צלקת ברק

בס"ד

היי.

בפרק הקודם לא היתה הקדמה, אולי כי חזיתי שכאן הולכת להיות את אחת הארוכות והחופרות.

וואו. אני רצינית הפעם.

זה אחד מהפרקים המרגשים. חיכיתי לכתוב אותו מתחילת הפאנפיק, ידעתי שהוא יהיה מיטחד. אולי אפילו חיכיתי לא כבר מעיניים ירוקות.

(די כבר, ג'רוויס! אתה לפעמים בלתי נסבל).

תמיד אהבתי את מינירווה מקונגל.

דמות כל כך מרתקת, סבוכה.

כל הפאנפיק, עניינה אותי הדינמיקה שלה עם סוורוס.

למשך כל בפאנפיק, יש בינהם איזושהי הבנה של סודות.

סודות שידעתי שאני אשבור.

יש בינהם דינמיקה רצינית קבוצתית, או עוקצנית קלילה, מעט צינית.

אני אוהבת את הפרק הזה.

אני חושבת שהוא אחד מהפרקים האהובים עליי, אולי האהוב ביותר.

כן, והוא ארוך.

(הוא הפרק היחיד שמתייחס לעיניים ירוקות באופן כמעט ישיר, וגם מסכם את העבר של סנייפ, נושא שאולי קצת הזנחתי.)

אז הפעם בלי קאפקייקס.

טוב, אולי קאפקייקס של סוורוסים סנייפים ומינירוות מקונגליות.

אחרי הכל, אי אפשר בלי קאפקייקס.

מאחלת לכם דמעות (סתם, סתם), ומאוד מסוקרנת לגבי מה אתם חושבים ואיך לדעתכם יתפתחו היחסים בין כולם,

שירה.

(וואו הפעם באמת חפרתי).

והי,

תהנו⁦❤️⁩

__________________

"פעם היו שתי ילדות."
אני יושב בסמטה המלוכלכת, נדהם, מביט בעיניה הרוחשות אש של מינירווה מקונגל.
הסמטה צרה, בין בתים כמעט צמודים ויש בה בקושי מקום לשנינו.
אבל יותר מכל, המבט על הפנים שלה.
מבט קשוח אבל כואב.
מבט ממוקד אבל מתפזר.
מבט מלא עצב אבל עם טיפות של הקלה.
מבט אוהב... אבל כל כך שונא.
מבט שמסתיר סודות.
סודות שאני עומד לגלות.
"אחרי עשרים ואחד שנה, מינירווה," אני מצליח ללחוש בקושי, "אחרי עשרים ואחד שנה."
היא רק נועצת בי מבט חד, קשוחה.
לוחמת.
אני מרגיש את הבל פיה המתנשם מעליי.
"מה שנאמר כאן," היא מסננת לעברי, "לא יוצא מכאן. ברור?"
אני מצליח להנהן בקושי.
כן, מינירווה.
כן.
הסודות האלה בטח שמורים עמוק בבטנה כבר שנים.
היא נושמת עמוק.

"פעם היו שתי ילדות," היא מתחילה, "קראו להן ליוי ומיני מקונגל. הם נולדו לשני הורים, אבא מוגל ואמא קוסמת. לאבא קראו רוברט, רוברט מקונגל. לאמא קראו איזבל. איזבל מקונגל... הסתירה את זהות המכשפה שלה מבעלה, לא בגלל שהוא היה מתחרפן מזה אלא בגלל שהיא לא מצאה את הזמן הנכון לספר לו. הם אהבו אחד את השני, באמת ובתמים, אבל היא לא יכלה להביא את עצמה להעיב על אושרו בגילויה כמכשפה. כשמינירווה ולוויניה נולדו, איזבל ראתה מייד שהן מכשפות רבות עוצמה. צעצועים היו מרחפים לבדם, החתול ידע להביא את מבוקשן לפני שידעו לדבר וכלי הנגינה של רוברט ניגנו בלי שאף אחד יגע בהם. איזבל היתה קרועה בין גאווה לפחד, והתחילה להתנהג מוזר. רוברט התקשה להסביר את השמות המוזרים לתינוקות שאשתו בחרה לאנשי הכפר. הוא גם נבהל ממצבי רוחה של אשתו, למרות שחבריו הבטיחו לו שנשים מוצפות רגשית אחרי הלידה, והכל יסתדר. אבל איזבל נסוגה יותר ויותר, יודעת שברגע של מעידה קטנה היא תצטרך לספר לבעלה את האמת עליה ועל הבנות שלהם. יום אחד, רוברט ראה משהו מוזר. קסם לא נשלט של מינירווה. איזבל ידעה שזה יקרה, אבל עדיין לא היתה מוכנה. היא פרצה בבכי והתוודתה בפני רוברט ההמום. רוברט היה מזועזע, למרות שהמשיך לאהוב את איזבל. הוא היה אדם ישר, והוא התחיל לקלוט שעליהם להתרגל לחיים של סודיות בכפרם הקטן, בגלל אמנת הסודיות הבינלאומית. זה שבר אותו."

אני לוטש מבט במינירווה, המום מכדי להוציא הברה קטנה אחת מפי.
היא מנגבת לחלוחית בלתי נראית בעיניה הרושפות, וממשיכה.

"אפילו שאני לא זוכרת במדיוק את אותו הלילה, זה היה הרגע שהבנתי כמה מסובך העולם. כמה מסובכת ההתבגרות של קוסמים בעולם של מוגלגים. הייתי... אבודה. ההורים שלי אהבו אחד את השני, אבל האמון בינהם נשבר."

היא נושמת עמוק, ממשיכה לספר.

"נולדו עוד שני אחים, מלקולם ורוברט ג'וניור, שגדלו לתוך מציאות של הכחשה. למדתי איך להסביר להם לא להראות את הקסם שלהם, ולהסתיר הכל. ההורים שלי היו כבר תשושים, מיואשים. הייתי מאוד קרובה לאבי, שנאבק באופי הטבעי והכנה שלו. מנסה לשמר ולהבין את מצבה המוזר של המשפחה. אמא שלי מאוד התמאצה להשתלב בכפר המוגלגי, וראיתי עד כמה הריחוק מהעולם הקסום מעציב אותה. כמה היא יכלה לפרוח ולצמוח שם. כמה היא... פיספוסה. האהבה בין ההורים שלי נשארה אי שם, באותו היום בו כל אחד מהם התחיל לנסות להשתלב בעולמו של האחר. האהבה חזקה, אבל לא... לא נצחית. לא חזקה מספיק בשביל להתגבר על עולם חדש ועוין, על משבר אמון. על טעויות. האהבה... היא לא מספיקה."

אני מסתכל עמוק לתוך עיניה של מינירווה, שמתחת לגיצים שהן רושפות הן... סדוקות. כמו זכוכית שבירה שמתנפצת לאלף חלקיקים.
כל הזמן הזה.
כל הזמן הזה, היא הסתירה הכל.
כמו ההורים שלה.
שבורה... אבל מבפנים.
כמעט... כמעט כמוני.
אבל היא היתה מוצלחת בזה.
כל כך מוצלחת, עד שאפילו אני לא הצלחתי לגלות.

"אני לא אשכח את היום בו קיבלתי את המכתב. אמא שלי בכתה. הדמעות ירדו מעיניה ימים שלמים, בלתי נשלטות. אבא היה שם, היה רק בגופו. בנפשו, הוא היה שבור מכדי לנסות להיות בשבילה. היא בכתה... ורק אני ראיתי את הרגשות שלה."
היא משירה מבט רועד אליי.
"היא לא בכתה רק מגאווה. היא... היא בכתה מקנאה."

מינירווה מקונגל מורידה את המסכה, רועדת בשמש הקופחת בכל חלקי גופה.
אני מוריד גם את ההגנות שלי, מושיט אליה את ידי בכנות.
היא לוקחת אותה, נאחזת בה.
זרם עובר ביננו.
היא נושמת נשימה רועדת, גולשת אל עברה המכאיב.

"היינו שתיים. שתי ילדות, שתי אחיות. שתי תאומות. היא היתה בשבילי הכל, הכל! אבל ליוי מעולם לא היתה כמוני. היא היתה כל מה שאני לעולם לא אהיה. היה לה קסם עוצמתי, אבל גם קלילות חברתית. מכל המשפחה... היא היתה היחידה שהצליחה באמת לחיות ככה, בין שני עולמות. אני... אני קינאתי בה. תמיד הייתי הצל שלה, הצל של האחות שהצליחה גם בקסם וגם בכל השאר. היא מעולם לא חוותה קושי, את הקושי שלי, בלראות את האמת של העולם, את הכאב והעוולות בשתי העולמות שבהם חיינו. ואן זאת, אהבתי אותה. אותי יותר ממה שהיא אי פעם אהבה אותי. כשקיבלנו את המכתב, והיא סיפרה שהיא עוזבת... כל הכפר בא להגיד לה שלום. אני אמרתי לה שזה אסור, שזה מסוכן שהם יבואו אלינו! אבל... היא מעולם לא הקשיבה לי. אני שכבתי במיטה הקטנה שלי, מעמידה פנים ישנה, ושמעתי את כל החברות שלה באות. את כל הבנים שחיזרו אחריה, את אבא שקטה בביתו 'הנורמלית'. היא לא היתה יותר נורמלית ממני, אבל תמיד הרגשתי שבגלל שתמיד הצליחה למצוא את האיזון אבא אהב אותה יותר. שכבתי במיטה שלי, ילדה קטנה, והתכווצתי. באותו רגע... כל כך קינאתי בה. בחיים שלה. באופי שלה. בחברים שלה. באהבה של אבא אליה. היא היתה החצי השני שלי, התאומה שלי, אבל גם מה שלעולם לא יהיה לי. קיוויתי שבבית הספר יתיחסו אליי יפה, טוב, אבל... באותו רגע ידעתי... שאני יהיה, ותמיד אהיה, הצל שלה. כמו בעולם המוגלגים, גם בעולם הקוסמים. וכשהיכתה בי הכנסה הזאת, בעוד אבא מחבק אותה, ע- עשיתי... עשיתי משהו נ- נורא."

קולה של מינירווה מקוטע, רועד, מתנשם בקושי.
היא מביטה בי בפחד, באימה טהורה.
אני מחזיר לה מבט, מתבונן באישה החזקה שלמדתי להכיר מתפוררת לרסיסים, לאבק.
ואז אני עושה משהו שמפתיע גם אותי.
אני מחבק אותה בעדינות.
אני מרגיש את פעימות ליבה המהירות, המבוהלות, דופקות על חזי.
אני מתנשם.
"זה בסדר, מינירווה," אני לוחש לה, קרוב לפניה הרועדות, "זה בסדר. את לוחמת."
היא מהנהנת, ואז מתחילות לזלוג דמעות חמות מעיניה, שכבר נשברות לגמרי, אפילו לא מנסות להעמיד פנים.

"אני הרגתי אותה, סוורוס," היא לוחשת לי, קולה חנוק ורועד, "אני הרגתי אותה. בטעות. הקסם שלי היה בלתי נשלט, משתולל, מונע מרגשות. אני הרסתי את הסיכוי שלה בהוגוורטס, לקחתי אותו לעצמי! אני הרגתי את התאומה שלי, הרגתי אותה מקנאה! האהבה שלי הורגת."

היא נסוגה ממני, נצמדת לקיר הסמטה.
"א- אני בן אדם רע, סוורוס," היא לוחשת לי בקול לא יציב, "כדאי לך להתרחק."

אבל אני מביט בעיניה הכחולות- אפורות, הלוחמניות אבל השבירות כל כך, ומתקרב.
לאט לאט, צעד אחר צעד.
"זה בסדר, מינירווה," אני חוזר שוב ושוב על אותן מילים מרגיעות, עד שהן הופכות לחסרות משמעות כמעט, "זה בסדר."
מינירווה קורסת לתנוחת ישיבה, פעימות ליבה דוהרות כמו איילה מבוהלת.
"את זוכרת את העסקה שלנו, מינירווה?" אני שואל ברכות, בשמץ חיוך, "אני משתף אותך בהרפתקאותי המסתוריות, ואת... את מנסה להמשיך הלאה."
היא מהנהנת בקושי, שטופת דמעות.
אני מתישב מולה, רגליי נוגעות ברגליה.
"גם אני חושב כמוך על עצמי," אני אומר בשקט, נותן למילותי לחלחל, "הרסני, נורא באהבתי. למען האמת... אני עדיין חושב קצת כך. אבל מינירווה," אני מדגיש, "את בין האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי."
היא עדיין מתנשמת בקושי, מבוהלת.
אני נאנח בקול, אנחה שכבר ממזמן חדלה להיות מנהג והפכה להרגל קבוע.
"אני יספר לך סיפור," אני אומר לה בשקט יציב, "אוקיי?"
היא מהנהנת חלושות.

אני נושם עמוק, מתחיל לספר.

"פעם היה נער שחור עיניים," אני עוצם את עיניי, מניח למחשבותי ללכת בשביל המאובק והישן של העבר, "שנולד לאם מכשפה ואב מוגלגי. אמו היתה מומחית לשיקויים, אבל הסתירה את סוד קסמה מבעלה. עד עכשיו זה מוכר, לא?"

היא מסתכלת עליי בעיניים פעורות, ומהנהנת.

"יום אחד, כשהאבא חזר שתוי, הוא גילה את אישתו ביחד עם בנם היחיד בארון המכושף שלהם. הוא גילה את סוד קסמה. הוא מייד לקח את שרביטה ושבר אותו. זה היה הפעם הראשונה בה הילד ראה את אביו מכה את אימו."

אני מתנשם, נושך את שפתיי ומנסה לא להחדיר רגש לסיפור.

"הילד הקטן, בן שמונה, היה מבוהל מאוד אך לא איבד את עצמו. הוא למד לרקוח שיקויים, ולשרוד. הוא למד להכיר מגיל צעיר את העולם האכזרי ביותר. הוא הכין לאימו שיקויים מרפאים, שנהיו יותר ויותר טובים מפעם לפעם. הוא למד לחיות עם המציאות, להתרגל אליה. כשהוא קיבל את המכתב, הוא לא היה מוכן לעזוב את אימו."

אני נושם עמוק.

"הוא כעס. הוא כל כך כעס כשהוא קיבל את המכתב. כי אז, בפעם הראשונה, הוא הבין שיש עוד קוסמים שיודעים איפה הוא ואולי גם על מצבו. קוסמים שיכלו בהנפת שרביט לעצור את השיגעון המתגבר של אימו, להציל את החיים שלהם. אבל... אף אחד לא בא."

היא מהדקת את אחיזתה ביד שלי, ואני נושך את שפתיי בכוח מתגבר ועוצר את הדמעות.

"יום אחד הילד השבור הזה פגש ילדה. הילדה היתה תמימה, עדינה ולא נפגעה כלל מהרוע שקיים בעולם הזה. היא לימדה את הילד להרגיש שוב, לאהוב. היא היתה ההצלה שלו."

מינירווה מעמיקה את מבטה.

"ביום האחרון... הילד סוף סוף הצליח. הוא הצליח ליצור שיקוי, שיקוי אהבה אמיתי. לא את שיקוי האהבה שיש היום, שיוצר רק אובססיה, אלא שיקוי שיוצר אהבה אמיתית. הוא... הוא הצליח לפקוק את האהבה, שהיתה גם ההצלה שלו, בבקבוק קטן. הוא התכוון להגיע לבית שלו, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הוא רק מצא את גופתה של אימו, ואת הסכין של אביו."
אני חושק את שפתיי, הולך בדרך העבר שנשארה בודדה ומודחקת כבר עשרות שנים.
"באותו יום... הוא הבטיח. הילד הזה הבטיח שהוא לעולם לא יהיה כמו אימו, חסר אהבה. הוא הבטיח שהוא בחיים לא יהיה כמו אביו, אכזרי וקר. אבל ימים באו... והילד הפר את ההבטחה שלו. הוא סבל התעללות בבית הספר שהיה אמור להיות מקום המפלט שלו. גנבו את הלחשים שלו, לעגו לו בכל מקום. בשביל כולם זה היה בית, מקום של אהבה, בשבילו המקום הזה היה סיוט מתמשך. החבר הכי טוב שלו נהרג. הוא גילה מי באמת היה אבא שלו, וכמה נורא הוא היה. ניסו להשתמש בו. החברים האחרים שהיו לו עברו לארץ רחוקה, והקשר איתם נמנע בידי האנשים שהתעללו בו. הילד גדל והפך לנער, נער שהרגשות השליליים שלטו בו בעוז, הייאוש, העצב והכעס. האופל משך אותו, הבטיח לו מפלט רגעי לקוחותיו ומקום שבו הוא יוכל להיות מוערך. הרגעים היחידים שבהם הוא היה טוב, הסיכוי היחיד שלו להיות בצד האור, נגדע בגלל מילה מטופשת. הוא גדל להיות מבאר הכרה עוצמתי וקוסם חזק, אבל שבור מבפנים. הוא ראה לנגד עיניו את הילדה שלימדה אותו לאהוב מתחתנת עם הילד שהתעלל בו. הוא ראה את המורה האהוב עליו משבר בעצמו ונאלץ לנהל מלחמה. אבל הוא המשיך. הוא המשיך כל הזמן לאהוב אותה."

אני נשבר, כבר לא יכול לעצור את הדמעות הרותחות.

