האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

וואו עב מלאא זמן מאז שהעלתי עוד פרק ואני ממש מצטערתת :(
אני מקווה להעלות ת הפרקים הבאים מהר יותר

אבל הכל נגמר.
רגולוס תפס את הסניץ'.
הוא ציפה לשמוע את תשואות הקהל, את חברי קבוצת סלית'רין מריעים, את הפרשן, אנדרו קנאלי מכריז על ניצחונם, אבל שום דבר מזה לא קרה.
הוא הביט סביבו, מבקש תשובה מחברי קבוצתו, אך גם הם הביטו אחד בשני מבולבלים.
הוא הסתכל על כל השחקנים של סלית'רין, ואלה, במקום לשמוח, נראו איכשהו מאוכזבים, ומסיבה שלא הייתה ברורה לג'יימס, הם הסתכלו על רגולוס בכעס.
הוא העיף  מבט לרגולוס, ו
הוא עקב אחרי מבטו, וראה את הלוח שהציג את הנקודות.
260-250... לגריפינדור.
"ו...גריפינדור מנצחים!" קנאלי  אישר את מה שראה.
"ניצחנו?!" הוא מלמל.
"ניצחנו!" מישהו מלמל מעליו.
"ניצחנו"
"ניצחנו"
"ניצחנו!" מישהו בקהל של גריפינדור קרא, ותשואות מילאו את האוויר.
וואו, זה אף פעם לא קרה לו.
איך הם הבקיעו 26 סלים?
הוא היה כל כך גאה ברודפים שלו, עד שכמעט שכח שלמרות כל האימונים, הוא זה שפישל בסוף.
הוא ראה את שאר הקבוצה יורדים לקרקע, והאוהדים של גריפינדור כבר התחילו לרדת מהיציעים ולהתקדם לעברם.
"ג''ימס, בוא!" צ'לסי קראה לעברו, קורנת מאושר.
ג'יימס חייך אליה, מנסה להסתיר את האכזבה שחש מעצמו.
הוא נשאר עוד כמה שניות באויר והסתכל סביבו.
גל בצבעי אדום וזהב גלש לעבר הטירה, מריע.
האוהדים בירוק וכסף, לעומת זאת, נראו הרבה פחות מרוצים.
חלקם זרקו את הצעיפים  על הרצפה מרוב זעם, ובצד קפטן הקבוצה צעק על רגולוס בלק.
הם ניצחו, נכון, אבל אם סלית'רין היו עושים עוד סל אחד, הם היו מפסידים, וזה היה באשמת ג'יימס.
הוא לא ידע כמה זמן הוא נשאר באויר, עף מעלה מעלה, עד שהאנשים נראו לו כמו בובות צעצוע.
בסוף, כשהוריד את עיניו לקרקע, הוא ראה שהאיצטדיון ריק, והוא ירד למטה.
הוא נכנס לחדר ההלבשה והחליף את מדי הקווידיץ' לתלבושת בית הספר.
הוא הציץ מהחלון, רק כדי לוודא שאף אחד לא הגיע מאיזשהי סיבה למגרש, וכשהיה בטוח שהוא ריק הוא יצא ההחוצה.
רק כשפתח את הדלת הוא ראה שהוא פספס מישהי.
היא רעדה מהרוח, אפה היה אדום מרוב קור.
היא הידקה את הצעיף שלה לצוואר, וידיה העטויות בכפפות היו בתוך כיסיה.
שיערה התבדר מאחוריה ונראה כמו שובל של אש.
"היי", היא אמרה.
"היי", הוא התקדם לעברה עד שעמדו ממש אף אל אף, ואז, בלי להגיד כלום, הוא פשוט כרך את זרועותיו סביבה, וקירב אותה אליו.
הוא הצמיד אותה אליו, ואחרי כמה זמן הוא הרגיש שהיא הפסיקה לרעוד.
"היי", הוא תפס בסנטרה והרים את ראשה בזהירות אליו.

