הו אלוהים לא שוב!

הא. כן. אין לי מושג איך. עשיתי את זה. תהנו.

"אז," אמרה הרמיוני בניצחון ביום שלפני סיום השליש. "אנחנו לא היחידים שחושבים שמאלפוי הוא היורש של סלית'רין."

"כן, מאז שכשארני הותקף היה לך מליון עדים, כולם ירדו ממך והתחילו לחשוב עליו," התפרץ רון.

"זה באמת מזל שאף אחד לא מבין שיכולתי פשוט לומר מראש לבסיליסק לתקוף אותו," הרהר הארי.

שלושת חבריו בהו בו. "אבל… לא עשית את זה, נכון הארי?" שאל נוויל לבסוף.

"כמובן שלא," הארי גיחך. "אבל הנקודה היא שיכולתי לעשות את זה."

"אני ממליץ לשמור את פיסת המידע הזו לעצמך," הציע נוויל. "אחרת אנשים לעולם לא יאמינו שאתה לא האחראי לתקיפות."

"זה לא שאני לא מאמין שמאלפוי הוא היורש," התחיל רון. "אבל הארי… אתה חבר שלו - מרלין יודע למה - אתה לא אמור לעשות משהו כדי שאנשים יפסיקו לחשוד בו?"

הארי חייך. זו היתה התרחשות מוזרה, אבל שיהיה. "סתם ככה, הייתי עושה משהו," הוא הסכים. "מצד שני, דראקו הוא סלית'ריני ממשפחה טהורת דם אפלה עתיקה. בשבילו, להיות היורש של סלית'רין זה סמל לגאווה ולכן למרות שהוא לא האחראי לתקיפות, לא אכפת לו שאנשים יחשבו ככה. יותר מזה, הוא האחד שבא אלי עם הרעיון לגרום לכולם לחשוב שהוא היורש ואני זרמתי עם זה כי האמת ממילא תתגלה בקרוב והמורים בטוח לא מאמינים לו בכל אופן, ככה שזה לא מזיק לאף אחד."

"אם זה המצב, למה אתה כל כך בטוח שהוא לא?" שאלה הרמיוני בהיגיון. או, בהיגיון ככל שמישהו יכול לדבר כשהוא מחזיק בתאוריה שמאלפוי הוא היורש של סלית'רין. "הוא יכול לתמרן אותך ופשוט לבקש עזרה בלקבל את הקרדיט שממילא מגיע לו."

"את מתכוונת חוץ מהעובדה שהוא בן שתים עשרה, לא לחשנן, וחושב שלהיות מסוגל לתקוף אנשים עם נחש ענקי זה 'מרושע'?" שאל הארי. "ברצינות, אפילו וולדמורט לא הלך ותקף ילדי מוגלגים עם הבסיליסק לפני גיל שש עשרה."

רון נרתע. "תפסיק להגיד את זה!" הוא אמר, מעוצבן.

"תפסיק להגיד לי לא להגיד את זה," החזיר לו הארי. "זה לא עוזר לאף אחד ולהיכנס לעוד וויכוח איתך יהיה ארוך פי שתיים."

"העובדה שאנחנו מדברים איתך אוטומטית גורמת להכל לקחת פי שתיים זמן משזה לוקח בדרך כלל," ציין נוויל.

"אז אולי רון לא צריך להיות כל כך להוט לגרום להכל לקחת פי ארבע זמן משזה לוקח בדרך כלל," אמר הארי בנינוחות. "אבל מה שמזכיר לי: השגתי את הפולימיצי שלכם. עכשיו לכו ואל תנסו לגרור אותי לתוך זה."

הרמיוני העירה אותם עם שחר בבוקר חג המולד, מוכיחה שהיא אכן סדיסטית מספיק כדי להיות בת של רופאי שיניים.

"יש לך חמש שניות להסביר מה את עושה כאן לפני שאני מקלל אותך," הארי גנח בישנוניות. הוא ושאר קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור (ולי) בדיוק גמרו את טורניר כל-הלילה החודשי שלהם. היה מתיש הפעם וכיוון שאין להם אימון למחרת בבוקר, ווד הצטרף אליהם הפעם. היה כיף גדול, כמובן, אבל אלא אם להרמיוני יש סיבה מאוד טובה להתפרץ לשם עשרים דקות אחרי שהוא נרדם…

"הפולימיצי מוכן!" הכריזה הרמיוני בהתרגשות, מקפצצת מעלה ומטה על קצות אצבעותיה. 

"כמובן שהוא מוכן," הארי קטע אותה, לא אדם של בוקר גם בתנאים טובים יותר. "נתתי לך אותו לפני שבוע."

