אילו לא הייתי קוסם

הייתי חייבת להעלות את הפרק הזה מהר כדי להבהיר לכם משהו חשוב.

אני בשום אופן לא נגד כדורים, אוקי?

אני פשוט חיה במשפחה שכולם אצלינו היו עם כדורים לקשב וריכוז וכולי, וזה לא השפיע עליהם טוב.

אני מודעת שיש אנשים שזה מעולה בשבילם וזה הכי טוב, אבל אני מתייחסת להארי כאחד מתוך חצי מהאוכלוסיה שהכדורים האלו גורמים לו לדיכאון ולחוסר תיאבון וכולי.

ואני ממש לא אמרתי שכדורים זה לא דבר טוב, פשוט הארי מרגיש שזה לא עושה לו טוב. זה  הכל.

מקווה שהייתי מובנת מספיק.

אה. וגם בבון שאל את סאול למה היא לא לוקחת.

אז- לא כולם עפים מהבית ספר אם הם לא לוקחים.

גם אני עד כיתה ו' בערך אמרו לי שאני צריכה לקחת ולא לקחתי.

ואז 'בום' בכיתה ז כבר נרגעתי.

ועכשיו אני הכי רגועה בעולם!

(ונועה, זה שאתה מכירה אותי לא נותן לך את הזכות לומר שאני לא הכי רגועה, אוקי?!)

תהנו מהפרק:

"זה עושה לי לא טוב" הסברתי, מתאמץ לא להרים שוב את קולי, יודע שדראקו לא אשם בעצבים המפותחים שלי "אם אני לוקח כדור אני מרגיש כמו זומבי, בלי חשק לכלום ואני נהיה בדיכאון! פשוט אין מצב דראקו"!

הוא לא ידע מה לומר ורק המשיך ללטף את זרועי כשהמשכתי לדבר.

"אני לא יכול לעזוב פה דראקו, שום בית ספר אחר לא יקבל אותי"!

"אתה לא תעזוב פה" אמר דראקו בהחלטיות "אנחנ נמצא פיתרון".

"באמת"? שאלתי במין תקווה כזאתי. ידעתי שדדראקו יעשה הכל בשביל שאשאר בבית הספר, ביחד איתו.

"אל תדאג" ענה דראקו "אנחנו נדבר עם צ'ארלי, המדריך שלך היום בערב. הוא בטח ידע מה לעשות".

"טוב, אז נלך הביתה?..." שאלתי.

"אולי תלך להוציא קצת אנרגיות" הציע דראקו "ההורים שלי לא ישמחו אם תשבור להם את הבית".

היה משהו בדבריו, הייתי ממש עצבני.

"אוקי" אמרתי וקפצתי מהספסל. "אני הולך לרוץ".

ירדתי מהגבעה שעליה ישבנו, לכיוון מגרש הכדורדל הריק שהיה שם. הרגשתי איך הרגליים שלי פשוט מתחילות לרוץ, ככה מעצמן.

רצתי, מוציא אל תוך זה את כל התיסכול שלי על עצמי, שהנה- שוב יש בית ספר שלא רוצה אותי שם. רצתי בלי לחשוב, רק להוציא את כל העצבים והרגשה הרעה.

לא התחשבתי בכאבים ובדקירות בצד גופי. לא רציתי להפסיק את זה לעולם! רצתי פשוט להמשיך לרוץ שם, עד שכל הבעיות שלי יעלמו לעזאזל.

טוב, בא נהיה מציאותיים. הבעיות שלי לא יעלמו להן סתם ככה אם אמשיך לרוץ שם לעד. וגם, נו, בן אדם לא יכול לרוץ יותר מידי זמן.

יצאתי מהמגרש מתנשף ומזיע, אוחז בכאב את צד גופי.

"שב" פקד עלי דראקו ברגע שהגעתי לספסל והגיש לי כוס מים. היה לי חם, הפוני השחור שלי נדבק אל מיצחי המיוזע ולחיי היו סמוקות.

"מה"? שאלתי את דראקו שבהה בי "בחיים לא ראית מישהו שותה בקבוק בשלוק אחד"? שאלתי ונופפתי בבקבוק שהתרוקן תוך שניה אל גרוני.

"לא זה" אמר דראקו בחיוך "אתה פשוט... כל כך לוהט ככה". למזלי, לחיי כבר היו ורודות אז לא ראו כמה הסמקתי.

"איך אתה מרגיש עכשיו"? הוא התרומם ורכן מעלי.

"הרבה יותר טוב" הודתי וזכיתי לנשיקה על ראשי.

חזרנו הביתה יד ביד בשתיקה נעימה.

"אני מכיר דרך קיצור" אמר דראקו פתאום ואז הוביל אותי אל תוך אחד החצרות הפנמיות. יצאנו אל תוך רחוב שלא הכרתי. חצינו עוד פארק קטן. היה שם מגרש כדורגל, וכמה ילדים שיחקו.

"נוכל לבוא לשחק פה לפעמים" הציע דראקו כשראה שאני נועץ מבט.

"זה יהיה נחמד" מילמלתי ואז יצאנו אל הרחוב המוכר של ביתו של דראקו "מגניב, זה ממש מקצר את דרך" אמרתי והסתכלתי אל אחורי.

"הארי"? קרא דראקו מפתח הבנין שלו, איך לעזאזל הוא הספיק להתקדם כל כך?

דראקו הזמין לנו פסטה, ושנינו שהיינו מורעבים ביותר טרפנו את האוכל ואז נכנסתי למקלחת מרעננת במיוחד, שאחריה נשכבתי על המיטה על יד דראקו.

"תודה על הכל" אמרתי לו ועצמתי את עיניי, מנסה להרדם. אבל אז שפתיו נצמדו לשלי בעדינות. ניסיתי להעמיק את הנשיקה אבל אז דראקו התנתק מעט.

"תן לי, בסדר"? הוא לחש על שפתי ואז נצמד שוב. נאנחתי והרפתי, נותן לדראקו את השליטה.

זו לא היתה נשיקה תובענית כמו תמיד, אלא עדינה ומלאת תשוקה ועוצמה.

זה היה חלומי, וכשדראקו התנתק ושתל נשיקה על עצם הבריח שלי, הרגשתי שאני הבחור הכי בר מזל בעולם.

זרועותיו עטפו אותי, כמו שאני אוהב, קצב נשימתי הואט ונרדמתי, שוקע בשינה עמוקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא