עולמות מתנגשים

פרק 20

נ.מ רון

התיישבתי בכבדות בשולחן גריפינדור לארוחת הבוקר.
לא נראה סימן לג'יני והשאר, הארוחה נגמרה והם לא נראו בשום מקום.
הסתכלתי על הארי במבט מודאג מעט, הוא החזיר לי כזה.
"גם המורים נראים קצת מודאגים" ציינה הרמיוני. העפתי בשולחן המורים מבט, דמבלדור נראה נינוח כרגיל ואילו פרופסור מקגונגל ופרפסור ספראוט שוחחו בניהן בשקט ופניהן נראו מוטרדות מאוד.

דמבלדור קם מכיסאו, קיוויתי שהוא יגיד לנו מה שלומם של הילדים הנעדרים ומתי הם חוזרים.
"בוקר טוב לכול" פתח דמבלדור "שיעורי ספורט שבועיים יתחילו ממחר, תוכלו להתעדכן בעוד פרטים אצל ראש הבית שלכם"
דיבורים נשמעו בכל רחבי האולם, רובם לא היו חיוביים.
הארי החמיץ פנים לעברי ואני החזרתי לו מבט מיואש.
"שקט!" קרא דמבלדור וכל האולם השתתק בבת אחת.
"עקב כמה פניות שקיבלתי, גם השנה יערך נשף" קריאות ההתרגשות נלהבות אשר מילאו את האולם קטעו את דבריו של דמבלדור.
לבסוף הקריאות נגמרו ודמבלדור המשיך "הנשף יתקיים בחג המולד, רק לשנה הרביעית ומעלה. יום טוב" אמר דמבלדור והסתלק, משאיר אחריו ילדים נזעמים מהשנה השלישית ומטה.

הסתובבתי אל הארי והרמיוני.
"מה דעתכם?" שאלתי
"שיעור ספורט הוא לא רעיון רע, להפך, זה יכול להועיל לנו." השיב הרמיוני
"איך בדיוק?" הארי שאל עם מעט לגלוג בקולו "אם אוכלי-מוות יחטפו אותנו נוכל הראות להם שאנחנו יודעים לעשות שכיבות שמיכה?"
הרמיוני נאנחה בכעס "לא הארי. מה אם אוכלי מוות יהיו בסביבה ואתה תצטרך לברוח? כדי שתהיה בכושר"
"ומה לגבי הנשף?" שאלתי, למען האמת חששתי מפני זה לא מעט. בשנה שעברה הוא לא הלך בצורה טובה כל כך.
הארי כנראה ראה את המבט על פני "אני מקווה שהשנה זה יהיה יותר טוב, לפחות עכשיו אני לא צריך 'לפתוח את הטקס בריקוד' " אמר הארי בחיוך
החזרתי לו חיוך קטן.
קמנו משולחן האוכל והתחלנו ללכת לעבר שיעור בתולדות הקסם, עוד שעתיים של משעממות של דיבורים מפי פרופסור בינס.

הצלצול נשמע לבסוף וסנייפ שיחרר אותנו מהשיעור, תוך שהוא תוקע בי מבט מפחיד.
"סוף סוף" אמרתי בהקלה ברגע שיצאנו מהכיתה.
"השיקוי הזה היה לא אפשרי" התלונן הארי, הסכמתי איתו בכל ליבי.
"לא נכון, אתם פשוט לא עקבתם אחרי ההוראות" אמרה הרמיוני, שכמובן הצליחה להכין את השיקוי בלי בעיה.
התאפקתי מאוד לא לענות לה.

"מול מי משחק הקווידץ' הבא?" שאלתי בעודי מתיישב בשולחן גריפינדור לארוחת צוהריים.
"אני חושב שעוד ש-" אמר הארי אך נקטע עקב כך שדלתות האולם נפתחו, הסתובבנו לראות מי עמד מאחוריהם.
הסתכלתי במהירות על קבוצת האנשים שעמדה מאחורי הדלת ונאנחתי בהקלה, הם חזרו ולא קרה להם כלום.
אחרי סריקה שנייה הבנתי כמה טעיתי, כולם היו פצועים!
הפצעים נעו ברמת הקושי שלהם, אצל חלק מהילדים היו חתכים ושריטות קלות על הגוף ואילו היו כאלה שדידו מעט בעזרת חבר או קביים, לחלק היו גפיים שבורות.
חיפשתי במהירות את ג'יני, מצאתי אותה עומדת ליד ליאו אשר תיאר לה משהו בעיניים בורקות.
הסתכלתי על ג'יני בהלם, היו לה שני חתכים מקבילים לאורך היד והרגל שלה חבושה אבל היא חייכה, חיוך ענק.
קבוצת הילדים נכנסה לאולם הגדול, רובם חיוכו.
כולם נפרדו אחד מהשני, ג'יני אפילו חיבקה סלית'ריני לפרידה!

לאחר שכולם התיישבו לארוחת הצהריים וההמולה נרגעה קמתי מהשולחן והתחלתי ללכת לעבר ג'יני, היא ישבה עם עוד כמה גריפינדורים משכבות שונות וכל שבעת ה'מוזרים'.
"ג'יני?" שאלתי, מעט בכעס מעט בחשש
"המ?" היא הסתובבה לעברי
"מה קורה כאן?" שאלתי "איך זה קרה לך?" הצבעתי על רגלה השבורה, "ולמה את יושבת איתם? הוא הנכד של את-יודעת-מי!" אמרתי לה בלחישה, למרות שכולם שמעו.
לפני שג'יני הספיקה לענות פרסי פתח את הפה, "אתה יודע שאני ממש פה, ובבקשה תפסיק לקרוא לי הנכד של וולדמורט, זה נהיה ממש מעצבן" אמר פרסי, לא ייחסתי לדבריו חשיבות.
"היי, תראו" קראה גריפינדורית מהשנה הרביעית, היא הצביעה על תנשמת שעופפה לכיוונינו – מראה מוזר ביותר בשעת ארוחת הצהריים, היא נשאה שקית עם פריט כלשהו בתוכה.
התנשמת נחתה מול פרסי, והושיטה לו במקורה את השקית. פרסי פתח את השקית, "עוגיות כחולות! אמא שלחה לי עוגיות כחולות!" קרא פרסי בשמחה והתחיל לזלול את העוגיות במהירות מפתיעה, כל שאר המוזרים לא נראו מופתעים בכלל ואילו כמעט שאר בית הספר הסתכל עליו כאילו הוא משוגע.

כשגריפינדורי תמים ניסה לבקש מפרסי עוגייה הוא נעץ בו מבט מוות, אך לבסוף אנבת' הכריחה אותו להתנצל ואמרה שאסור לגעת לפרסי בעוגיות.

נערתי את ראשי קלות כדי לסלק את כל המחשבות המוזרות שעלו לראש בעקבות הדקות האחרונות ולנסות שוב.
"אממ.. ג'יני, את יכולה לבוא רגע?" שאלתי אותה בתחינה.
ג'יני הנהנה וקמה לעברי.
"ג'יני, מה עשיתם שם?" שאלתי אותה
"אני מצטערת, זה סוד" החזירה, בדיוק כמו בשיחה הקודמת.
"אני אח שלך ג'יני, את יכולה לסמוך עלי" אמרתי לה.
פתאום, כאילו אמרתי דבר נורא ואיום ג'יני נהיתה ממש על סף בכי.
"אל תגיד את זה" ביקשה בתחינה
"לא להגיד מה? שאת יכולה לסמוך עלי?" שאלתי בדאגה
"אני מצטערת, אתה.. אתה לא אח שלי" אמרה ורצה משם.

הפרק הקודם		הפרק הבא