לילי וג'יימס בהוגוורטס

סיריוס:
"אתה עזבת אותי" אמר לי רגולוס כשנכנסנו בשערים של הטירה.
חברים שלי כמה מטרים מאחורינו.
"לא ידעתי שיעשו לך משהו" עניתי למרות שידעתי שהוא לא דיבר על מה שקרה היום.
"אמא ואבא התחילו להתחרפן כשעזבת את הבית ואתה השארת אותי בבית משוגעים הזה למרות שידעת שלא אהבתי אותם למרות שהם אהבו אותי" הוא המשיך ללחוץ.
נאנחתי "לא חשבתי שהם יהיו כל כך גרועים. הם תמיד היו טובים אליך".
"ברור שהם יהיו יותר גרועים, הבן הבכור שלהם עזב את הבית" הוא ירק.
"הם גם ככה אף פעם לא שמו לב אליי, וגם בפעמים שכן הם אף פעם לא שחכו להזכיר לי שאני אכזבה".
הוא שתק.
"לא יכולתי להיות שם יותר רג'! "

הוא הנהנן בנוקשות ופנה ללכת אל חדר המועדון של סלית'רין.

"היי" שמעתי את ג'יימס מאחורי והרגשתי את כך ידו החמה על כתפי "אני יודע שאין לך כוח כניראה לעוד שיחות, אבל ניראה לי שתצטרך לדבר גם איתה" הוא אמר והצביע על מישל שמדברת את האגריד ליד הבקתה שלו.
השפלתי את ראשי והנדתי בראשי בעוד ג'יימס מוביל אותנו אל המדרגות אחריי ירחוני וזנב-תולע, "לא היום" מלמלתי וג'יימס הנהן קלות.

"כל מה שתגיד חבר".

אלוהים היא כל כך יפה.
כל כך יפה שזה כואב.
השיער הבלונדיני שלה נח גבה והעיינים הירוקות האלו מנצנצות כשאליס מספרת לה משהו מהשולחן לידה.
ואלוהים החיוך הזה, הוא  מאיר אותי מבפנים.
אני לא שווה לה.
אני אף פעם לא יהיה מספיק טוב בשביל לקבל אותה.
"וזאת בדיוק הבעיה שלך" לחש לי רמוס באוזן כאילו יכל לקרוא את המחשבות שלי.
הרמתי גבות בשאלה.
"אתה תמיד חושב שאתה סתם אפס לידה אבל תסתכל מסביב, כל בת פה מזילה רק רק מלהסתכל עליך. וגם, מה עם כל מה שהיא עשתה לך? אתה תמיד לוקח את האשמה עליך".
אם ג'יימס ופיטר שמעו כל מה שרמוס אמר לי הם לא מסגירים שום סימן לכך.
אני מניד בראשי ומגניב מבט אחרון אל מישל "אני עולה לחדר" אני מודיע לבנים ואחריי כמה שניות אני כבר סוגר את הדלת מאחורי.

מתי החיים התחילו להיות כאלה מסובכים?
אני נופל על המיטה שלי ושומע צליל קימוט מתחתי.
אני מקשת את הגב שלי ומוציא חתיכת נייר מקופלת מתחתי.
מה זה ?
שיעורי בית זה בטוח לא.
אני פותח את הקיפול והנשימה נעצרת בגרוני.

היי סיריוס, אני חשבתי שזה יהיה מביך לדבר פנים אל פנים אז אני פשוט כותבת לך.

הכתב של מישל שורף לי את העיינים.
אני מרגיש פרח קטן מנסה לפרוח מחדש מבין הסדקים של הלב שלי אבל אני מנפץ אותו.
עדיף לא לפתח ציפיות.

אני כל כך מצטערת על כל מה שקרה, חשבתי שהוא בן אדם טוב, האגו שלי כניראה גדול מדי בגלל שלא הקשבתי לאזהרות שלך או של החברה.
אני לא מצטערת רק על מה שקרה בימים האחרונים, גם על כל מה קרה לפני.
כל הריבים והצעקות, אני אף פעם לא רציתי או ציפיתי שזה יהפוך לכזה מסובך.
אני מקווה שהכל הסתדר עם רגולוס אחריי כל מה שקרה.
גם אם בסוף לא נהיה יחד, אתה אחד החברים הכי טובים מאז שאני הייתי ילדה קטנה ואני לא רוצה לאבד חבר כל כך טוב כמוך.
אני מתגעגת אלייך ♡.

לא סיימתי כמעט לקרוא הכל ואני כבר על הרגליים רץ אל חדר המועדון.
היא לא פה.
פאק היא לא פה.
אנו מסתובב בחדות אל החברים שלי שיושבים בספות.
רק ג'יימס שם לב שאני פה.
הוא מחייך אליי ומסמן עם ראשו על חדרי המועונות של הבנות.
החבר הכי פאקינג טוב שלי.
אני רץ במעלה המדרגות אל החדרים של הבנות, מדלג על חלק מהמדרגות שאני יודע שמפעילות את המנגנון של מגלשת האבן שבנים לא יכולו לעלות לחדרים שלהן.
אני אפילו לא דופק ומתפרץ מיד לחדר.
היא לבד.
והיא קופצת מיד לרגליים כשאני סוגר ונועל את הדלת אחריי.
"סיריוס..."
"קראתי את המכתב" אני אומר בקול צרוד.
"ומה...מה המסקנה שלך?" היא לוחשת משפילה את עייניה לרצפה.
מה המסקנה שלי ?
אני לעזאזל אגיד לה מה המסקנה שלי.
"הלב שלי פאקינג מרוסק אבל עמוק בתוך יש מליוני זיכרונות של הילדות שלנו. גם אלה שהיו הכואבים ביותר מישל, הם הפכו לרוחות רפאים של זיכרונות שמעולם לא מתו.
כל יום שאני לא מדבר איתך מרגיש כמו קרב, חושך תמיד אורב באור.
הדים של קולות, לחישות של עצב שאני מסרב להיכנע להם ולהתוודא שאני מתגעגע אלייך.
כל צעד מרגיש כמו מאבק, כל יום נראה כמו גיהנום" אני אומר בנשימה אחת ועוצר בשביל לקחת אוויר.
אני מתקדם אליה ותופס את פניה בשתי ידי, מנקה את הדמעות שיורדות לה עם האגודלים שלי.
"את רוצה לדעת מה המסקנה שלי מישל?" אני לוחש אבל זה נשמע לי כמו צעקה מייסרת.
אני מסתכל עמוק בעייניה הירוקות הנוצצות.
"אני.אוהב.אותך".
"סיריוס" היא לוחשת עוד פעם.
אני מקרב אותה אליי.
"אני מאמין התאהבתי בך
אבל לא סתם התאהבתי בגוף שלך או הנשמה שלך.
התאהבתי באיך שאת מסתכלת עליי עם העיניים מלאות שמחה, הדרך שבה את מחייכת כשאת מדבר על חיות שאת מעריצה, הדרך שבה השיער שלך עף ברוח, הדרך שבה את הולכת, הדרך שבה את מדברת בנימוס ובשלווה, הדרך שאת צועקת וכועסת עליי, הדרך שבה את אוהבת ללא תנאי.
התאהבתי בכל הפגמים שלך ומרלין יודע, נפלתי כל כך חזק שאף אחד לא יכול היה להציל אותי".
האגרופים הקפוצים שלה מחזיקים בחוזקה את החולצה שלי כאילו אני הולך לברוח מפה כל שנייה וכל מה שקורה פה יהפוך לעוד זיכרון כואב.
"בסופו של יום אני רוצה שזה יהיה את ואני. אני רוצה את הבקרים המוקדמים שלך, אני רוצה את הלילות המאוחרים שלך, אני רוצה אותך בימים הטובים שלך ואפילו יותר בימים הרעים" אני ממשיך לדבר וחיוך קטן מתפרס על פניה.
"וכן, יש יותר ממיליון מילים בשפה שלנו אבל משום מה אף אחת מהן לא יכולה לתאר את הדרך שבה את גורמת לי להרגיש" אני מסיים בלחישה ושנייה לאחר מכן השפתיים שלה מתרסקות על שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא