רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 19: רגע לפני 

שלושתם שלפו שרביטים. הארי, רון והרמיוני התקדמו אל עבר שאר החדרים. הארי פנה אל המטבח ובתנועה חדה פתח את דלת המזווה.

ללא ספק היו חסרים שם כמה מרכיבי שיקויים, ואפילו שהם מינו את הרמיוני להיות אחראית עליהם, הארי ידע בוודאות שקשקשי הדרקון נעלמו. הוא עמד לסגור את המזווה כשקול חד של חפצים נופלים הקפיץ אותו.

"...כן, לא זה..."

"מה?" התפרץ הארי אל החדר הסמוך.

הרמיוני שלחה אליו מבט מהיר, ובתגובה הוא הוריד את שרביטו במהירות. הוא תהה אם הגברת מורגן הבחינה בו. האחרונה בדיוק קמה מסבך הסדינים שנתקלה בהם.

"הגברת מורגן בדיוק סיפרה לנו איך היא נכנסה כשהריחה ריח של עשן," הסבירה הרמיוני בהדגשה.

"כן, זה היה מאוד לא אחראי מצידכם ילדים להשאיר אש בוערת כשאתם לא נמצאים..." ניענעה הגברת מורגן בראשה, וניערה את בגדיה. "הציפור שלכם השמיעה קולות נוראיים."

"מיהרנו מאוד," פתח רון, שוכח שהוא 'לא מדבר אנגלית'. הגברת מורגן לא שמה לב לזה.

"צץ לנו איזה עניין דחוף ביותר," הוסיף הארי במהירות, תוך שהם מלווים אותה אל הדלת.

"מאוד לא מסודר כאן..."

"כן," אמרה הרמיוני בקול מתנצל. "לא היה לנו זמן..."

"מה? לא הבאתם את היומן?" הגברת מורגן שפשפה את גבה הכפוף.

"לא חשוב..." ענתה הרמיוני בחיוך מתוח.

"לפחות אנחנו יודעים מי היה כאן," פיהק רון בקול גדול.

"בנוגע לזה," אמר הארי בשקט. "שמתי לב שנעלמו לנו כמה מרכיבים מהמזווה..."

"בטח הגברת מורגן לקחה אותם. עם המשקפיים האלו, פלא שהיא רואה משהו. היא בוודאי לא תשים לב לכך, עד שהעוגה שהיא תכין תצא קצת מוזר..." רון פרץ בצחוק משוחרר, אבל ליבו של הארי עדיין לא היה שקט.

"כנראה שאתה צודק," אמרה הרמיוני, אך גם היא נראתה מוטרדת.

"בואי, הדוויג," ניגש הארי אל הכלוב ושחרר את התנשמת הלבנה. "אני בטוח שהיית מספרת לי מה באמת קרה אם רק היית יכולה לדבר..."

הדוויג נעצה בו מבט מלא משמעות, ואז עברה לכרסם את האוזן שלו. הארי התיישב על הספה המעופשת, ונאנח בכבדות. הוא ליטף את ראשה של הדוויג בהסח דעת, רק בוהה באויר מבלי לחשוב באמת. הארי המשיך לעשות זאת עוד דקות ארוכות, עד שטפריה של הדוויג כבר התחילו להכאיב לזרוע שלו.

הוא לקח לידו ספר עב כרס ומאובק, שהיה פתוח בחלק על קוסמי אופל שמתו מיתות משונות. זה לא היה העמוד בו השאירו אותו, בכל מקרה.

"את חושבת שמישהו...?" שאל הארי והביט בדפים מקרוב. הדוויג רק השיבה בקריאה ינשופית מכובדת. "אני סתם מתנהג בצורה פראנואידית, נכון?" הארי נשען לאחור ופלט אנחה. "לפחות כך אני מקווה..."

הארי לא היה יכול לנער את ההרגשה שמשהו לא טוב עמד להתרחש.

"אתם חושבים שאנחנו צריכים לעשות משהו?" שאלה הרמיוני בחשש מה. פיג התחיל לחרחר ולהשמיע קולות מוזרים מתוך הכלוב שלו.

"אני מציע לך לא לשאול אותי, כי אני חושב שכן," ענה הארי, שחזר להלך בחדר. הגשם התדפק על החלונות. זה היה כאילו השמיים ידעו שמשהו נוראי עומד להתרחש. כל הציפורים ובעלי החיים השתתקו, ונעלמו מעל פני האדמה. החשמל היה מנותק, וכל הרחוב היה חשוך. הארי ניסה להסתכל פעמיים דרך החלון, אולם כל שראה, הייתה השתקפותו שלו.

"אנחנו צריכים לנצל את הזמן שלנו, כלומר עד שנשמע משהו," הרמיוני המשיכה להציע הצעות. "זה מובן מאליו שהם לא יכולים לעדכן אותנו."

"העידכון האחרון לא נשמע אופטימי במיוחד. אני חושב שאנחנו צריכים להשלים עם העובדה שיכול להיות שנפסיד בקרב הזה-"

"אל תדבר ככה!"

איכשהו הארי לא היה יכול שלא להקשיב לאותו קול קטן במוחו שאמר 'מגיע לכם'. הוא, רון, הרמיוני והמסדר ניסו להזהיר את האנשים ממשרד הקסמים בזמן, אולי כשעוד אפשר היה לעצור את וולדמורט. אך הם סירבו להקשיב לו, ובמקום להקדיש את זמנם למלחמה בוולדמורט, הם בזבזו את זמנם במלחמה בהם. זו הייתה אשמתם שוולדמורט עלול לחזור לשלטון. 'מגיע להם', חשב הארי במרירות.

אך מיהר לסלק את המחשבה הזאת מראשו.

"אפילו כבר לא בטוח להיות בצד שלהם, ראיתם מה קרה עם מאלפוי, הם פשוט נטשו אותו שם." אמר רון.

"הוא בחר בדרך הזאת." התריסה הרמיוני.

"לא הייתה לו ברירה."

"מה פתאום אכפת לך ממנו, הארי?"

הארי לא ידע. מאלפוי היה אחד מאויביו הגדולים ביותר, חוץ מסנייפ ומוולדמורט. "אנחנו עשינו את שלנו," אמר רון. "לא הרגנו אותו כשברח."

"אנחנו צריכים להפסיק להסתכל בזכרונות העבר, ולהתחיל לעשות משהו כדי לשנות את העתיד."

"אבל הארי," אמר רון. "חשבתי שזה מה שאנחנו עושים, לא?"

"מה שברור," אמרה הרמיוני. "הוא שאנחנו לא צריכים להרוס את העתיד, בגלל מעשה פזיז ולא שקול."

"ואת לא חושבת שאנחנו צריכים לעזור להילחם בוולדמורט?"

"אנחנו רק בני שבע עשרה!" התנגדה הרמיוני.

"כבר לא ילדים," השיב הארי בקור רוח.

"אנחנו לא רחוקים בהרבה, וחוץ מזה, אם הוא יתפוס אותך-" הרמיוני נתנה בהם מבט שכל כך הזכיר להארי את הגברת ויזלי.

"-אז הוא ישיג את המטרה האחרונה שלו, ואז מי יצא נגדו?" השלים אותה רון.

מובס, נשען הארי לאחור ושקע אל תוך הספה בשפתיים קפוצות.

"אז מה קרה בזיכרון?" אמר רון לאחר זמן מה. "אחרי שעזבתי..."

"אז ככה," אמרה הרמיוני, וגוללה את סיפורם.

"אז אחרי שהטיל אימפריוס ולקח את הקמיע, וולד-" השתנק רון לשניה,

מספיק לתת לו כבוד שלא מגיע לו!" התפלץ הארי. "זה מוציא אותי מדעתי. תקרא לו בשמו ותפסיק לפחד!"

"אז הוא פשוט עזב?" רון התעלם מהארי. "בלי לומר לאן הוא הולך?"

"לא," ענה הארי במרירות. "שום דבר ממשי בכל מקרה..."

"היית צריך לראות את זה, ברק כמעט התחנן שהוא ישאר."

"כן, הוא התנהג כאילו הוא לא יכול להסתדר בלעדיו."

