גלקסיות בהתנגשות

"גברת בייקר, את חייבת להתרכז,” אמר פרופסור פרופסור רוברט בפעם המי יודע מה. “תתרכזי במחשבותיך. את לא רוצה שאני אפרוץ לתוכן נכון? תרחיקי אותן ממני.”

"איך בדיוק?” סיננתי, מיוזעת. “אתה לא מסביר לי איך! לעזעזל עם זה!!”

"גברת בייקר, אני חייב להזכיר לך לדבר כראוי,” אמר פרופסור רוברט בחומרה. “אני לא אוכל לסבול חוצפה. עכשיו, תתרכזי. את צריכה להבין את זה בכוחות עצמך! לגילמנס!” הוא קרא וכיוון את שרביטו ראשי.

בום. מבול של זיכרונות, מחשבות, רגשות שטף אותי.

אני נוסעת באופניו של יוני. הוא רץ אחרי ומאיים עלי בכעס, עיניו של ליאוריס חודרות את גופי ואני מתכווצת במיטתי. אליזבת' ואני יושבות בסלון וצוחקות מבדיחה שהיא עכשיו סיפרה לי. אליזבת' נופלת מהמטאטא. עיניה מביטות בי במבט ריק. 'לא,' חשבתי בכל הכוח. 'אני לא הולכת לראות את זה שוב!' ג'יימס מתקרב אלי ולוחש את שמי. “לא!!” צרחתי.

נחתתי בחזרה במשרדו של פרופסור רוברט. שרביטו היה אחוז בידי.

"את התנפלת עלי בשאגות וחטפת לי את השרביט מהיד,” הוא אמר ולא ידעתי אם הוא משועשע או כועס. “זאת התקדמות כלשהי. לפחות הצלחת להתנגד לי איכשהו. אני חושב שזה מספיק להיום. תזכרי - “

"לאטום את המחשבות לפני שאני הולכת לישון ולרוקן את ראשי מפני כל רגש,” דיקלמתי בעצבנות. “כן אני יודעת, תודה רבה.”

"כמה זמן היא יכולה להיות שם?” שאל ג'יימס בפעם המי יודע מה. הוא הלך בעצבנות הלוך ושוב והביט ללא הרף בשעון שהורה על השעה אחד עשרה וחצי בלילה.

"תירגע, ג'יימס. היא לומדת הלטת הכרה,” אמר ניק.

"זה מן הסתם לוקח קצת זמן,” הוסיף בריאן שישב על הפוף.

"היא בטח תגיע כל רגע,” אמרה אן ששכבה על השטיח וראשה נח על רגליו של בריאן. “ברצינות, תפסיק כבר לזוז. אתה גורם לי לכאב ראש.”

"אני מקווה שהוא לא נכנס לה יותר מידיי לראש,” אמר ג'יימס והיה נראה כאילו הוא לא בדיוק שמע את כל מה שהם אמרו. “כאילו, ממש לפני שבוע הזיכרון שלה חזר אליה ולפני יומיים ליאוריס נכנס לה לראש והצליח להשתלט עליה. עכשיו זה? כלומר, היא לא תשתגע?”

"היא יכולה להשתגע אם היא לא תלמד הלטת הכרה,” אמר ניק בקול רך.

"אתה, אתה אל תדבר ככה,” אמר ג'יימס ושמע את קולו רועד. “היא – זה לא יקרה! אסור שזה יקרה! אני אוהב אותה ו - “ הוא עצר את עצמו כשקלט מה הוא אמר. הוא חש את לחייו בוערות ולרגע ייחל שהוא פשוט יעלם.

"אתה מה?” קראה אן.

יצאתי ממשרדו של פרופסור רוברט ועליתי במהירות למגדל גריפנידור.

נכנסתי לחור ופניתי להיכנס למועדון אלא ששמעתי קולות דיבור, אלה היו קולותיהם של אן, בריאן, ניק וג'יימס נעצרתי על מקומי והקשבתי להם בסקרנות.

"והיא יודעת מי זה?” שמעתי את קולה של אן. מי יודעת על מה?

"א..אני,” שמעתי את קולו של ג'יימס מגמגם ויכולתי לדמיין אותו מגרד את צווארו באי נחת. “א..אני מקווה...”

"בחורות לא יכולות לנחש דברים כאלה,” אמר ניק. “או שהן כן? בכל אופן אתה צריך לומר לה את זה בעצמך.”

"א..אני לא יודע,” אמר ג'יימס.

"מה יש לא לדעת?” שאלה אן. “אם זה מה שאתה מרגיש תספר לה, אחרת זה יהיה לא הוגן כלפיה.”

"א..אני,” גמגם ג'יימס. “אתמול הייתה לנו ממש שיחה טובה. אני לא רוצה להרוס את זה.”

שיחה טובה? אז ככה הוא קורא לזה? ולמה שמשהו יהרוס אותה בדיוק? שיחררתי את אצבעותי כששמתי לב שהן התחילו לשרוט את כפות ידיי.

זהו זה. אני צריכה לשים סוף לדבר הזה! חשבתי ופסעתי בכעס אל תוך המועדון.

"ליאנה!” קפץ ג'יימס על מקומו ומיהר לעברי. “הכל בסדר? זאת אומרת, ברור שלא... אני מתכוון, איך עברה ההלטת הכרה?”

ראיתי מאחוריו את בריאן, ניק ואן מחליפים ביניהם מבטים.

"היה ממש בסדר,” עניתי בקול לבבי נוראי להחריד. לרגע לא זיהיתי את עצמי בכלל. “הכל בסדר. אין לך בכלל מה לדאוג. ממה נהניתי. אתם יכולים להמשיך לדבר כאוות נפשיכם. אני לא אפריע לכם.”

עיניו של ג'יימס הביטו בי במבט פגוע. “ליאנה - “ הוא החל לומר.

"אני עייפה,” אמרתי בקול שיצא צרוד. “לילה טוב ג'יימס.” ועקפתי אותו, מתנגשת בכתפו בדרך.

"כמה מהשיחה אתם חושבים שהיא שמעה?” שמעתי את קולה של אן כשעליתי במדרגות הלוליינות.

"לא את מה שהיא הייתה אמורה לשמוע, זה בטוח!” קולו של ג'יימס רעד מזעם. חשתי את ליבי מתכווץ לגודל קטנטן כל כך עד שחששתי שלא נשאר ממנו משהו.

בתנועות רובטיות החלפתי בגדים לחלוק פרוותי. נכנסתי למיטתי וכיסתי את עצמי בשמיכה עד שכמעט כיסתה אותי לגמרי.

בהיתי בירח העגול שהשתקף מהחלון בעצב. הרגשתי בדמעה בודדה זולגת מעיני הימנית. הנחתי לה לפלס את דרכה במורד הלחי שלי ומשם לצוואר עד שהגיעה לכרית ויצרה שם עיגול קטן ולח.

הפרק הקודם		הפרק הבא