הכתם האנושי

20

פיטר

פיטר מעד מחוץ למושבה הקדמי של משאית גדולה בערב ליל כל הקדושים. הוא בקושי הספיק לסגור את הדלת אחריו לפני שהנהג המשועמם לחץ על דוושת הגז והמשיך לנסוע, מעניק לפיטר עננה של עשן אגזוזים מצחין כברכת פרידה.

פיטר השתעל ורכס את מעילו כנגד רוח בין הערביים הקרירה שנשבה לאורך הכביש הבין עירוני השומם. השמש כבר נעלמה מאחורי הבתים שבעבר השני, מותירה את השמיים כחולים עמוקים, צלולים וקרירים. הוא הביט סביבו בחיפוש אחר סימן מזהה כל שהוא שיבהיר לו שהגיע למקום הנכון, אך לא מצא אחד כזה. לא הייתה לו ברירה אלא לסמוך על נהג המשאית שהוריד אותו במקום הנכון.

בעודו חוצה את הכביש לכיוון העיירה, הצטער שאין ברשותו שעון. מודי הטיל עליו משמרת ביחד עם פרנק לונגבוטם בסמטת דיאגון באותו הלילה, ואסור היה לו לאחר שוב, אחרת ההילאי יאכל אותו בלי מלח. אסור היה לו להסתכן בכך שיהיה עליו להסביר למישהו למה איחר, כי כאמור, היה שקרן גרוע מאד.

הוא תחב את ידיו לכיסי מעילו בעודו צועד ברחוב הראשי השומם של העיירה, בידו האחת אוחז בשרביטו ובידו השנייה חופן מכתב שהגיע אליו בדואר המוגלגי כמה ימים קודם לכן. הרחובות היו שקטים בשעות שלפני החג – כל הילדים עדיין היו בפנים, מתכוננים לחגיגות. הכל היה שקט לחלוטין, חסר תנועה, כמו תמונה מוגלגית. פיטר חש שהצליל השקט שהשמיעו נעליו על פני המדרכה רועם להחריד בדממה.

הוא נעצר מול חנות כלי בית שעדיין הייתה פתוחה והביט סביבו, חש שמישהו צופה בו, אך הוא לא ראה איש. הוא הוצא את המכתב המקומט מכיסו והציץ בו שוב, מוודא שזהו אכן המקום.

קרני השמש האחרונות זלגו מעל חזיתות הבתים, והעולם נכנס לשעת דמדומים חסרת צל. בתחושת בטן רעה מאד, פיטר נכנס לחנות.

מדפים גבוהים ומבריקים, מלאים כלים, התנשאו מכל עבר תחת מנורות ניאון שאורן גרם לעניו לכאוב. הוא נע ביניהם בחשש, מביט סביב בחיפוש אחר אדם, ידו עדיין אוחזת בשרביטו. הוא כמעט התנגש במדף שמשמאלו כשזוג עניים הופיעו בין כמה סירים מימינו. אצבע ארוכה סימנה לו להתקרב. הוא עשה כמצוותה בחשש רב.

"נראה שהבית של החברה שלך ניצל אחרי הכל." טור של שיניים צהובות נחשף לעניו בין הכלים, והוא זיהה את חיוכו האכזרי של הזר שניסה להצית את ביתה של לילי. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היית מופיע פה היום..."

פיטר הנהן, גוש של פחד תקוע בגרונו. הוא לא העז לספר לאיש הזה שלילי כבר לא גרה בבית ההוא יותר. בעצם, אולי זה לא היה משנה – האיש הזה היה שורף את אביה ואת אחותה רק על מנת להביע את כוונותיו.

האיש סימן לו והחל לנוע לאורך המדף. פיטר עקב אחריו מהצד השני, עד לקצה המרוחק של החנות. בדרכם חלפו על פני עקרת בית מוגלגית שלא עצרה מקניותיה על מנת לשים לב אליהם, ובכל זאת, פיטר חש פחד מערער לנוכח המחשבה שייתפס בחברתם של האנשים האלה.

בסוף החנות, מול מדף רחב של מוצרי מזון בשקיות פלסטיק, אישה צעירה בחנה שקית גדולה במיוחד של סוכריות על מקל. פיטר הביט בה, ואז היא סבה והביט בו בחזרה. זו הייתה מוניקה.

פיטר בקושי זיהה אותה. היא צבעה את שיערה לגוון אדמדם- זהוב וסיפרה אותו בתספורת קצרה, לבשה שמלה חומה ומעיל וורוד שהיו שונים להפתיע מטעמה השגרתי, ולא הרכיבה משקפיים. אם היה חולף על פניה ברחוב וזוכה רק בהצצה חטופה של פניה, כנראה היה ממשיך ללכת.

"מה שלומך?" היא שאלה אותו, מניחה את שק הסוכריות בתוך סלסלת קניות מפלסטיק. אז המשיכה לבחון את המדף כשם שהתראו רק אתמול.

"אה..." המילים כמו טבעו בפיו של פיטר, מסרבות לצאת. כאשר קיבל את המכתב הוא לא העז לקוות שהיא תהיה שם, למרות שזו הייתה הסיבה העיקרית שנענה להזמנה – זה, והמחשבה שהוא כבר נכנס עמוק מידי מכדי שיוכל לצאת סתם ככה, ללא פגע.

"אני מצטערת שלא יצרתי קשר," היא המשיכה באותו טון שגרתי. "אני מאמינה שכבר הכרת את טרוורס?"

פיטר לא הבחין שהזר בעל תליון הזהב והשיניים המוכתמות הצטרף אליהם, בוחן סדרה של צעצועים מוגלגיים בשעמום.

"יצא לנו להיפגש," הוא אמר, והפך רובוט על ראשו, גורם לאבריו לשקשק. "סיפרתי לך על הנסיבות המשעשעות." הוא חייך אליה מעבר לכתפו. היא השיבה לו מבט.

פיטר חש צביטה לא נעימה בבטנו. זו הייתה תחושה שהוא הכיר היטב – קנאה.

"אני מצטערת שנאלצת להעיד בפני הקסמהדרין בנושא הזה," מוניקה אמרה לו. "שמעתי שלילי אוונס היא אישה חכמה, אך זה בוודאי לא נכון אם היא החליטה להגיש תביעה נגד אוכל מוות..." היא לקחה עוד שקית ממתקים והסתובבה אליו, מביטה היישר בפניו. פיטר הפנה את מבטו, נבוך. "יש לך תוכנית?"

"ממ, מה? תוכנית?"

"כן. איך תגרום לאוונס לסגת מהתביעה שלה?" שאלה מוניקה, בוחנת אותו בענייניות. ללא משקפיה, ענייה נדמו חדות ועזות הרבה יותר, לא עדינות כפי שזכר אותן. "טרוורס אמר שתהיה מוכן לעשות זאת, בתנאי שהיא לא תיפגע."

פיטר בלע את רוקו. "אני... א- אין לי תוכנית..."

טרוורס הפיל שורה של צעצועים מהמדף כשסב אל פיטר באיום. "היה לך יותר מחודש, פיטגרו."

פיטר החוויר. "א- אני לא..."

"תעזוב אותו, טרוורס," אמרה מוניקה. "אתה הטלת עליו משימה קשה. יהיה קשה לשכנע אותה לסגת בלי להודות בפניה שחיה בסכנה. בניגוד אליך, לא כולם חושבים ששריפת בתים היא הדרך."

טרוורס נראה כועס, אבל פיטר לא חש מפוחד במיוחד כשמוניקה מפרידה ביניהם. "אם אני לא אביא תוצאות בקרוב – "

"אל תשכח ששנינו מקבלים תשלום על העבודה הזו. אני מבטיחה לך שאדון רוקווד יהיה מרוצה הרבה יותר אם המשימה תתבצע בדיסקרטיות."

"אני מקווה בשבילך שאת צודקת," רטן טרוורס. מוניקה החלה ללכת לכיוון הקופה ופיטר מיהר אחריה. טרוורס הלך אחריהם, מדליק סיגריה.

"אדוני, אסור לעשן כאן," אמרה המוכרת הזקנה בזמן שמוניקה שילמה על הממתקים.

"את יכולה לקפוץ לי," הייתה תשובתו של טרוורס.

לחייה של המוכרת התנפחו והאדימו, אך לפני שהספיקה לומר משהו נוסף, נתקפה אפאתיות ועזבה את כל עיסוקיה, פונה לבהות באוויר בעניים מזוגגות.

"אתה עוד תמשוך את תשומת הלב של משרד הקסמים אם לא תפסיק לקלל מוגלגים על ימין ועל שמאל," אמרה מוניקה בעוד טרוורס מחזיר את שרביטו לכיסו. "תעזור לי עם השקיות, פיטר?"

פיטר עשה כמצוותה מייד והשלושה יצאו מהחנות אל אפלוליות הערב. בעודם יוצאים, המוכרת המבולבלת קראה אחריהם, "חג שמח, גברתי!"

אור אחרון עמד בשמיים, ומנורות הרחוב עוד לא נדלקו. חלונות הבתים בערו באור כנגד הגדרות והשיחים השחורים, תחת שמי הקטיפה. מוניקה וטרוורס החלו ללכת, ופיטר הלך אחריהם, לא בטוח כיצד עליו לנהוג.

החושך כבר ירד כשהגיעו לחורשה שבצד השני של הכביש הראשי. שם, לאור שרביטו של טרוורס, פיטר הבחין סוכה רעועה שהוקמה בין העצים, ומחוץ לה ישבו מספר אנשים. הם בירכו את מוניקה ואת טרוורס, ושלחו בפיטר מבטים חשדניים או משועשעים. פיטר הניח את הממתקים היכן שמוניקה צוותה עליו, ולא הסתכל על אף אחד מהם. הוא הבחין שהם עסוקים בתיקונן של מספר גלימות מיושנות מאד, ואחד מהם היה עסוק בכישופה של מסכת גומי מוגלגית.

מוניקה הכניסה אותו לסוכה, שהייתה בעצם דירה קטנה ומרופטת שהייתה מוארת באמצעות קמין חלוד, והציעה לו לשבת על ספה רעועה וחסרת רגליים. היא התנצלה שאין לה כיבוד. אז פיטר הקשיב לה בעודה מגוללת באוזניו סידרה של תוכניות אפשריות שיגרמו ללילי לסגת מתביעתה, אך לא באמת שמע את דבריה.

הוא ניסה לשים לב, אך הצליח לחשוב רק על כל השאלות שהיה מעוניין לשאול אותה, ועל כל מה שרצה להגיד. בנוסף לזה, מחוץ למחסה נשמעו קולות רמים של צחוק גברי, ומידי פעם אור הבזיק דרך קירות הבד, גורמים לו לחוש חוסר נחת.

הוא לא ידע כמה זמן הם ישבו שם בעודה מדברת, כשאחד הגברים נכנס למחסה, לבוש גלימת קוסמים שחורה מיושנת מאד, עונד תליון ארד גדול של סמל מאגי על חזהו, וכובש מצנפת עם גדיל פרום בקודקודה. הוא היה מאופר בצורה גרוטסקית, עם דם קרוש מזויף בזוויות פיו ועניו. הוא הושיט למוניקה תחפושת דומה ויצא, מגחך אל פיטר מעבר לכתפו.

מוניקה סיימה את הדיון בפתאומיות על מנת לעטות את הגלימה שלה, שנסגרה סביב מותניה בחגורת עור עבה עם אבזם כסף. הכובע שלה היה מחודד ומזדקר, כשל המכשפות בסיפורם המוגלגיים.

"נאלץ להמשיך את השיחה הזו בפעם אחרת," היא אמרה לו בעודה מחליפה את הנעליים השטוחות שלה בנעליים גבוהות עם אבזמים מאיימים. היא דיברה כשם שהיו בעלי ברית וותיקים. "בינתיים תתחיל לפעול לפי התוכנית. התגובות שלה יכוונו אותנו לצעדים הבאים..."

"למה את עושה את זה?" פיטר התחרט על השאלה ברגע שנפלטה מפיו.

היא סיימה לרכוס את נעליה והביטה בו. היא אכן נראתה כמו מכשפה גנרית מאגדה מוגלגית בתחפושת הזו. "מה אני עושה?"

היו לשאלה הזו חצי תריסר תשובות, שהיו שאלות בפני עצמן. למה היא בצד של אוכלי המוות? איפה היא הייתה כל הזמן הזה? האם היא מרגישה כלפיו את מה שהוא מרגיש כלפיה?... פיטר חש שיותר לו לבחור רק אחת, לכן בחר את הדחופה ביותר.

"למה את בוטחת בי? את לא מפחדת שאני אלשין עליך?... על המחבוא שלך?"

"אני יודעת שלא תעשה את זה," היא השיבה והפנתה אליו דבר מה שאולי היה אמור להיות סוג של חיוך.

"אבל... את בקושי מכירה אותי."

"אני מכירה אותך מספיק," הייתה תשובתה החד משמעית. "פעם הייתי בדיוק כמוך. אני יודעת איך אתה חושב, מה אתה מרגיש... אתה לא צריך להיות נבוך." היא הניחה את ידה על זרועו, והוא אסר על עצמו להירתע מהמגע. "כשנפגשנו לראשונה – אתה זוכר מה אמרת לי?"

פיטר הנד בראשו לשלילה.

"אמרת שמעולם לא ראית אותי בעבר." האם הוא מדמיין את זה, או שיש עצב בענייה? היא הייתה יפה כל כך באור הדל, הרך. "אבל אני ראיתי אותך. ידעתי מי אתה. כולם ידעו מי הם הקונדסאים, אהבו והעריצו אותם. אבל אני חושבת שאני היחידה שראיתי כמה אתה אומלל, כמה אתה לא שייך. ואני הייתי בדיוק כמוך, מנסה בכל כוחי להשתלב בין אנשים שהיו שונים ממני, ואף פעם לא הבינו אותי. אבל אתה מוכרח להבין שזה לא חייב להיות ככה."

היא קמה והושיטה לו את ידה. הוא אחז בה, חש את עצמו רועד, ונתן לה להוביל אותו מחוץ למחסה, אל הלילה.

"פיטר יצטרף אלינו הלילה," היא הודיעה לחבריה באפלה. מישהו דחף לידיו גלימה וכובע.

"כדאי שתתנו לו גם מסכה," אמר קולו של טרוורס מתוך האפלה. נקודה אדומה זוהרת וריח חריף של טבק העידו על מיקומו בין העצים. "אם המוגלגים יראו את הפנים האמיתיות שלו הם יברחו בצרחות."

קולות צחוק נשמעו סביבו.

"ומה איתך, טרוורס? אתה מצטרף?" שאלה מוניקה.

"לא, תודה, מותק. יש לי דברים חשובים יותר לעשות. תיהנו." הוא התעתק בקול פקיקה.

"תתלבש, אנחנו יוצאים בקרוב," היא אמרה לפיטר.

במחשבה על השעה המאוחרת, הוא התמלא אימה. "אני לא יכול להישאר – "

"למה לא?"

פיטר לא יכול היה לספר לה על המסדר. אסור היה לו. הוא לא רצה לעזור לה ולחברים שלה – הוא הרי לא היה בצד שלהם. ומי כמוהו ידע שבחיים, הדבר העיקרי שמשנה הוא באיזה צד אתה?

הוא היה שם רק כי הוא ידע שגורלו יהיה נורא יותר אם ינסה לברוח.

הוא ליחך את שפתיו במקום לענות. מוניקה והחברים שלה הסתכלו עליו. הוא מעולם לא חש צורך עז יותר להגיד משהו שיגרום לו להיראות חריג פחות – אולי כי עד אותו היום לא התרועע עם פושעים...

הוא אמר, "אני לא רוצה להיות אוכל מוות."

הגברים צחקו בלעג.

"אף אחד לא ביקש ממך להיות כזה," אמר אחד.

"כן, אל תגזים. כאילו שמישהו רוצה שאתה תהיה אוכל מוות..." אמר אחר וצחק.

מוניקה אחזה בידו של פיטר. תחושת ידה הרכה והקרירה בידו הייתה מלחיצה יותר מכל חיוך לעגני או בדיחה מעליבה שהופנו כלפיו.

"הצטרף אלינו הלילה," היא אמרה לו בשקט, כך שרק הוא שמע. "אתה לא תתחרט אחרי שתראה שיש לנו אפשרות לבנות עולם אחר, מקום בו תוכל להיות אתה עצמך, בלי צורך להתחבא."

היא החלה להלביש אותו בגלימה. הוא לא נאבק בה, חש שזרועותיו רפות ומחוסרות עצמות.

"אני לא... אני לא רוצה בזה..."

"לא?" אמר מישהו באפלה. פיטר הבחין בצלליתה של מסכה גבשושית וגרוטסקית במיוחד. "אז למה באת לכאן, הממ?"

"כי..." פיטר רצה להגיד שטרוורס ההוא היה צד אותו ושורף את הבית של לילי וג'יימס, אך פיו נסתם כשמוניקה הלבישה על ראשו מסכה גמישה. הוא נגע בפניו וגילה עור מקומט ומדמם, אף ענקי וגבות זקורות.

"בבקשה, פיטר," אמרה מוניקה כשפיו היה סתום. "בשבילי. אתה לא תתחרט." היא נגעה בזרועו, גורמת לצמרמורת נעימה להתפשט מעלה אל כתפו ואז אל ליבו. הוא נרעד באוויר הקריר, אבל לא היה לו קר.

בעודו הולך אחרי מוניקה וחבריה, חש שהוא לחוץ שלא לצורך. הם התחפשו בתחפושות מעוררות גיחוך ונשאו איתם שקים צבעוניים מלאים ממתקים – איזה מעשה אפל ונורא הם כבר יכולים לבצע? והמשמרת שלו מתחילה רק עוד שעתיים – הוא עוד עשוי להספיק בלי לנסות להתנגד לכישוף הנעים שהוטל עליו.

הם נכנסו אל העיירה, שהייתה מלאה ילדים מחופשים מתרוצצים. הם עצרו ובהו בזרים המחופשים בעודם חולפים. כמה פעוטות החלו לבכות, אך הילדים המבוגרים יותר עקבו אחריהם בסקרנות והתחננו לממתקים. חבריה של מוניקה העניקו להם אותם, משחקים דמויות של מכשפים עתיקים ונלעגים. הילדים צחקו ואכלו את הממתקים.

ילד אחד בתחפושת של פיראט ניסה למשוך את המסכה של פיטר מעל פניו המיוזעות. הוא בילה זמן ממושך בניסיון להדוף אותו, וכשהצליח והחל לסדר את המסכה, גילה שהשאר נעצרו. שלושה מהגברים חילקו ממתקים לילדים שהתאספו סביבם – נראה שכל השכונה הגיעה למקום, נמשכת אל הזרים הנדיבים – ומוניקה וגבר רביעי עמדו מעט מאחוריהם, משוחחים בקולות נמוכים. האופן בו רכנו זה אל זו כששוחחו עורר את קנאתו של פיטר, והוא התאמץ להאזין לדבריהם.

"את משוכנעת שזה חכם?"

"אני לא דואגת," אמרה מוניקה, שעסקה בהרכבת ציפורניים שחורות ארוכות במיוחד על אצבעותיה.

"אולי מוטב שתדאגי. אנחנו לא יודעים היכן מונחת הנאמנות שלו. את לא באמת מאמינה שהוא מאוהב בך עד כדי כך שהוא ייתן לכל זה לעבור מעליו..."

"אני לא חושבת שהוא מאוהב בי בכלל," הייתה תשובתה הכנה של מוניקה. "אבל זה בסדר – " היא חייכה את החיוך הברור ביותר שפיטר ראה על פניה עד אותו היום. אולי הייתה זו השפעת התחפשות שלה, אבל היה בו משהו דימוני, שגרם לפיטר לראות אותה באור שונה לפתע, כאילו אור זרקורים נפל עליה פתאום. "הוא יודע את הסוד שלי, ואני יודעת את שלו..."

אז היא הביטה היישר בפיטר, מודעת למבטו, וחייכה אליו בכנות מערערת לפני שצעדה קדימה. שלושת הגברים נסוגו לאחור, מפנים לה מקום.

הילדים הנרגשים הביטו בה בציפייה.

"ילדים יקרים," היא פתחה בקול מתקתק, מקישה בציפורניה במשחק מוגזם. "ילדים יקרים שלי... אתם חוזים במכשפים אמיתיים, אשר התעופפו לכאן לכבוד היום הנהדר הזה, אז מוטב שתתנהגו יפה!"

כמה מהילדים צחקו, ותשומת ליבם הייתה מרוכזת כולה במופע.

"אתם בוודאי יודעים מה מכשפים ומכשפות עושים לילדים קטנים ומרושעים שלועגים להם בחג המיוחד שלהם... כן, כן, אנחנו מבשלים אותם בקדרה גדולה, עם עיני עטלפים ולבבות תנינים, עד שהם יוצאים רכים וטעימים..." היא ליקקה את שפתיה בקול, מגששת בציפורניה השחורות לכיוון הילדים. ילדה קטנה פרצה ביללות ורצה לכיוון הוריה.