"ברק ממש העריץ את וולדמורט, והוא, במרמה ובקור רוח מצמרר, גנב ממעסיקיו חפץ כל-כך יקר ערך."

רון כיחכח בגרונו באי נוחות.

"מה קרה?" שאלה אותו הרמיוני.

"טוב, זה רק ש-" פתח רון. "ברק נמצא מת כמה שנים מאוחר יותר בסמטה אפלה וחשוכה, לא מקום שהיית רוצה להיות בו. אף פעם לא מצאו את האשם, אבל אני יכול להגיד לכם שלא הרבה אנשים היו מופתעים מהרצח הזה."

"שלושה ניחושים מי האחראי..." אמר הארי ושילב ידיים. למרות שהוא היה בחולצה קצרה, וקור מקפיא שרר בחדר, היה טרוד מדי מכדי לשים לב.

"זה עדיין לא עוזר לנו," אמרה הרמיוני בתיסכול, ופרעה את שערה המקורזל.

"מה שאני עדיין לא מבינה, הוא מה המניע של וולדמורט לרצוח את ברק."

"הוא כנראה לא בטח באימפריוס שהטיל, ורצה לוודא שברק לא זוכר כלום מהגניבה," פתח הארי. "וכדי להשתיק אותו סופית...הוא פשוט הרג אותו."

"אני לא חושבת שזו הסיבה," הסתייגה הרמיוני. "וולדמורט יהיר, והוא מאוד בוטח בכשפים שלו."

"אני חושב שאני יודע למה!" קרא רון. "לפי ציר הזמן שיצרנו, וולדמורט בדיוק גילה שברק רימה את אימו ושילם לה הרבה פחות ממה שמגיע לה על התיליון של סלית'רין. הארי סיפר לנו שהוא ראה את זה באחד הזיכרונות שדמבלדור אסף."

"זאת סיבה מספקת לרצח?" שאלה הרמיוני.

"אל תשכחו," אמר הארי בחריקת שיניים. "מדובר בוולדמורט. הוא לא צריך סיבה."

"אנחנו לא יודעים בוודאות. מילת המפתח מאחורי המסע הזה, שהייתה בכלל וולדמורט, עכשיו יכולה להיות גם בורגין."

"איזה מהם?"

"אני לא יודע אם שמתם לב," אמר הארי ותופף בעצבנות באצבעותיו. "אבל אם מתבוננים במתרחש מקרוב, וולדמורט מעולם לא עבד ישירות עם בורגין."

"נכון," השתהתה הרמיוני. "זה תמיד היה משהו בסגנון של 'אני בשליחותו של ברק', או 'אדון ברק אמר לי ש...' בכל הזכרונות."

"כנראה ברק היה זה ששכר אותו..."

"נראה שהיו מחלוקות בין וולדמורט לבורגין, ולכן הוא מעולם לא דיבר איתו יותר מידי."

"כן, זה יכול להיות הסבר הגיוני," אמרה הרמיוני.

"אז עכשיו אני מבין איך היה זה ברק שמצא את מותו בסמטה האפלה."

"אם אנחנו צודקים, זה כנראה בגלל שרימה את אימו, ואל תשכחו שלוולדמורט אין סימפטיה לאיש."

"בדיוק," הארי שיחק בשרביטו והעביר אותו מיד אל יד.

מחשבותיו נדדו בלי סיבה אל היום שבו הוא קיבל את שרביטו. הוא נזכר כיצד הלך לו לבדו לסימטת דיאגון, תחושת העצמאות והחופש הנפלאה מפעפעת בעורקיו. הוא נכנס לחנותו של אוליבנדרס, שם מצא את השרביט היחיד שהתאים לו, שליבתו מנוצה של עוף חול. הארי ראה את אותו היום בעיני רוחו, איך הניף את השרביט בפעם הראשונה בחיו. עוד מעט אוליבנדרס, שהיה יותר צעיר מכפי שהארי זכר אותו, עתיד לספר לו את סיפורו של השרביט אך עברו דקות שלמות וזה לא התרחש. הארי לא הבין מדוע, אך פתאום הצלקת שלו החלה לעקצץ אחרי הרבה מאוד זמן שזה לא קרה. כנראה שוולדמורט לא מפחד יותר מהחיבור הזה אל הארי כפי שדמבלדור חשב.