"טוב, כן," הודתה הרמיוני. "אבל חשבתי שנוכל להשתמש בו היום."

"ארוחת בוקר רק עוד שלוש שעות! איך אנחנו יכולים אפילו לחשוב להשתמש בזה קודם לכן?" דרש הארי. ואז, קולט את טעותו, "וב'אנחנו' אני מתכוון 'אתם'. אני עדיין חושב שזה טיפשי."

"אני חושבת שחצי מהדברים שאתה עושה טיפשיים -" הרמיוני התחילה בלהט.

"רק חצי?" מלמל רון, מכסה את ראשו בכרית כדי לחסום את האור.

"אולי היא פשוט לא מספיק שמה לב," מלמל נוויל בחזרה, מאמץ את שיטתו של רון ומעמיד פנים שזה לא בוקר.

"וזה לא אומר שאני מנסה לעצור אותך!" סיימה הרמיוני.

"ממתי אני מנסה לעצור אותך?" שאל הארי בספקנות. "קניתי לך את השיקוי הארור! ותאמיני לי, זה לא היה זול."

"ואני בטוחה שתשיג את הכסף חזרה תוך עשרים ואבע שעות," אמרה הרמיוני בביטול. "חוץ מזה, עזרת לנו רק כדי שלא נסכן את שיעור השיקויים."

"אוי, בחייך," הארי צחק. "כאילו שלא יכולתי לעצור את זה. הסיבה היחידה שזה היה עובד על סנייפ זה כי הוא לא היה יודע שאתם מתכננים את זה והיה עסוק מאוד עם התלמידים האחרים שמנסים להרוג זה את זה."

בדיוק אז, הדוויג עפה פנימה והפילה חבילה בינונית על ראשו של הארי. אאוץ'.

"אוקי, זהו זה," אמר הארי לפתע. "לא אכפת לי איזה יום זה; זה פשוט הרבה יותר מדי מוקדם מכדי לקום. החוצה, כולכם."

"אבל הארי…" הרמיוני התנגדה. "השיקוי -"

"החוצה!" צעק הארי, מנופף בשרביטו ומגרש את הרמיוני במורד המדרגות.

"תודה, חבר," אמר רון, שוקע עמוק יותר לכריתו.

"איזה חלק ב'כולכם' לא הבנת?" שאל הארי, מרים שנית אלת שרביטו.

"אבל -" אמר נוויל, מבועת.

"מצטער," אמר הארי בהתנצלות. "אבל היא לא תפסיק עד ששניכם תלכו ותעזרו לה."

"טוב לדעת את סדר העדיפויות שלך," רון מלמל, מסרב לקום.

"כן, טוב, אני צריך לישון," אמר לו הארי. "אה, אבל תיקח את זה." הארי נופף בשרביטו אל המזוודה ובקבוקון עם מספר שערות יצא ועף אל ידיו של רון.

"מה זה?" שאל רון, בוחן אותו בזהירות.

"כמה שערות של פנסי פרקינסון," הסביר הארי. "תגיד להרמיוני ששיקוי הפולימיצי לא נועד לשערות חתול."

"איך -" התחיל נוויל. "רגע, תן לי לנחש. הצלקת שלך אמרה לך," הוא אמר בעוקצנות.

"אתה מכיר אותי טוב מדי," אמר הארי כשנופף בשרביטו פעם נוספת לסגור את הכילות וחזר לישון.

כשהארי סוף סוף הצליח לקום ולפתוח את המתנות שלו, הוא גילה שהדרסלים שלחו מתנות נפרדות. דוד ורנון שלח לו צלב ופתק בו נכתב שהוא הולך לגיהנום כי סגד לשטן (??) והוכיח שוב שהוא לא יודע כלום על קסם. דודה פטוניה שלחה ספר על גינון, שהוא הביא מיד לנוויל, ודאדלי הביא לו חבילה של תקליטורים (בגלל המחסור בחשמל בהוגוורטס והמחסור שלו עצמו בנגן תקליטים) שהארי התיישר ותלה סביב החדר, והם יצרו אפקט מגניב של קשת בענן כשהאור נשבר עליהם. הארי שלח לדודה פטוניה כמה שתילים נדירים אבל מוגלגיים, לדאדלי כמה ממתקים קסומים שכנראה יפחידו אותו במשך עשרים דקות בערך לפני שיכנע ויאכל את כולם עוד היום, ולדוד ורנון עשרים אוניות כדי לענות אותו בדילמה של החלפת מטבעות קוסמים בכסף מוגלגי או שלא לקבל את הכסף. זה כנראה ישגע אותו לכמה ימים.

