ויהי בימי שפוט הפלישתים

העיתונים נדחו מכל הפרשיות ביום מחר, אל ידיעה חשובה ביותר: שמואל, אלקנה ועלי ואחיה - גדולי הדור - מתכננים לכבוש את עבר הירדן ומישור החוף שנית! "זה חסר סיכוי," העיר כתב אחד.

"זה פשוט התאבדות," הכריז פרשן אחר.

"נקווה," סיכם אחד העורכים, "שלפחות שילה תשאר משועבדת לפלישתים, ויתקיימו בה, בדוחק, פליטת בית ישראל, לאחר העונש שיענישונו הפלישתים." כל העיתונים התמלאו בדברים כעין אלה. 

"גיבוב של שטויות," זרק אדם את העיתון אל הפח.

שרה דחקה בו. "זה באמת חכם לעשות את זה?"

אדם עצם את עיניו. "לכה ונעברה על מכבשות הערלים האלה. אולי יעשה אלוהים לנו, כי מעצור לאל אלוהים ה' להושיע ברב או במעט."

אלקנה הגיע, נישא מעל שניהם, וחרבו שלופה בידו. "כן, צעיריי?" קרא הרב. "אתם מתרגשים לקראת הפלישה הישראלית?"

"לא,"ענתה שרה. "אני כל כך שונאת מלחמות."

"כמוך כמוני," ענה אלקנה. "אך כך טבע העולם. האדם, יצור יהיר וגאוותן, ורבבותיו - אנשי ריב ומדון. הפלישה הישראלית - בסיוע גדודי מואב, אדום והקיני - תחול בעוד שישה ימים בדיוק."

הפרק הקודם		הפרק הבא