"אם היו נותנים לו הזדמנות, אם היא היתה באה אומרת לו רק מילה אחת, הוא היה חוזר. הוא היה חוזר לצד הטוב, אבל אף אחד לא העניק לו אהבה! אדון האופל השתמש בו בשביל לפצח את הסוד הגדול מכולם: סוד חיי הנצח ומקור הקסם. והוא גילה אותו, גילה את אבן מרלין. הוא שמר על סוד יקר, סוד שלא היה מוכן לגלות לאף אחד, גם לא לאדון האופל שאיים עליו במוות והפעיל עליו קרושיאטוס. ואז הוא שמע נבואה. נבואה נוראה. והוא... הוא גילה אותה לאדון האופל. ומכולם, מכל האנשים, אדון האופל חשב שמדובר בבנה של אותה ילדה, אותה ילדה שהוא אהב! הילד הזה עשה הכל כדי שזה לא יקרה, להבטיח את ביטחונה, אבל אדון האופל לא הסכים לשנות את דעתו. בלא ברירה, הוא פנה לצד הטוב, לאותו מורה שנהפך בעל כורחו למנהיג. הוא התחנן, ביקש, אבל המורה סירב להחביא את אנשיו שלו. אנשיו שלו! ואז הסכים בלא ברירה להצעה נוראית ומסוכנת: לתעתע באדון האופל, במבאר ההכרה הכי טוב בעולם, להיות מרגל דו צדדי. המורה הצליח להוציא את הכל ממנו, כי המורה ידע את החולשה היחידה של הילד. הוא היה מוכן לעשות הכל למען אלה שהוא אוהב באמת."

מינירווה ואני כבר מדהקים ידיים, נאחזים אחד בשני בתוך העבר הדוקר והמעורפל.

"ואז- ואז בגלל ילד אחד, יהיר קטן שהתעלל בילד הזה כל כל הזמן, שגילה את הסוד- היא... היא נהרגה. הילד נשבע לנקום, אבל האיש ברח. הילד המשיך בתפקידו עד היום הנורא ההוא, לא- לא י- יכול לא לחשוב ע- על זה שהוא מסוכן, ש- שהכל, באשמתו..."

אני כבר לא יכול לכלוא את הדמעות, והן מתפרצות בזרם רטוב. מינירווה גם בוכה, ודמעות שנינו, דמעות על העבר, על הטעויות, כל האהבה- מתערבבות על ידינו הנאחזות זו בזו בחשכת העבר.
בעבר מתגלה העבר.

"ואז בא הילד של הילדה שאותו הנער אהב. הילד הזה הפך לנער, והנער הפך לאיש, אבל באיש הזה היה עדיין את הילד הקטן, שמשתוקק לטיפת אהבה. והוא- הוא ראה אותו! עד שהוא הצליח לשכוח, להירפא, הילד הזה היה שם כדי לקרוע כל יום מחדש את הגלדים העדינים! הוא ביתר אותם באכזריות! כל פעם שאיש ראה את הילד ההוא, הוא נזכר בהכל- בברק של החבר הכי טוב שלו, בילד שהתעלל בו כל הזמן, ובילדה שהוא אהב! הילד בחר לעצמו באופן מופלא חברים- ילדה שחכמה כמוה, ילד שיש לו את צבע שערה... רק נשאר לילד להשלים את השילוב הנורא בצבע עיניה. האיש, שכמעט נרפא, איבד כל תקווה. והוא... הוא נאלץ לשמור על הילד הזה, להשגיח על התזכורת שכאבה גם ככה."

אני מרגיש חמימות מוזרה בחזי, וקולט שמינירווה מקונגל מחבקת אותי בכוח.
היא מסתכלת עליי, עיניה דומעות.
"י- יש דרך לעזור לילד הזה, לרפא אותו?"
"לא," אני משיב בקול חנוק, "אין סיכוי."
היא מאגרפת את כפות ידיה, מתוסכלת.
"למה, סוורוס? למה?"
היא שואלת, שבורה.
אני מוריד את שנינו לישיבה, מסתכל עמוק לתוך עיניה במשך שעה ארוכה.
אני מצליח לבסוף למצוא את קולי, להגביר אותו ללחישה.

"את מבינה עכשיו, מינירווה, למה? כל עוד הארי פוטר בהוגוורטס, כל עוד אני שומר עליו, אני לא אוכל להירפא."

הפרק הקודם		הפרק הבא