האגריד שלח לו קופסה גדולה של פאדג', והארי שלח לו שישה אברקס. הארי החליט די מוקדם שהוא מתכוון לחגוג את ההצלחה של עשיית הכסף שלו על ידי בזבוז הכל בחג המולד הזה. רון נתן לו את טיסה עם התותחים, שהיה חומר קריאה מעניין מספיק גם אם הוא בז לצוות הזה. בתורו, הארי שלח לו שרביט חדש. הרמיוני השיגה לו קולמוס יקר עם נוצות נשר והארי (השם שישמור) נתן לה מחולל זמן. למרבה המזל, הוא גם נתן לה מדריך כיצד להשתמש בו, היישר ממחלקת המסתורין עצמה. לפעמים זה היה כמעט נחמד שהמשרד היה כל כך מושחת. הארי היה כמעט בטוח שמה שהוא עשה שווה עשר שנים טובות באזקבן. הוויזלים שלחו להארי סוודר חדש סרוג בעבודת יד ועוגת שזיפים והארי הגיב ברכישת גמדון בית - משהו שהוא לא התכוון שהרמיוני תגלה. זה לא שהוא לא היה כל כולו בעד זכויות גמדון הבית, רק שדובי היה גמדון הבית היחיד שהוא באמת פגש שבאמת רצה אותן והוא חשב שכדאי לו להיזהר מחקיקת חוק חדש על יצורים קסומים לפחות עד שהוא יסיים את לימודיו. דברים כאלה ארכו זמן רב, כפי שהוא ידע מנסיונו. והוויזלים היו במצרים וביקרו את ביל לחג המולד. אם הם יכלו להרשות לעצמם את זה, אז למה זה היה כל כך מרשים שהם זכו בהגרלה על 1000 אוניות במהלך הקיץ והלכו לשם שוב? אולי זה היה זול יותר כשזה היה רק שניהם ולא שבעתם.

ג'יני השיגה לו כמה חטיפים לינשופים להדוויג והוא השיג לה אספקה לשנה של שוקולד מהדובשנרייה כי הוא לא הכיר אותה כמו שאולי היה רוצה. פרד וג'ורג' שלחו לו כמה קינוחים תמימים למראה שהוא פחד לנסות בלי בדיקה ממושכת לפני ושפן ניסיונות אמין, והוא השיג להם ספר על המצאת שיקויים. הוא ידע שהם יכולים לעשות את זה בעצמם, אבל זה וודאי יגרום לדברים להיות קצת פשוטים יותר. טונקס שלחה לו כמה מספרי בית הספר הישנים של סיריוס שהוא ואביו של הארי מילאו בכתב כשהם היו אמורים להאזין בכיתה והארי השיג לה טבעת די יקרה שהוקסמה בכישוף נגד-סרבול למקרה שהיא תצטרך כיסוי ברגע שהיא תגמור את לימודי ההילאים. מבחינה טכנית, הוא שיער שהיא יכולה ללבוש את זה כל הזמן, אבל הוא ידע שטונקס די אהבה להיות מגושמת מאיזושהי סיבה. אולי היא פשוט ראתה את זה כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלה? פרסי השיג לו ספר על ינשופים, שהיה פשוט כל כך טיפוסי לפרסי שזה אפילו לא היה מצחיק והארי השיג לו סט של גלימות בית ספר חדשות, כי הארי ידע כמה דברים כאלה חשובים לפרסי. נוויל השיג לו ספר על מפחידנים מכיוון שככל הנראה הארי התחיל להזכיר לו אחד (ואלוהים אדירים, הוא קיבל הרבה ספרים. הוא באמת יכול היה להזדהות עכשיו עם שקיקתו של המנהל לזוג גרבי צמר עבים והחליט לרכוש זוג לעצמו בהקדם האפשרי) והארי השיג לו אצות זימיזים. לא שהוא חשב קדימה לשנה רביעית או משהו.