"את יודעת שזה היה כלום עם אליסון, נכון?" הוא לחש.
וכשהוא הסתכל בעיניים הירוקות הללו, הוא ידע שהוא לא אומר את זה סתם, אלא שהוא באמת מתכוון לזה.
כמה זמן הוא רדף אחריה?
מהפעם הראשונה שראה אותה ברכבת, איך שעמדה על שלה מולו ומול סיריוס, איך שהגנה על סנייפ כשהם ירדו עליו, הוא לא הגדיר את זה כאהבה, אבל הוא רצה להתקרב אליה, להכיר אותה.
לצערו, נראה היה שזה בדיוק ההפך ממה שהיא רוצה.
היא לא התחברה אליו, ודחתה כל ניסון שלו להתחבר איתה.
ככל שעברו השנים, האובססיביות שלו לגבי לילי רק גדלה, ואיתה גם השנאה של לילי כלפיו.
עד שהוא סופסוף השיג אותה, הוא לא התכוון לתת  לשום דבר, אבל שום דבר, להרוס לו את זה.
היא הביטה בו ואז הנהנה באטיות.
"כן, זה פשוט..." היא התייפחה, וג'יימס ראה דמעה זולגת על לחייה.
הוא ניגב את הדמעה עם אצבעו וליטף את שיערה.
"אני מצטערת", היא התעשתה. "אוי, מה אני בוכה?" היא אמרה בזלזול.
הוא חייך אליה, והיא החזירה לו חיוך.
פתאום כלום לא היה חשוב, וכשהיא נישקה אותו ברכות הוא שכח לגמרי מהסניץ' מהמשחק, משיעורי הבית, מהלימודים, ובעצם, גם שמו רק הבהב בפינה נידחת במוח שלו.
כל זה לא היה חשוב עכשיו.
הם התנתקו אחד מהשני כמה סנטימטרים, אך עדיין היו צמודים.
"ג'יימס, היית מעולה, גם לך מותר לפשל מדי פעם", היא לחשה לו.
קולה ליטף את המילים, איכשהו כשהיא אמרה את זה זה  הרגיש נכון, זה הרגיש אמיתי, והוא הנהן.
"כן" הוא אמר והזדקף. "אז אני לא כזה מושלם, מפתיע אה?" הוא אמר לה ברצינות והיא צחקה.

השבועות הבאים עברו במהירות, וחופשת החורף התקרבה.
המורים התחילו לתת להם כמויות בלתי אפשריות של שיעורי בית, ולא היה מורה שעדיין לא נתן להם לפחות הרצאה אחת על בחינות הכשיפומטרי.
העומס היה כה גדול, עד שאפילו ג'יימס וסיריוס ישבו לפעמים בחדר המועדון, על הכורסאות הכי טובות, מול האח כמובן, ועושים שיעורי בית.
קרן האור היחידה בחייהם הלחוצים של תלמידי השנה החמישית היתה חופשת חג המולד, שלושה שבועות של חופש, בלי שיעורי בית, בלי מורים, בלי ללמוד.
אבל ג'יימס חיכה לחופשת החורף מסיבה אחרת לגמרי.
בסוף אחד משיעורי השיקויים סלגהורן השאיר את לילי בכיתה כדי להחמיא לה על השיקוי המצוין שרקחה, וג'יימס התעכב בכיתה, ושכסלגהורן שחרר את לילי הוא מיהר בעקבותיה.
"לילי!" הוא קרא והוביל אותה למסדרון קטן.
"אמרת להורים שלך על החופשה?" הוא שאל.
"אממ כן, גבי זה..." היא אמרה, עיניה מסרבות לפגוש את עיניו.
"אני לא בטוחה שכדאי שנישאר פה ביחד, ג'יימס", היא אמרה בהיסוס.
"יש לנו פשוט כל כך הרבה שיעורים, ואני באמת רוצה לעשות אותם..." היא התגוננה.
"יודעת מה? בסדר, אנחנו נעשה אותם", הוא אמר במהירות.
"נעשה אותם?" היא שאלה בחשדנות.
"כן, נעשה אותם!" הוא אמר בביטחון. "אני מבטיח לך שעד סוף החופשה אנחנו נסיים את כל השיעורים שלנו." הוא הכריז.
"אתה רוצה להגיד לי שג'יימס פוטר ממש הולך לשבת בחופש ולעשות שיעורים?" היא אמרה כאילו בהתפעלות.
"אם זה יהיה איתך, אז כן", הוא השיב לה בחיוך, והיא חייכה אליו חזרה.
"טוב, אז בוא לשיעור, שיהיה לנו את כל השיעורי בית לחופשה."
"אולי לא?" הוא שאל פתאום.
"אולי לא מה?"
"אולי לא נלך לשיעור?"
"אני לא מתכוונת להבריז, ג'יימס", היא גלגלה עיניים.
ממש לא היה לו כוח לבינס עכשיו, ולילי היתה עדיפה בהרבה על פני רוח רפאים משעממת.
הוא שם את ידו על הקיר שהיא נשענה עליו וחסם אותה, לא נותן לה לברוח.
הוא התקרב אליה ונישק אותה ברכות.
"את עדיין רוצה לחזור לכיתה?" הוא לחש לה, פניו כמה סנטימטרים מפניה.
"כן", היא אמרה בהתרסה אך לא זזה מהמקום.
הם הסתכלו אחד על השני כמה שניות ואז היא כרכה את ידיה סבב צווארו וקירבה אותו אליה ואז נישקה אותו.
"נו, תודי שאני יותר מעניין מבינס", הוא אמר לה, מרוצה, כשהתנתקו אחד מהשני.
"אוי, תסתום" היא אמרה לו, מנסה בחוסר הצלחה להסתיר את החיוך. היא התחילה ללכת ומשכה את ג'מס בזרועו אחריה, וג'יימס הבין שאם הוא רוצה ששתי היידיים שלו ישארו שלמות, כדאי לו לבוא איתה.

סוף סוף, סוף כל סוף, החופש הגיע.
ג'יימס הבין שסיריוס לא האמין לו שהוא באמתת הולך להשאר בהוגוורטס בחופשת חג המולד עד שהוא ממש ליווה אותם לדלת ונפרד מהם.
לא הרבה ילדים נשארו בהווורטס השנה, לכן היה תור ארוך מחוץ לטירה עד שכולם תפסו לעצמם כרכרות, ושיירה ארוכה ורעשנית עשתה את דרכה לתחנת הרכבת בהוגסמיד.
אחרי שכולם עזבו, לילי וג'יימס נשארו היחידים בחדר הכניסה הענק.
הם התקדמו אחד לעבר השני, צעדהם מהדהדים באולם הגדול והריק.
כשהם עמדו אחד מול השני הם הסתכלו אחד על השני רגע, ואז פרצו שניהם בצחוק גדול.
"נו, אוונס מוכנה לשלושה שבועות של גן עדן?" הוא אמר לה בשחצנות וחיבק אותה.
"אוי, כל כך הולך לי להמאס ממך..." היא מלמלה וצחקקה.
"אהה אל תדאגי, לא כל כל מהר", הוא הידק אותה אליו והתקרב אליה כדי לנשק אותה, אבל היא שמה את אצבעה על פיו, מרחיקה אותו ממנה.
"לספרייה", היא אמרה בקול חמור.
"לספרייה", הוא הסכים.
הוא סידר את ידיו כך שזרועו הייתה על כתפה.
היא שמה את ידה על מותניו, והם הלכו ביחד לספריה.

ההתחלה הייתה בסדר, בערך בחמש דקות הראשונות.
ג'יימס ולילי עבדו בשקט בספרייה, אבל ג'יימס השתעמם במהרה והתחיל להטיל לחשים קטנים.
הוא שינה את הכריכה של ספר השיקויים של לילי לכתום, והפך את עט הנוצה שלה לורד.
כנראה שהיא לא שמה לב, או שהחליטה להתעלם ממנו, כי היא לא הגיבה.
"היי, לילי, מה החיה האהובה עלייך?" הוא ציפה שהיא תגיד אוגר או ארנב, או אחת מהחיות הקטנות והפרוותיות שבנות אוהבות, אבל להפתעתו היא אמרה אייל.
"מה?" הוא שאל כשהבין מה היא אמרה.
"מה?" היא הרימה את ראשה מהספר שקראה.
"אמרת שהחיה האהובה עלייך היא אייל", הוא אמר לה.
"לא אני לא", היא הסמיקה.
"כן, את כן", הוא אמר בניצחון.
"לא אנ..." היא התחילה להגיד, אבל אז נאנחה. "בסדר, אני כן", היא אמרה בזעף.
"וואוו, לילי, אני מסמיק פה!"
"אוי, סתום, פוטר", היא צחקקה מאחורי הספר.
"יודעת מה?" היה לו רעיון והוא שמח על כל הזדמנות לצאת מהספריה המחניקה.
"בואי, תראי אייל", הוא אמר לה והקים אותה מהספה.
"רגע, ג'יימס", היא התחילה להגיד, אבל ג'יימס הפסיק אותה עם נשיקה.
"בואי", הוא משך אותה, והוא, להפתעתו, לא התתנגדה.
הם יצאו החוצה, ג'יימס וידא שאף אחד לא רואה אותם, ואז השתנה לאייל.
לילי עצרה את נשימתה.
"וואו", היא מלמלה.
ג'יימס קיפל את רגליו התיישב על הדשא, ולילי התיישבה לידו בישיבה מזרחית.
"היי, ג'יימס, אתה שומע אותי?" היא שאלה במבוכה.
הוא הנהן בזהירות, נזהר עם הקרניים שלו.
"וואו, אז אני אדבר ואדבר ואתה לא תוכל לענות? החלום שלי התגשם!" היא הכריזה.
"טוב, יודע מה? אני פשוט אעמיד פנים שני מדברת לאייל ולא לך, וככה יהיה לי יותר קל להגיד לך את מה שאני רוצה", היא אמרה במבוכה.
"טוב... כשראיתי אותך בפעם הראשונה ברכבת, שנאתי אותך", היא צחקה כאילו נזכרה במה שקרה.
"שנאתי אותך על איך שהתנהגת לסוורוס, חשבתי שאתה שטחי ויהיר ורציתי רק להתרחק ממך", היא המשיכה.
"אבל אז, קצת לפני סוף הנסיעה הסתובבתי ברכבת וראיתי אותך יושב עם סיריוס וצוחק, ו...טוב, נראת לי אחר לגמרי", היא חייכה.
"רציתי לדבר איתך בימים הבאים, אבל כל פעם שהיית עם החברים שלך התנהגת נורא, כמו אז ברכבת, ורק רציתי להתרחק ממך."
"רק כשהיית לבד  יכולתי לראות את..." היא סימנה מרכאות עם ידיה. " 'אתה האמיתי', בלי כל המסכות והפוזות."
ג'יימס נזכר במה שאליסון אמרה לסיריוס בזמנו.
גם היא דברה איתו על זה איתו.
הם באמת כאלה? אבל לפני שהיה לו עוד זמן להרהר בזה, לילי המשיכה.
"כשהתחלת לרדוף אחרי... טוב, כל החברות שלי חשבו שאני משוגעת", היא אמרה בחיוך.
"איך אני לא רוצה את הבחור הכי חתיך בבת ספר?" היא גלגלה עיניים.
"אז בסדר, אני לא אשקר לך, היו כמה פעמים שחשבתי להגיד כן, לפעמים היית חמוד, נכון, אבל אז ישר היית עושה משהו והורס הכל, ואז, בשנה הרביעית, זה היה השיא."
ג'יימס נבהל.
מה הוא  עשה ל-לילי שנה שעברה?
"התחלת לצאת עם אריאנה", היאה אמרה בקול קודר, ואם ג'יימס היה יכול, הוא היה מחייך.
"לא היית אמור לצאת עם בנות אחרות!" היא הכריזה.
"זה היה די שוק", היא המשיכה  באותו טון. "ולא רק בשבילי. אני לא יודעת על מי החברות שלי יותר כעסו. עליי, כי לא ניצלתי את ההזדמנות? או עליה, כי היא פתאום באה וגנבה אותך", היא אמרה במרירות.
"הן כל כך כעסו עליה, עד שבחודש הראשון שלכם ביחד הן בכלל לא דיברו איתה. אבל מה שעיצבן אותן עוד יותר, זה שהיא אפילו לא שמה לב, כי היא הייתה עסוקה בלהסתובב איתך", היא אמרה בתוכחה.
"אני לא יכולה להגיד שאני מצטערת שהיא עזבה..." היא אמרה בשובבות.
"בסוף השנה, אחרי שהיא עזבה", היא המשיכה בטון רציני יותר "הבטחתי לעצמי שאם תציע לי עוד פעם לצאת איתך, אני אסכים, אבל אתה אפילו לא דברת איתי מאז.
לא ידעתי אם זה בגלל אריאנה, או שפשוט נמאס לך ממני, מלרדוף אחריי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני אף פעם לא אהבתי אותך, שאני שונאת אותך.
שאתה שחצן, אידיוט, סנוב, ועוד הרבה דברים שאני לא בטוחה שתרצה לשמוע, אבל זה פשוט לא הלך..." קולה נדם, והיא שתקה לכמה דקות.
"השנה", היא אמרה בקול שקט, "פשוט התעייפתי מלשנוא אותך, וכשבאתי לחדר שלך באותו יום, טוב, אתה בטח ידעת", היא נשמה עמוק "שבאתי לשם כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שתצא עוד פעם עם עוד מישהי, ואז כשסיריוס צעק עלינו ואנחנו צחקנו... זה הזכיר לי את היום הראשון ברכבת, כשחשבתי שאתה בעצם לא כזה נורא... והשאר כבר היסטוריה..."

הפרק הקודם		הפרק הבא