או שהוא בכלל לא עושה את זה בכוונה?

עכשיו הרגיש הארי כאבים חזקים בצלקת, וניחש שוולדמורט כנראה ממש כועס או ממש שמח. הארי ניסה למחוק את מוחו מכל מחשבה שהיא, הוא לא ייתן לוולדמורט לבלבל אותו. לא עכשיו.

פצפוץ האח הקפיץ אותם בדיוק כשהארי חשב שהוא כבר התרגל לתנועה הבלתי פוסקת של אנשים דרך האח שלהם, ללא אזהרה או הודעה מוקדמת.

"זה לא מסוכן שאתם כל הזמן מגיחים מן האח? לא יכולים לעקוב אחריכם?" שאל הארי, שוכח ממה שזה עתה קרה.

"לעקוב?" טונקס נחרה בבוז. "הייתי בעוד שלושים ושש אחים שונות לפני שהגעתי אליכם."

"'שלושים ושבע, כמדומני," לופין, בגלימה ששרווליה חרוכים ושוליה מוכתמים, הצטרף אל טונקס והניח יד מסוקסת על כתפה.

"אני מניח שזה הופך את זה לבסדר," אמר הארי בכובד ראש.

"שלום," קינגסלי הגיח גם הוא ובעקבותיו מכשפה בוגרת בשנות הארבעים לחייה, אותה הארי לא הכיר.

"אז זה הארי פוטר המפורסם," היא אמרה ויצאה מהאח בצעד בוטח.

"כן, זה הוא ולא אחר," חייך קינגסלי.

"אריאנה קורטר, לשירותך," אמרה המכשפה והגישה לו יד עדינה אך מחוספסת, שלחצה את ידו שלו בחוזק מרשים. שריטה ארוכה עיטרה את זרועה.

"היא מאד מצטיינת בהכנת שיקויים, למעשה היא זו שעוזרת לרמוס להכין את שיקוי האל-זאב, מאז שסנייפ...אתה יודע," לחשה טונקס אל אוזנו.

הארי חייך חיוך מריר.

קורטר ניערה בעדינות את גלימתה, והארי הבחין בכך שהייתה קרועה כמעט לחלוטין בחלקה התחתון.

"הארי, תקשיב," לחש קינגסלי במהירות. "אנחנו יודעים כמה מסוכן ליצור איתכם קשר. זה איננו סתם ביקור נימוסים. אבל היינו חייבים לבוא להודיע לכם."

"אנחנו נצטרך לעזוב במהירות," אמרה קורטר ויישרה את משקפייה.

"אתם חייבים להבטיח לנו שלא תעשו שום צעד, לא משנה מה דעתכם בנוגע לכך. במיוחד אתה, הארי," טונקס הביטה בו.

הארי התבונן בשלושה, מן השריטה על זרועה של קורטר אל היד החבולה של קינגסלי ואל החתך הקל בפנים שטונקס כמעט הצליחה להסתיר.

"הוא תקף, נכון?" אמר ונסוג לאחור. "במשרד הקסמים."

"מוקדם ממה שחשבנו," לופין אישש את חשדותיו.

"לא!" הרמיוני אמרה בזעזוע.

"למה באתם להגיד לנו את זה?" שאל רון.

"זו יכולה להיות הפעם האחרונה שנוכל להגיע לכאן," אמר קינגסלי. "רשת הפלו עלולה להיות בסכנה, שלא לדבר על התעתקויות בכלל."

"וכל זה רק בגלל משרד הקסמים?"

"אל תזלזל במקום הזה, הארי," אמר לופין בכובד ראש, הוא אוצר בתוכו כמות של כוח קסם שאפילו וולדמורט עצמו, או לצורך העניין כל קוסם, אינו יודע להעריך את גודלו. יש שם הרבה מאוד דברים שלא היית רוצה שוולדמורט ותומכיו יניחו את ידיהם עליהם. אם חששותנו הגדולים ביותר יתממשו, כל מה שקרה בחודשים האחרונים היה רק הקדמה למה שעתיד לקרות."

"זה יכול להתרחש בכל רגע נתון," אישרה טונקס. "ואני רק מקווה שאנחנו מוכנים לרגע הזה."