סדריק השיג לו ספר של '1000 דברים שמעולם לא היה לי כוח לעשות בהוגוורטס' ופתק המציין שהארי כבר עשה שלושה תריסרים. מיותר לציין כי להארי נוספה מטרה בחייו. הארי עצמו שלח לסדריק ספר על ההיסטוריה של טורניר הקוסמים המשולש עם ניתוח משימות ופתק שאומר, 'אף פעם אי אפשר לדעת. אלא אם אתה הצלקת שלי.' דראקו השיג לו ערכת טיפוח למטאטא מהשורה הראשונה והארי השיג לו את אילן היוחסין של קוסמים הנרחב ביותר בכל אירופה. זו כנראה לא הייתה התוכנית הכי טובה אם הוא רצה שדראקו יגמור עם כל שטויות טוהר הדם שהוא המשיך להציף, אבל הוא ידע שדראקו יאהב את זה וזה היה חג המולד... לונה השיגה לו זוג משקפי רנטגן שעבדו באמת ובתמים ונראו בדיוק כמו המשקפיים הרגילים שלו אז הוא ידע שיוכל לעשות כיף עם היכולת להיראות אפילו יותר יודע כל מהרגיל. זה שימח אותו כל כך ששכר שני תריסר עוקבים מנוסים כדי למצוא לה שנורקק פחוס קרן, שהתגלה כסוג של יצור דמוי חזיר. הוא ידע שזה פשוט יעשה לה את היום. הוא השיג לפרופסור דמבלדור זוג כפפות צמר שיתאימו עם הגרביים הצמריריים שלו, לפרופסור לוקהארט ספר על קליגרפיה כדי שיוכל להנות מלהפוך את החתימה שלו למורכבת עוד יותר, מענק אנונימי לפרופסור סנייפ שימשיך במחקר, ולפרופסור מקגונגל מערכת שחמט משוכללת חדשה, גם אנונימית. וכמובן, הוא שלח לכל תלמידי הוגוורטס שערות סבתא ולכל מי שהביע בו אמון קופסה מלאה בשוקולד.

כשהארי גמר להתפעל מהמתנות שלו וקם לעזוב את המועדון, כבר היה צהריים ולהארי היה זמן בדיוק לחטוף משהו לאכול לפני שהצטרף לקרב כדורי השלג המסורתי. כשהוא נגמר, כבר היה ערב ורון, הרמיוני ונוויל קמו באמצע הארוחה כדי ללכת לעקוב אחרי קראב וגויל.

"תרגישו חופשיים לנטוש אותי; זה בסדר, פשוט לא אכפת לי!" הארי קרא אחריהם.

"אם לא אכפת לך אז למה שתצעק את זה?" שאלה לונה, מתיישבת מולו ומניחה את המתנה שלו לידה.

"אני אוהב לצעוק?"

"אני בטוחה; אתה מכריז הודעות באולם הגדול מול כל בית הספר לעיתים קרובות מספיק. תודה על נורברט," אמרה לונה בקלילות.

"נ-נורברט?" חזר הארי. כמו הדרקונית? טוב, היא היתה טכנית נורברטה, אבל הוא לא היה אמור לדעת את זה עדיין. מה הסיכוי שהיא תבחר את אותו שם כמו האגריד?  למרות שאיכשהו הוא לא הופתע.

"בהחלט," אמרה לונה בשלווה. "שאלתי את האגריד על הצעות לשמות והוא כמעט בכה כשדיברנו על השם נורברט, אז הבנתי שזה שם טוב."

"זה רק… כן…" אמר הארי, לא מאוד ברהיטות.

"מוזר?" עזרה לונה.

"כן."

"אני שומעת את זה הרבה. לצורך העניין, אתה לא?" היא שאלה.

"אני כן," הארי הנהן. "מה את חושבת על הרעיון שדראקו מאלפוי הוא היורש של סלית'רין?"

"זה מגוחך," אמרה לונה מיד. "הוא לעולם לא יכתוב יומן."

"יומן? זה אומר שאת מאמינה לי לגבי האנימאגוס עכברוש לא חוקי בוגד-הורים מת-לכאורה שמשתמש ביומן הישן של וולדמורט כדי לפתוח את חדר הסודות?" שאל הארי, מתעניין. אף אחד לא לקח את החלק הזה של הסיפור ברצינות, אפילו אם הם האמינו לו לגבי הבסיליסק.

"כמובן," לונה הנהנה בחכמה. "זה ממש הגיוני."

"לא לאף אחד אחר," ציין הארי.

"רוב האנשים לא מאמינים בנורברט, גם כן," הוסיפה לונה. "למרות שהם יאמינו אחרי שהוא יתפוס את העמוד הראשון של העותק הבא של הפקפקן."

"את אי פעם בכלל מתעייפת מלנסות לחנך את הזרם - אה, את עולם הקסמים?" שאל הארי בסקרנות.

לונה צחקקה כשכמעט התבלבל. "לפעמים. אבל אם לא נעשה את זה, מי יעשה? כל השאר פשוט מסתפקים באדישות לשאר חייהם וחיים חיים כמעט זהים לאבותיהם הקדמונים ולצאצאיהם."

"את יודעת איזה מהם הוא מה?" שאל הארי, מבין שהשאלה לא היתה מאוד ברורה שהוא היה צריך כנראה לפרט. לפני שיכל לעשות זאת, לונה ענתה.

"זה באמת עצוב שהעולם במצב בו אנשים לא מבינים שאבות קדמונים מגיעים לפני וצאצאים מגיעים אחרי," אמרה לונה, מנענעת את ראשה בצער. "איפה החברים שלך?"

זה היה מוזר, אבל הארי ולונה לא באמת חשו צורך להשתמש במשפטים מקשרים, הם פשוט שינו נושא בפתאומיות וציפו מהשני לעמוד בקצב. מאוד מוזר, אבל זה עבד להם.

"הם הולכים לסמם את קראב וגויל כדי להתחזות אליהם ולפנסי פרקינסון כדי שיוכלו להתגנב לחדר המועדון של סלית'רין ולנסות לחלץ וידוי מדראקו," הסביר הארי.

"לסמם תלמידים? לא יכולים לגרש אותם מבית הספר בגלל זה?" שאלה לונה בעניין.

"כנראה," הודה הארי. כשחושבים על זה, למה קראב וגויל לא הלכו לדמבלדור מלכתחילה? האם זה בגלל שהיו נבוכים או שלא ידעו מי סימם אותם? אולי כי לא אהבו את אהוב המוגלגים ורודף הזכויות שלהם או כי פשוט לא שמו לב שסוממו? כנראה שהם יכלו לחשוב שפשוט נרדמו, אבל הוא ורון לקחו את הבגדים שלהם ונעלו אותם בארון. "למרות שהם יכלו כנראה להיות מגורשים על גרימת פיצוץ בכיתת השיקויים, מה שהם תכננו לעשות כדי לגנוב מסנייפ - עוד פשע - עד שהגעתי ופשוט קניתי להם את השיקוי הדבילי."

"פולימיצי, נכון?" שאלה לונה. כשהארי הנהן, היא המשיכה. "דראקו לא יודה בזה פשוט כי הוא רוצה שאנשים יחשבו שהוא היורש?"

דמו של הארי קפא. "בחיי שפשוט לא חשבתי על זה."

"אז אני מניחה שיהיה לך מחקר מאוד מעניין כשהם יחזרו," לונה חייכה.

"כן. ויהיה אפילו יותר קשה לשכנע אותם בחפותו של דראקו מאת ארני בחפותי."

"מה שאני באמת לא מבינה זה זה: אפילו אם היורש של סלית'רין הוא תלמיד סלית'רין - מה שבאמת הגיוני להניח בהתחשב במוניטין, אלא אם הם תכננו את זה מלכתחילה ורצו להסיט את תשומת הלב מהחשוד - למה הם חושדים בתלמיד שנה שניה, הם צריכים לחפש את היורש בין התלמידים המבוגרים יותר," אמרה לונה בהיגיון. זה הדהים אותו כמה לונה יכלה להיות הגיונית לפעמים. הוא זכר אותה כאדם המוזר ביותר שהכיר (מה שעדיין היה נכון) אבל הוא הניח שבגלל שלעולם הקסמים יש פוביה מהיגיון ולונה כל כך שונה מהקוסם הממוצע, היא ככל הנראה פשוט חייבת להיות הגיונית.

"פשוט," הארי צחק. "הוא הסלית'ריני היחיד שהם מתקשרים איתו באופן קבוע והוא לא אוהב אותם. טוב, הוא בסדר עם נוויל, אבל נוויל הוא טהור דם שלא מאמין בתיאוריה של רון והרמיוני שהוא היורש והוא פשוט הולך איתם כדי שלא יסתבכו בצרות. רון חושב שכל הסלית'רינים מרושעים ולוויזלים ולמאלפוי יש סוג של סכסוך דם בלי קשר. הרמיוני היא בת מוגלגים ודראקו באמת לא מבלה איתם הרבה, אז זו בעיה רצינית. חוץ מזה שהוא לא יכול לסבול את זה שיש מישהו שכל כך הרבה יותר חכם ממנו."

"אני מבינה," אמרה לונה. "זה עדיין ממש לא הגיוני."

הארי נאנח. "מי כמוני יודע, לונה, מי כמוני יודע…"

הי! גם אני מאמינה בי! אגב, אם אני כבר כאן, אני מסתבכת נורא. יש לי פאנפיק אדיר שעומד לצאת לכאן, רק שהוא תקוע בשלב הרעיון. אז, על איזה דמות הייתם רוצים פאנפיק ועל איזה שלב בחייה?

הפרק הקודם		הפרק הבא