מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 20 - הוגוורטס טו?

"אתם גם להוגוורטס?" שאל הילד הבלונדיני שעמד בסמוך בנימה שאיכשהו נשמעה עצלה אך גם סקרנית באותו זמן.

"יש עוד בתי ספר קסומים?!" שאל מוריס בהלם, ואז טפח לעצמו על המצח, "ברור שיהיו, כי למה שיהיה רק אחד."

"ברור שיש עוד!" קרא הילד, "יש את דורמשטרנג בגרמניה ואת בובאטון בצרפת, ואת מכון סיילם באמריקה ואת האקדמיה למחוננים של מר ברונר ב-, אממ, חלק אחר של אמריקה, ויש עוד מלא!"

"וואלה,"אמר מוריס בהערכה, "אתה מבין הרבה בכל הדברים האלה? של קוסמים בעולם?"

"אולי קצת," הילד הרכין את ראשו בענווה מעושה, "אחרי הכל, אבא שלי זה הלורד מאלפוי." והוא הרים את מבטו בחיוך מתנשא ומצפה לתשואות.

התשואות לא באו.

הוא כחכח בגרונו ואמר שוב, "אבא שלי... זה הלורד מאלפוי."

התשואות עדיין לא באו.

למעשה, אמה ומוריס הביטו בו במעין הבעה נבוכה וספקנית שאמרה 'אממ, אנחנו לא בטוחים אם אנחנו צריכים להכיר אותך ולחייך או לשאול לשמך ולברוח, אז במקום לבדוק אנחנו עושים מין חיוך מוזר כזה.'

"ברצינות?!" קרא הילד בכעס, "גם על אבא שלי לא שמעתם?! באיזה מין חור גדלתם?!"

"אהה, דרך פריווט שש." ענתה אמה.

"איפה זה?" תבע הילד, "בגודריק? או בהוגסמיד?"

"אהה, לא, זה בלונדון." ענתה אמה, שלא זיהתה את השמות שהוא אמר אך בחרה להעמיד פנים שהיא כן.

"אהה! בשכונת הדר־מרלין פה קרוב? יש לי מלא חברים מפה! כאילו, אחד, אבל עדיין! יואו, איזה מגניב זה לגור מרחק הליכה מהסמטה, אה? הייתי רוצה לגור פה, אבל אין פה מקום לאחוזה שלנו. הייתם פעם בנוקטורן?"

הילד התלהב כל־כך, שלא היה נעים לאמה ומוריס להודות שהם לא הבינו את רוב המשפט. אז במקום להודות באמת, מוריס נגע בכתפה של אמה ונעץ בה חיוך זממני שאומר 'תשאירי את זה לי'. אמה צחקקה וניתרה עם השרפרף קצת אחורה כדי לתת למוריס קשר עין נוח יותר לבלונדי.

"על מה אתה מדבר?!" שאל מוריס בבלבול עשוי היטב, "אנחנו ממש לא גרים פה קרוב, היא אמרה שאנחנו גרים בלונדון."

"אמ," הילד לא ידע איך לאכול את הקביעה הזו, "אנחנו בלונדון."

"אהה! חשבת שאנחנו מתכוונים ללונדון הזאת?!"

הילד פער עיניים בהפתעה, "יש עוד לונדון?!"

"ברור." אמר מוריס בשכנוע עצמי רב מהסוג שרק אנשים שעוד לא הגיעו לגיל ההתבגרות מסוגלים להפיק, "חצי מהקוסמים בעולם גרים שם! מה, לא שמעת עלינו?! באיזה חור אתה גר?!"

הילד המבולבל לא ידע לענות על השאלה, בעיקר כי הוא מעולם העלה על דעתו שאפשרי שמישהו ישאל אותה. "אני לא גר בחור!" הוא מחה, "אני דראקו מאלפוי! אני גר באחוזת מאלפוי! אני די בטוח שיש לנו כתובת משל עצמנו מרוב שאנחנו חשובים." הוא ניפח את חזהו בגאווה, שנפגעה קלות אך עדיין יכלה למלא את כל האמפייר־סטייט ועדיין יישאר מספיק כדי להציף את האולימפוס.

"מאלפוי?" שאל מוריס ומשך בכתפיו, "מעולם לא שמעתי עליכם, אבל אתה בטח שמעת עלינו! זאת אומרת, לא עלי, אלא עליה. מר דראקו, תכיר את..."

"הנסיכה אמה אמרלדה וינסטינגטון סמית' הראשונה!" השלימה אותו אמה וקדה קידה מלאת פאתוס.

דראקו בהה בשניהם כלא מאמין. "מה זאת אומרת 'נסיכה'?"

מוריס ואמה בהו בו כאילו הוא הרגע נפל מהירח. "הנסיכה אמה?..." אמר מוריס באיטיות מהולה בחוסר הבנה, "לא מצלצל מוכר? קוטלת הדרקונית נוריס?! מצילת הקונר?! נשיאת בית המשפט העליון?!"

דראקו צחק באי נוחות. "אה, מצילת הקונר! חה חה. ברור ששמעתי, פשוט לא ציפיתי לראות אתכם פה. כמובן, הנסי - לא. אני מרגיש טיפש כשאני אומר את זה, לא שמעתי עליכם אף פעם, מצטער."

אמה ומוריס הסתכלו עליו והתלבטו מה השלב הבא, עד שלבסוף מוריס נשבר. "אוף!" הוא קרא, "זה היה כל כך קרוב."

"מה היה כל כך קרוב?" שאל דראקו בבלבול.

"כמעט הצלחנו לעבוד עליך," הסבירה אמה והבהירה, "אני לא באמת נסיכה."

דראקו התנשף בהקלה, "פו! ידעתי! וואי הלחצתם אותי!"

"הלחצתם אותו?" שאל קול קר ומאיים. מהדלת הגיחה קוסמת עם עיניים רושפות ושיער חלק ובלונדיני־לבן.

"לא לא אמא, הם הלחיצו אותי טוב, זה היה מצחיק." הסביר דראקו.

האישה נרגעה, הזדקפה והפסיקה לנעוץ בצמד השכנים מבט מזרה אימה. היא החליקה את גלימותיה ונעצה במוריס מבט בוחן, וזיק של הבנה היכה בעיניה.

"הארי פוטר." קבעה האישה, "מפתיע לראות שאתה בחיים."

"הארי פוטר?!" קרא דראקו.

"אה לא זה לא אני," אמר מוריס, "זה הציפור."

"מה?" אמרה האישה בבלבול.

"הציפור, הציפור." אמרה אמה בחוסר סבלנות וקראה, "הארי פוטר!"

הנץ נכנס מהחלון באוושת כנפיים ונחת על מעמד הגלימות. "קעאעאעא!" הוא קרא, כאומר 'מישו חיפש בז־נודד נאה להדהים?'.

"אה, זה?..." האישה העבירה את מבטה המבולבל בין הבז ומוריס, "אתה ממש מזכיר את..."

"כן, אמרו לי," אמר מוריס, חייך חיוך רחב חושף שיניים והושיט יד קטנה ללחיצה, "אני מוריס, נעים להכיר!"

הם הספיקו לשוחח במשך שתי דקות שלמות עד שנפל לגברת מאלפוי נפל האסימון והיא הבינה שהם בני מוגלגים (גם מוריס בחר להציג את עצמו כבן מוגלגים, כי לא היה לו כוח לחקירת עומק), ולשתוק עוד דקה שלמה שגברת מאלפוי בזבזה על חיטוי הידיים במגבונים סטריליים קסומים. מוריס ואמה היו נעלבים אלמלא זה היה כל־כך מצחיק. מוריס פרש את ידיו כמו זומבי והחל להשתרך בעקבות גברת מאלפוי לקול צחוקה המתגלגל של אמה, עד שגברת מאלפוי שלפה את שרביטה והצמידה אותו למצחו של מוריס.

"תתרחק." היא אמרה בקול מקפיא דם.

הדם של מוריס לא קפא, כי החושים המוגלגיים שלו עדיין התעקשו שהסיטואציה בה הוא נמצא היא שאדם מבוגר מצמיד לו מקל לראש. מאחר וסיטואציה זו היא אכן מגוחכת בעיני רוב חסרי־הקסם, מוריס לא התאפק וצחקוק נפלט מפיו.

"גברתי, את מלכלכת את המקל שלך." הוא הכריז.

עיניה נפערו והיא הרחיקה את השרביט סנטימטר ממצחו.

"הוא עדיין נוגע בהילת בני המוגלגים המחרידה שלי." טען מוריס, "לא יכול להיות שאת מרשה למקל שלך להיות איתי באותו החדר! זה לא היגייני!"

"אמת לאמיתה." אמרה הגברת חלקלקות, "אבל אני מתלבטת אם שווה ללכלך את השרביט שלי בשביל להרוג אותך. בוצדם אחד פחות יעשה טוב לעולם."

"את תהרגי אותי פה?!" הופתע מוריס, "כאילו, אני שומע איומים על חיי באופן די יומיומי, אבל דוד שלי לפחות מקפיד לא לרצוח אותי בפומבי! את ממש חסרת נימוס, גברת."

"אתה לא תקרא לאמא שלי חסרת נימוס!" צעק בלונדי בזעם, והמשיך בגועל כן, "חתיכת בוצדם מלוכלך."

"תשתוק, או שאני... אגע בך." אמרה אמה בשקט, אבל לא הצליחה להחניק את הגיחוך שלה שקצת הרס את הטון המאיים.

"מה קורה פה לכל השדים והרוחות?!!!" צווחה מדאם מלקין, שפספסה את הדקה האחרונה כשהיא חיפשה משהו באחורי החנות. "הליידי מאלפוי! תורידי את השרביט! מה נראה לך שאת עושה?! צאי מפה מיד!"

גברת מאלפוי הרימה את מבטה והבינה שהיא מאיימת בשיא הרצינות על שני ילדים בני אחת־עשרה. לשבריר שנייה היה אפשר לראות מבט נבוך בעיניה, אבל אז היא הזדקפה, עיניה התקשו בקור והיא ציוותה, "בוא דראקו, הולכים. אנחנו נקנה גלימות בחנות שקצת יותר מכבדת את עצמה."

היא פתחה את הדלת ונעצה בהם מבט מצמית. "תתרחקו מהילד שלי, או ש..."

והיא סגרה את הדלת והשאירה אותם להעלות לבד רעיונות להמשך המשפט. זה היה מבדר למדי, ולבסוף גם מדאם מלקין נרגעה מהדרמה הקולנועית שהתרחשה בחנות שלה. הם סיימו למדוד את הגלימות, הודו למדאם מלקין ויצאו לחפש את פרופסור מקגונגל שאמרה שהיא הולכת לקנות איזה משקה להרגיע את עצמה.

"תתרחקו מהבן שלי, או ש... -" אמר מוריס, שתכנן להציע עוד דרך יצירתית במיוחד להרכיב שלדים, אך פתאום הוא הבין מה המשמעות של מה שקרה במתפרה.

"אמה!!!" הוא נחנק.

"מה?!" אמה נבהלה.

"גברת מאלפוי אשכרה ביקשה ממנו בפירוש להתרחק מהבן שלה!"

אמה נראתה מבולבלת.

"את יודעת מה זה אומר?!"

הוא חיכה שתי שניות עד שבעיניה של אמה הפציעה הבנה המומה, והם אמרו ביחד במבטים זדוניים להחריד, "נגיעת הגבינה."

הפרק הקודם		הפרק הבא