Too perfect

הפרק ספיישל הזה מוקדש לשםמשתמש, שלא מפסיק להגיב! תמשיך כך! וכל מי שלא מגיב, צאו מהחורים שלכם ותגיבו! תצביעו לשיפ האהוב עליכם!

לוק וריי

 
ויל וניקו סולאס- די אנג'לו פרצו לביתם המשותף כשחיוך רחב וקרם עוגה מרוחים על פניהם.
"אני פשוט לא מאמין שהצלחת לאכול 4 פרוסות עוגה!" חייך שחור השיער.
"אתה מזלזל ביכולות שלי!"
"אם תמשיך בקצב הזה אתה לא תישאר כזה רזה" אמר ניקו וגילגל את עיניו עדיין בחיוך.
"ומה יקרה אם אני לא אפסיק?" חייך ויל חיוך רחב עוד יותר, אם זה עוד אפשרי.
"ברגע שאתה מאבד את השרירים, ויל, אתה עף מכאן"
"לא התחתנו הרגע ונשבענו להישאר ביחד בחולי ובבריאות, בעושר ובעוני?" תהה ויל.
"לא אמרתי שום דבר על שומן" אמר ניקו.
"לעזאזל! הייתי צריך להכניס את זה לנדרים שלך!" קרא ויל.
ניקו צחק, "נכון לעכשיו, אתה עדיין לא עף מכאן"
"הו,תודה רבה באמת! איך אני אוכל לגמול לך על טוב ליבך?" שאל ויל בסרקסטיות (בכל זאת, אחרי שנים עם ניקו, הוא מושפע ממנו) 
"למען האמת, יכול להיות שיש לי כמה וכמה רעיונ-"
"אתם מוכנים להפסיק עם זה, לאב בירז? לפחות עד שנלך?" קרא קול מבין הצללים.
"מה לעזאזל?" אמר ניקו בזעזוע.
"שלום!" קרא אפולו והופיע משום מקום, "התגעגעתם אליי?"
"לא ממש" רטן בנו של האדס.
האדס נגלה מבין הצללים ונעץ מבט כועס באל השמש, "אתה מוכן לעשות את זה מהר? עולם המתים מחכה לי"
"טוב,אז כמו שאתם יודעים, אתם התחתנתם היום ומזל טוב לשניכם" אפולו חייך חיוך זוהר והאדס נאנק,"אז החלטתי לארגן לשניכם מתנת חתונה עם כמובן עזרה מהאדס החביב שפה-"
"חביב?!" התפלץ אדון המתים.
"כן, טוב, לפני שהפריעו לי בגסות" אמר ותקע מבט משפד בהאדס, "אז עמדתי לבשר לכם על מתנת החתונה שלכם שהיא-" עצר האל הבלונדיני בדרמטיות ונראה שהאדס עומד להתאבד בכל רגע, "היא תינוקות!"
"מה?!" קראו סולאנג'לו ביחד.
"כן!"
"הרגע התחתנו, אתם לא חושבים שזה קצת מוקדם...?" שאל ויל.
"אתם ביחד מגיל 16, לא התחתנתם לפני כי שניכם הייתם נמושות" אמר האדס בדיפלומטיות.
"וואו, המון תודה" אמר ניקו.
"וגם כי נישואי חד מיניים הותרו בניו יורק רק לאחרונה" הזכיר ויל באדיבות.
"תודה לך, ויל. האדס בבקשה לך תביא אותם"
האדס עיווה את פרצופו בייאוש ונעלם בצללים.
ניקו הסתכל בזהירות על ויל, שנראה עומד לפרוץ בצחוק בכל רגע.
"אה, אפולו, אנחנו יכולים לדבר בפרטיות?"
"ברור, ברור! לכו לחדר אחר!" אמר אפולו בלבביות.
שחור השיער גילגל את עיניו ומשך את בעלו לחדר השינה.
"מה לעזאזל?!" צעק/לחש, "אתה מבין מה קורה פה עכשיו?!"
"אה הא, התחתנו ואנחנו מקבלים תינוקות באותו היום!" אמר ויל.
"זה כבר לא אותו יום! התחלף התאריך כבר לפני שעות!" צעק אפולו מהסלון.
"איך אתה מרגיש בכלל כלפי זה?" שאל ניקו.
"הו, אני דווקא חושב שזה נחמד שהם חשבו עלינו. אתה יודע איזה סרט זה לאמץ?" אמר הבלונדיני והינהן.
"אתה לא מרגיש שזה-" היסס, "קצת מוקדם מדי...?"
"קצת מוקדם אבל נוכל להתמודד עם זה! לפחות לא נאמץ ילד כשנהיה בני 800 ולא יהיו לנו בכלל כוח אליו" אמר ויל באופטימיות.
"ריאליסטי כמו תמיד" עקץ ניקו.
"חביב כמו תמיד" השיב.
"ברצינות, למה זה כל כך מטריד אותך?" שאל ויל והתיישב על המיטה וטפח עליה כסימן לבן זוגו המתוסבך להתיישב אף הוא.
"אני לא בטוח שאני מוכן בכלל. אין לי ממש דמות אב להתבסס עליה... אני לא בטוח שאני מספיק בוגר להכיל רגשות של מישהו אחר..." אמר והעביר את ידו בשיערו בלחץ קל.
ויל התבונן בו בעיניו הכחולות, "זה אחד מהדברים הכי מופלאים בהורות, ניקו, אף אחד לא חושב שהוא מוכן לזה, אבל ההורות משנה אותך כבר מהרגע הראשון בלי שאתה מודע לכך. וחוץ מזה, כן יש לך דמות אב להתבסס עליה, אתה לומד ממנה מה לא לעשות בתור הורה"
"למשל, לא להשאיר את הילד שלי בטרטרוס ולגרום לו לצלקות נפשיות" אמר ניקו בסרקסטיות, שעדיין לא הצליח, או רצה, להיגמל ממנה.
"זאת התחלה טובה" אמר בעידוד בנו של אפולו, "אני מניח שאבא שלי ייעלב אם לא נחזור בקרוב..."
ניקו משך בכתפיו ונעמד, "למען האמת, לא ציפיתי לכל הבלאגן הזה ביום החתונה שלי"
"אני דווקא כן ציפיתי לבלאגן בלילה" קרץ ויל בפלרטטנות וניקו הליט את פניו בידיו.
"או מיי גאדס..."
"אל תהיה כזה! בוא כבר!" אמר ויל בעליזות, שדי התלהב מהעניין הספונטני הזה.
ניקו גרר את עצמו בעקבות ויל אל הסלון, שם חיכו אפולו,האדס, שנראה מובך בעליל ועגלה גדולה בצבע לילך.
"הו! אהבתי את הצבע!" קרא ויל בהתרגשות וניקו דפק את ידו על מצחו בייאוש גובר, שגם היה נחלתו של האדס, שלא ממש אהב את בחירת הקראשים של ניקו, שלדעתו כולם היו מטומטמים וקשרו אותו לאלים מטומטמים עוד יותר אך הוא נאלץ להסכים שהכל טוב יותר מפרסי ג'קסון הזה. גיבור או לא, אי אפשר להכחיש את הטמטום שלו. למרבה האירוניה, אתנה נתקעה איתו.
"קדימה! תפתח את העגלה!" קרא אפולו בהתרגשות גדולה אפילו יותר, ויל משך את ניקו לצדו והרים בעדינות את הכיסוי שם נחו בשלווה יחסית זוג תאומים, בן ובת.
"מאיפה הם?" שאל ניקו בלחש.
"זה מה שמיוחד במתנה הזו" לחש בחזרה אפולו,"הם נוצרו מה D.N.A של שניכם ויצרנו אותם בעזרת כמה כוחות אלוהיים" קרץ.
"תודה רבה!" קרא ויל ולא התיק את עיניו מהעריסה.
"הכל בשביל הבן שעזר לי להיפטר מהכרס ומהחצ'קונים כשהייתי בן תמותה!" חייך אפולו.
"אני צריך לחזור לשאול" אמר האדס והניח את ידו על כתפו של בנו, "מזל טוב" 
"גם אני!" אמר אפולו, "בהצלחה ולהתראות!" הוסיף ושני האלים יצאו מן הדירה.
ניקו ו-ויל הסתכלו אחד על השני ועל התאומים בשנית.
לבן היה שיער בלונדיני כהה מעט משל ויל ועור שזוף כשלו ואת צבע עיניו לא ראו כי עיני שניהם היו עצומות. לילדה היה שיער שחור כעורב ועור בהיר כבובת חרסינה אך לא חיוור.
ויל הרים את הבן בעדינות, שפקח את עיניו באיטיות. ניקו נעץ בויל מבט נדהם.
"מה זה הכישרון המתפרץ הזה?"
ויל גילגל את עיניו, "זה לא כזה קשה"
הבן פקח את עיניו כעת לגמרי ומבין סבך הריסים הבלונדיניים, היה אפשר להבחין בזוג עיניים חומות כהות כשל ני
קו, רק חסרות אותו מבט רדוף, שנשאר איתו מהטרטרוס.
הילדה פלטה קול מירמור על הקיפוח וניקו הסתובב אל ויל בבעתה.
"אני לא יכול להחזיק אותה!"
"ברור שכן!"
"ומה אם אני אפיל אותה?!"
"אתה לא תפיל אותה. חוץ מזה, אני משער שהם בערך בני חודש וקצת" אמר ויל ובחן את התינוק, "ניקו?"
"אני לא עושה את זה!"
"אני נשבע לך, ניקו, שאם אתה לא מרים אותה לפני שהיא תתחיל לבכות, אני אבשל כל השבוע!"
"הו, לא! רק לא זה!" קרא בבהלה. יכולות הבישול הידועות לשמצה של ויל סולאס כבר הוכיחו את עצמן כעונש לאחר ששרף את המטבח והם נאלצו לקרוא לפרסי לכבות את השריפה לפני ששריפה קטלנית תתפרץ. פרסי וליאו לעולם לא ישכחו את זה.
ניקו הסתובב בחזרה אל העריסה והוא היה יכול להישבע שהתינוקת מגלגלת את עיניה. הוא עטף אותה בזהירות והשעין אותה בחיקו. היא סוף סוף פקחה את עיניה וחשפה קשתיות כחולות מחשמלות. היא פיהקה בעדינות וניקו הסתכל על בעלו, שהינהן אליו באישור.
"כל הכבוד" אמר בעידוד, "מחר כבר נחשוב על שמות"
ולמחרת, אחרי קריאה מעמיקה בספרי שמות ונומרולוגיה (שניקו ליגלג עליהם בלי סוף) נבחרו השמות לוקאס גייטאנו סולאס- די אנג'לו וריי מריה סולאס- די אנג'לו.
 

אנג'ל

באותו לילה, האדס לא היה צריך לחזור לשאול, ברגע שהוא יצא מהדירה הוא ביצע מסע צללים אל אזור אחר בניו יורק סיטי, אפר איסט סייד במנהטן.
האדס הופיע בחדר ילדים עליז בצבעי תכלת,ורוד ולבן והפתיע אישה בעלת שיער אדמוני נמוכת קומה שהתבוננה בביתה הבכורה.
"שלום" אמר בקול שקט.
"הבהלת אותי" אמרה האישה במבטא ספרדי, בלי להתיק את מבטה מהתינוקת בת השלושה חודשים שכעת ניסתה להרים את עצמה לעמידה באמצעות מוטות הלול. האדס נעמד לידה.
"זאת הייתה המטרה,אסטריאה" אמר בחיוך מרומז.
אסטריאה חייכה גם היא, "זה לא שהתאמצת במיוחד"
"מה שלומה?"
"אנג'ל בסדר גמור. היא מתפתחת די מהר לגילה, אתה רואה שהיא מנסה לעמוד-" אנג'ל בדיוק נפלה על ישבנה אחרי ניסיון כושל נוסף, "אנג'ל, אנג'ל!" אמרה אסטריאה בקול צייצני והתינוקת הסתובבה בחיוך חסר שיניים.
"איך היא מסתדרת עם הצללים?" שאל אדון המתים.
גופה של אסטריאה התקשח,"אני לא נותנת לאפלה להתקרב אליה. אני תמיד שומרת שהיא ישנה עם אור דלוק, כבר תפסתי יצור אופל מנסה לכבות את האור-" אסטריאה הנידה בראשה ובלעה את רוקה, "זה היה מחריד. הייתי צריכה להדליק את כל האורות בבית בשביל לגרש אותו"
"חוץ מזה," היא המשיכה, "יכול להיות שאנחנו עוזבים את ארצות הברית"
"מה?!"
אסטריאה הינהנה. היא עדיין לא הסירה את מבטה מביתה, שהתייאשה מניסיונות העמידה ונשכבה על הבטן ותופפה על המזרן בעליזות.
"לספרד. אין שם מפלצות מיתולוגיות שיאיימו עליה כי אין מיתולוגיה ספרדית ומפלצות יווניות לא יוכלו להגיע אלינו. יכול להיות שניתקל בכמה שדים של המיתולוגיה היהודית אבל אנחנו נסתדר"

"אני רוצה שהיא תגדל בצורה הכי רגילה שאפשר-" המשיכה האם.

"היא לעולם לא תהיה רגילה. אולי תצליחי להסתיר את זה ממנה עד גיל מסוים אך זה יחזור אלייך"

"זה סוד שאקח אותו איתי לקבר" הכריזה אסטריאה בעקשנות.

"אמרתי לך, אני מכיר מקום בו היא תהיה בטוחה ומוגנת-"

"היא תהיה בסדר!"

האדס נראה איפשהו בין כעס להתבלטות, "אני אגן עליה עד כמה שאני יכול מהשדים של המיתולוגיה שלכם ומיצורי האופל שרודפים אחריה" הוא נעצר לרגע, "אני צריך שתצאי מהחדר. אני יוצר פה שדה מרחיק מיצורי אופל והגוף בן התמותה שלך לא יוכל להכיל את גלי האופל האלה"

אסטריאה הרימה גבה בספקנות, "ומה עם אנג'ל?"

"אנג'ל?" גיחך אל המתים, "היא תיצור את גלי האופל האלה בעצמה כשתגדל"

האישה האדמונית יצאה מן החדר וחיכתה.

האדס הסתובב אל ביתו מזה שמונים שנים, שסוף סוף הצליחה לעמוד ונעצה בהאדס מבט חקרני כמנסה לעמוד על טיבו. הוא ליטף את לחייה בעדינות והתבונן אל תוך עיניה. לו היו עיניים בצבע שחור סמיך כל כך, שנראו כאילו האפלה יצרה את צבען, לביתו, ביאנקה די אנג'לו, היו עיניים שחורות כמו הלילה אך מלאות ברק כמו הכוכבים,שנתנו תקווה למתבונן בהן, לבנו, ניקו די אנג'לו, היו עיניים שנראו כאילו נלקחו משדות אספודל, בעלות מבט רדוף ומיואש אך לאחרונה נמחה מהן יותר ויותר,ולביתו הצעירה ביותר, אנג'ל די אל לונה,שכעת התבוננה בסקרנות, היו קשתיות מיוחדות, קצן העליון היה זהוב ובהיר אך הכהה בהדרגה אל חום כהה מאוד, כמעט שחור, כמו אצל כל ילדי האדס. העיניים שלה הזכירו לו את להבות הטרטרוס.

האדס החל ללחוש מזמור מתים יווני עתיק יומין והוא הרגיש את האפלה הטבעית הקורנת מאנג'ל. הוא הסתובב בחדר והחל לדקלם מזמור נגד שדים ורוחות אופל במינואית. הצללים הכהים ביותר נעלמו והיצור בעל העיניים הבוהקות שמתחת למיטתה של אנג'ל נהם בכעס והתפוגג. 

כשאדון המתים סיים ללחוש את כל מזמורי ההגנה שהוא מכיר, הוא קרא לאסטריאה בחזרה.

"צר לי שלא הצלחתי לשנות את דעתך, אסטריאה, אך אם אי פעם תצטרכי משהו, תפני אליי" אמר ונעלם במסע צללים.

אז קוראים שלי! הגעתי להחלטה ובסדרת Too perfect יהיו 4 ספרים! נכון לעכשיו, אם נמשיך ככה, זה יהיה הפאנפיק העלילתי הרציני הראשון שאני אשלים! ווהו! הספר הזה הולך להיות משוגע לקראת הסוף, הספר הבא הולך להיות מטורף והספר השלישי. וואו. אני רק מחכה לסיים את הספרים האלו בשביל לכתוב את הספר הפסיכוטי ביותר שראה הפורטל!

נכון לעכשיו, התווספו עוד שני קולות אבל ריידן ולוקיידן עדיין בתיקו!

מנויים שאף פעם לא מגיבים! איפה אתם?!

הפרק הקודם		הפרק הבא