"אבל אי אפשר לעשות משהו? להטיל כישופים, קללות?" קרא הארי.

"זה לא עובד ככה. אין הגנה שלא ניתן לשבור, ובמיוחד עכשיו עם מותו של דמבלדור. אתה באמת חושב שוולדמורט יפחד מהאנשים של משרד הקסמים?" הסבירה טונקס.

"כמות התומכים שלו היא אפילו יותר גדולה ממה שהייתה לפני עשרים שנה, ולצערי אנחנו רק מתמעטים. רבים מטובי ההילאים שלנו קיפדו את חייהם בקרב הזה," נאנחה קורטר, ונימה של עצב התגנבה לקולה. "אנחנו לא נעשים צעירים יותר."

"אנחנו פה כבר יותר מדי זמן," אמר קינגסלי בקולו העבה וקטע את השיחה. "רמוס, אתה נשאר?"

"אני אדאג לעדכן את הילדים בכל ההנחיות. צאו לדרך," אמר לופין, והחווה בידו לעבר האח. טונקס לחשה באוזנו דבר מה, ושלושת הקוסמים יצאו לדרכם, נעלמים כהרף עין בתוך עננת העשן.

"אז אני רואה שמצאתם לעצמכם יופי של מקום מסתור," אמר לופין. "הרמיוני, אני מניח שדאגתם להגן על הבית הזה בלחש ה'פידליוס'?"

"עוד עובדים על זה, אבל אני כבר יודעת מי יהיה שומר הסוד שלנו," הרמיוני נראתה לחוצה לשמע השאלה.

"אז אני מבין שהדרך היחידה להיכנס לכאן, בלי לעבור את כשפי ההגנה, כמובן, היא דרך רשת הפלו. אני צודק?"

"כן," השיבה הרמיוני, בנימה מעט חסרת סבלנות. "תראה, לופין. שמענו את קינגסלי, אני יודעים שמשרד הקסמים נפל. אז אין לך מה לדאוג, אנחנו נעזוב את הבית הזה במהירות האפשרית."

"אהה, עכשיו אני רגוע יותר," לופין לא נראה רגוע כלל. "חשוב שתדעו, בגלל שזהו בית מוגלגי לא רשום, משרד הקסמים יעלה על הפתח לרשת הפלו בקלות. זה רק עניין של זמן, זמן שאין לנו."

"פרופסור לופין,  אולי תספר לנו מה באמת המטרה האמיתית לשמה נשארת פה?"

"אני כבר לא הפרופסור שלכם," צחק לופין. ניכר היה שההשתדל לשדר קלילות, אף שכלל לא הרגיש כך. "נשארתי כי אני צריך לשאול אתכם שאלה. כבר שאלתי אותה בעבר, אבל הנסיבות מחייבות ולכן איאלץ לשאול שוב, בתקווה שהפעם אקבל תשובה כנה. אחרי מה אתה רודפים?"

"אנחנו לא-" מחה הארי.

"לפני שאתה עונה לי," קטע אותו לופין. "כדאי שתקשיב להצעה שלי."

"יש לך הצעה?" קרא רון בהתרגשות. בשלב הזה, הם היו נואשים לכל עזרה שהיא.

"אני מניח שאתם יודעים שוולדמורט הולך ומתחזק מיום ליום, ולכן אני מציע שנשלב כוחות, ולא נפריד ביניהם," לופין הדגיש את המילה 'נשלב'. "דמבלדור תמיד אמר שאנחנו צריכים להיות מלוכדים."

"בסדר, אנחנו מקשיבים," אמרה הרמיוני לאחר שתיקה קלה.

"את המראה הזאת," לופין הצביע על שבר המראה שהיה מונח על השידה. "מצאתי בכיכר גרינוולד. חברי מסדר עוף החול נפגשים שם לפעמים, וכך נתקלתי במראה הישנה. סיריוס סיפר לי שנתן לך את זוגתה, שבעבר הייתה שייכת לאביך. כמובן שחשבתי לשלוח לך אותה, אבל בדיוק עמדתי לצאת למשימה בהוגוורטס, בשליחותו של קינגסלי."

"רגע, קינגסלי?" קטע אותו רון. "באיזו סמכות הוא שולח אותך למשימות?"

"קינגסלי הוא ממלא מקומו של דמבלדור המנוח, ולכן עומד כעת בראש מסדר עוף החול," אמר לופין. "על כל פנים, המשימה שלי הייתה בהוגוורטס, שם נתקלתי באחת הרוחות. מירטל הבוכייה, כמדומני."

"המייללת," תיקן אותו הארי.

"כמובן." מלמל לופין. "בכל אופן, ביקשתי ממנה למסור לך את החצי השני של המראה. אני מבין שתחושות הבטן שלי היו נכונות, והיא אכן העבירה לך את המראה?"

הארי הנהן.

"מצוין. עכשיו תוכלו להשתמש בשתי המראות על מנת לתקשר," אמר לופין.

"ממש כמו טלפון!" קראה הרמיוני. רון ולופין בהו בה בתימהון.

"טל-מה?"

"לא חשוב," מלמלה הרמיוני בהכנעה.

"חברה, אני לא יכול להשתמש במראות האלה," קרא הארי. "אחת מהן שבורה. שברתי אותה בסוף השנה החמישית שלי בהוגוורטס, זוכרים? ממש אחרי שסיריוס נעלם בתוך הפרגוד. ניסיתי לתקן את המראה בעזרת קסם, אבל מעולם לא הצלחתי."

"שטויות, אני בטוח שאפשר להשתמש בלחש ה 'פיקסד-'"

"ניסיתי כל לחש אפשרי, רמוס," קטע אותו הארי. "אין מה לעשות, המראה שלמה, אבל פשוט לא עובדת."

"נעזוב את זה," אמר לופין, מאוכזב משהו. "נחזור לסיפור על הוגוורטס. עטיתי את הברדס שלי, שכבר היה מכושף בקסמי הגנה, והתחלתי לחצות את המדשאות. קינגסלי גילה, ממקור מהיימן מאוד, כי וולדמורט שולח את צבא אנשי הזאב שלו לשמור על מערה מסתורית. הוא לא הצליח לגלות מה נמתא בתוך המערה, אבל ידע שהיא נמצאת במעמקי היער האסור."

"אמרתי לכם!" קרא רון בתרועת ניצחון. "הייתה לי הרגשה שכיוונו אותנו."

"זה לא חשוב עכשיו," אמר לופין בתנועת ביטול. "אני צריך שתספרו לי מה יש במערה הזו."

"יש לי השערות, אבל אני לא בטוח," שיקר הארי. "קודם תסיים את הסיפור שלך."

"טוב, אז המשימה שלי הייתה לעקוב אחריהם ולנסות לדלות פרטים על המערה, אך אפילו גרייבק עצמו לא ידע מה יש שם," לופין השתהה מעט, כאילו מחכה שהארי יתחיל לדבר.

"ואז אחרי כמה ימים, ראיתי אתכם מגיעים להוגוורטס," המשיך לופין, לאחר שאף אחד מהשלושה לא פצה פה. "והבנתי כמה יהיה זה מסוכן עבורכם להיכנס ליער האסור. אבל למרבה המזל, בחרתם להגיע בליל ירח מלא."

"כמובן, אתה רואה? הכל מתוכנן," קרא רון, והצביע על קודקודו.

"על מה אתה מדבר? בכלל לא תיכננו את זה," אמרה הרמיוני.

"בין אם תיכננתם את זה ובין אם לא, היה לכם הרבה מזל. הרי אילולא היה זה ליל ירח מלא, הייתי נכנס למערה בעצמי, אבל הם שמרו עליה מכל משמר, בזמן שכולנו הפכנו לזאבים. אך המרדף אחריכם יצר הרבה בלגאן, והם נאלצו לזנוח את השמירה על המערה. אתה מבינים, ברגעים כאלה, היצר החייתי חזק מההיגיון. גם אם רצו להישאר סביב המערה, הם לא יכלו. הריח שלכם שיגע אותם!"

הארי, רון והרמיוני שמרו על ארשת פנים רגועה, מנסים להסתיר את פליאתם מהמזל הגדול שנפל בחלקם.

"המצב שלי היה אחרת, כמו שאתם וודאי מנחשים," המשיך לופין. "הפעם הייתי מוכן; דאגתי לשתות שיקוי אל-זאב, שהגברת הנחמדה שהייתה פה מקודם עזרה לי בהכנתו. כפי שהסברתי לכם בעבר, השיקוי מאפשר לי לשמור על צלילות דעת, כמו בהיותי אדם. את ההפיכה לזאב, לצערי, השיקוי לא עדיין מונע."

"אבל לא ניצלת את ההזדמנות כדי להיכנס למערה," התריס הארי.

"תראה, בזמן שהם רדפו אחריכם וזנחו את המערה, נקרעתי ביני לבין עצמי. בסופו של דבר החלטתי לא להיכנס אליה, אלא להדריך אתכם לתוכה," אמר לופין. "אני מניח שבמקרה הזה, ההיגיון עלה על הסקרנות."

"אבל איך הצלחת להשתלב ביניהם בלי שיעלו עלייך?" שאל רון. "הם לא עד כדי כך טיפשים..."

"האמת שזה היה די קל," השיב לו לופין. "שני דברים שיחקו לטובתי; האחד, שהייתי דומה להם חיצונית. והשני הוא שלי, בניגוד אליהם, הייתה היכולת לחשוב בהיגיון."

הארי, רון והרמיוני החליפו מבטים.

"הארי, אני חושבת שרמוס הרוויח ביושר את זכותו לדעת את האמת," אמרה הרמיוני לבסוף. "הוא הרי הציל את חיינו שם, בלעדיו היינו מת-"

"ההנחיות של דמבלדור היו ברורות, הרמיוני, " קטע אותה הארי בתקיפות. "אסור לאיש לדעת," קולו היה מכני, כמעט רובוטי.

"אז מה אם דמבלדור אמר?!" קראה הרמיוני. "אנחנו במבוי סתום, הארי. אנחנו צריכים עזרה."

"הרמיוני!"

"ואנחנו כאן לעזרתכם," אמר לופין, מתעלם מקריאות המחאה של הארי. "תראו, כשדמבלדור הנחה אתכם לא לספר לאיש, הוא לא ידע שהוא ימות. זה משנה את כל התמונה!"

"בלתי אפשרי," קבע הארי. "אני מצטער, רמוס. אבל בזמן הקרוב, אני מבטיח..."

"אני מבין," אמר לופין בכובד ראש. שתיקה מביכה עמדה בחדר.

"אהה, רמוס?" שאל הארי לבסוף.

"כן?"

"יש עניין אחד שאני מאמין שתוכל לעזור לנו איתו. אם תרצה, כמובן."

לופין זקף את ראשו וחייך.

"אז ככה," פתח הארי. "לא מזמן גילינו שסנייפ שמע על הנבואה שאומרת שאני הוא ה'נבחר'."

"כולנו שמענו על הנבואה הזו, הארי. זה כבר לא סוד."

"כן, אבל דמבלדור סיפר לנו שסנייפ שמע רק את חלקה הראשון של הנבואה. זאת אומרת שהוא מעולם לא שמע את החלק על 'הכוח שאדון האופל אינו מכיר', והיות וסנייפ היה זה שהעביר לוולדמורט את תוכן הנבואה, כנראה שגם וולדמורט עצמו לא יודע על הכוח הלא מוכר הזה."

"אבל סנייפ שמע את כל הנבואה, הארי. ראינו את זה בזיכרון. למה לדעתך סנייפ לא הכין את אדונו לקראתי ביתר שאת?", אמר לופין, וכעבור רגע קט הוסיף. "דמבלדור לא סיפר לך הכל. כנראה שהוא לא רצה שתנסה לברר מדוע סנייפ 'נתן לך צ'אנס' מול אדונו. הרי במילא חשבת שסנייפ מנסה להציל את חייך כל הזמן הזה."

"אבל כששאלתי את סנייפ למה הוא הגן עליי על השנים האלה, הוא אמר שזה בגלל שאבא שלי הציל אותו ממך- בצורה הזאבית שלך." אמר הארי.

"אני לא חושב שזאת הסיבה. אמנם בהוגוורטס הוא שמר עלייך, כדי להראות לדמבלדור את נאמנותו, אבל לפני שהגעת להוגוורטס המצב היה אחר לגמרי.", אמר לופין. "תראה, הארי. באותה תקופה, היה זה ברור לכל שסנייפ מאוהב בלילי, אימך."

"מה?!" שאגו רון והרמיוני יחדיו.

"אתם מבינים?" לופין שמר על שלוותו. "זאת הסיבה שסנייפ לא סיפר לאדונו את כל הנבואה, ולא בגלל שהוא בעצמו לא שמע את כולה. הוא אהב את לילי, והחליט להכיר טובה אחרונה לשארית הבשר האחרונה שלה- לך, הארי."

"אבל למה דמבלדור לא סיפר לי את זה?"

"כנראה שהוא הבטיח לסנייפ לא לספר לך. כך או כך, אני בטוח שהיום הוא היה מתחרט על שלא סיפר לך." השיב לו לופין. "בכל אופן, זאת הסיבה שדמבלדור הרשה לעצמו לבטוח בסנייפ כך."

"ובסוף סנייפ היה זה שהרג אותו," נחר רון.

"לצערנו, הסיבה שהביאה את סנייפ להרוג את דמבלדור היא עדיין בגדר תעלומה," אמר לופין בכובד ראש. "תעלומה גדולה, אין ספק," הוסיף.

המחשבות התרוצצו במוחו של הארי, שהיה מבולבל מכל המידע שנחת עליו בבת אחת. מעולם היה מעלה על דעתו שסנייפ היה מאוהב בלילי, או בכל אחת אחרת, לצורך העניין. עצם המחשבה על כך שלסנייפ יש רגשות אנושיים העבירה בהארי צמרמורת.

"אני אצא לדרכי," קולו העבה של לופין קטע את מחשבותיו. "אני מקווה שהמידע שמסרתי לכם היה מועיל. אני לא רוצה ללחוץ עליכם, אבל עולם הקוסמים כולו סומך עליכם. שיהיה בהצלחה."

לופין לחץ את ידו של הארי, הסתובב לכיוון האח ובצעקת 'סמטת דיאגון', נעלם בין הלהבות הירוקות.

אנחנו צריכים לחשוב על הצעד הבא שלנו." פסק הארי.

"אתה כנראה צודק," אמר רון ושלף כיסא. שלושתם התיישבו ונשענו על השולחן שבמטבח.

הארי זיהה מיד את התחושה שהרגיש בקורקבנו. "לא יכול להיות!" הוא צעק, אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

הארי הרגיש כאילו קרס תופס אותו בבטנו ומושך אותו אל תוך מערבולת. הם היו בטוחים בכך, השולחן היה מפתח מעבר.

עד מהרה הם נחתו על רצפה קשה כשהשולחן לצידם.

"איפה אנחנו?" הרמיוני התרוממה במהירות.

"אני חושב שבמשרד הקסמים," רון הסתכל לצדדיו. הם מצאו את עצמם במסדרון אפל וחשוך, אחד מני רבים, שלא היה שונה בהרבה מהמסדרונות שנהגו לפקוד את חלומותיו של הארי.

"אבל איך...?" השתוממה הרמיוני.

"מזה חששתי," השיב הארי בקול כבד, ורוחו נפלה. "מישהו אחר מלבד הגברת מורגן היה אצלנו, הכל היה מלכודת."

"כדאי שנתעתק מכאן," אמרה הרמיוני. "במהירות."

"לא!" קרא הארי. "זאת ההזדמנות שלנו."

"ששש..." היסה רון. "אני חושב שאני שומע מישהו מתקרב."

הצעדים הלכו והתחזקו, מהדהדים בין קירות האבן.

"בואו! מכאן!" קראה הרמיוני בלחישה. "יש כאן דלת!"

שלושתם מיהרו אל חדר צדדי.
לאור האש הירוקה שבערה באח הארי הבחין בדיוקנאות מרובים, כולם של אנשים שנראו מכובדים אך מבוהלים למראה. ואז הוא ראה את זה, על כיסא העץ המפואר, היה שרוע אדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא