מהאפלפאף שצעירה ממנו בשנה קראש על אלבוס... 

"הוא מסתובב בין הקרונות" אמרתי לה אבל היא אפילו לא חיכתה לסוף המשפט והלכה החוצה, ללא שום ספק בשביל למצוא את אלבוס. לבסוף הופיע נוף של יער עבה מאוד, דבר שמסמן שנותרה רק שעה אחת עד שנגיע ליעד: בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. הלכתי להחליף בגדים בשירותים שלמזלי לא היו תפוסים אבל לא יכולתי שלא לבדוק את ההשתקפות שלי... כן, אני יודעת שבתור הבת של הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי לא מצפים ממני להראות כמו דודה פלר במהלך צילומי פרסומות לשרביט בפריז או כמו פולי צ'פמן (החתיכת %&#^@$ הזאת דלוקה על סקור... כאילו שהיא אי פעם תשיג אותו), אבל עדיין אני מבואסת שאני לא יפה מאוד (גם אם בכל פעם שאני מזכירה את זה, סקור מנשק אותי ואומר לי שאני לא...) או מחוזרת מאוד. לבשתי את הגלימה מעל לחולצה מכופתרת ו-ווסט עם סיכת המדריכה הראשית וסמל של התותחנים מצ'אדלי וחזרתי לקרון, בפנים התברר לי שכולם הלכו בחזרה לחברים שלהם. כולם מלבד סקור, שחיכה לי בקרון. "אפשר?" ולפני שהספקתי להגיב הוא התקרב ושלח את היד אל החולצה שלי ואז משך אותה למטה, "היא הייתה טיפה בתוך המכנסיים" הוא אמר והסמיק. פתאום הרכבת האטה, דבר שגרם לי ליפול בזרועותיו על הרצפה. קפאנו למשך דקה בערך אבל לבסוף כמנו וירדנו לרציף של הוגסמיד, כדי לעלות אל הכרכרות ומשם אל הטירה.

הפרק הקודם		הפרק הבא