שניים מהגברים הופיעו שם פתאום עם קדרה עצומה, דוחפים אותה למרכז ההתרחשות. מוניקה התייצבה מאחוריה ובחנה את תוכנה בעניין. "כן, כן, התבשיל כמעט מוכן... הינה קשקשי הנחש, ומיעי הדגים, והינה רק קמצוץ של אבקה מעצמותיו של דרקון זקן..." היא השליכה לקדרה אבקה נוצצת בדרמתיות ולהבה כחולה עצומה פרצה מתוכה, מלקקת את השמיים השחורים ומציפה את הרחוב באור, מאירה את פניהם מלאות הפליאה של הילדים.

"וכעת," מוניקה דיברה מאחורי הלהבות. "איזה ילד מתאים ביותר לתבשיל? מיהו הילד השמן ביותר בחבורה? מי מהם מעז להעליב את הקוסמים ואת המכשפות ללא כל בושה, ממ? מי שם את הלילה הקדוש הזה ללעג, מבייש אותו בחקיינות ובפיתום?"

חבריה של מוניקה החלו להדס בין הילדים, מבהילים אותם או גורמים להם לצחוק, בוחנים את פניהם או ממששים את זרועותיהם.

"אל נא תפחדו, ילדים יקרים." מוניקה הכניסה את פניה בין הלהבות הקסומות, אלו ליחכו סביבן והאירו אותן באור מפחיד ואיום. הילדים, וגם המבוגרים שמסביב, פלטו קריאות תדהמה לנוכח התעלול. "גורלו של הקורבן הקטן יהיה מתוק, בהשוואה לגורלם של השאר... מכשפות כמוני לא נהנות להישרף חיות – כלל וכלל לא – ואיזו לילה יפה יותר לנקמה מאשר הלילה הזה?"

היא התפרצה בצחוק מרושע. שניים מחבריה הוציאו חליל ותוף תזמורת, והחלו לנגן מנגינה מאיימת שדמתה למנגינת הוצאה להורג.

"אך לפני שנאכל," סיימה מוניקה את דבריה הדרמתיים על רקע המוזיקה. "הבה ננגן שיר עתיק. זהו שיר אשר אהוב במיוחד על המכשפות, אך על ילדים מוגלגיים קטנים... לא במיוחד."

הקוסם עם החליל החל לנגן מנגינה עליזה. כל חבריו הצטרפו אליו בשירה עמוקה וקודרת, מקיפים את הילדים ואת ההורים (שחייכו לעצמם בעודם צופים בהצגה) כלהקת טורפי נבלות.

פיטר לא הכיר את השיר, והוא נשמע לו נקמני ונורא - קורא לבני העם לשפוט ולהרוג את מלכם.

"הרי הם מתאספים

מכל תבל

הנקמה עדתם,

שמע את קריאתם;

'מגואל אתה בדם

הוא מכתים את הכל'

והיגון נחלתנו לנצח.

הו, דע כעת

המשפט קרוב

הוא קרב ובא.

נשף המסכות, הוא תם...

- הקץ."

מוניקה המשיכה להשליך אבקות לקדרה ואז ניצחה על הלהבות המיתמרות בשלל צבעים בשרביטה, ממחיזה את מילות השיר בדימויים מתוך הלהבות. הקהל המרותק בהה בקרב מגואל מדם בלהבות אדומות, ובמגדל של להבות ירוקות וכחולות נשרף וקורס, ובאדם לבן זוהר מאבד את ראשו ונרמס על ידי המון זועם.

הגברים שהתהלכו מסביב שלפו את שרביטיהם. פיטר צפה אחריהם במתח, קורע את מבטו מההצגה לראשונה. הם לא הפסיקו לשיר, אך הוא ידע מה הם עומדים לעשות. המחשבה עוררה בו בחילה ורצון עז לברוח, אך הוא היה ממוסמר במקומו, מרותק לא פחות מהילדים, אשר הובלו כמו צאן לטבח.

"כעת הוא יופיע

יש חדווה באוויר

כעת הבט על זריחת עידן חדש.

בצרותיו לבדו

בפני ייאוש הוא עומד

ממתין לסופו המר."

אורותיהן של הקללות נבלעו באורות המהפנטים של הקדרה. לקחה לאימה מספר רגעים להתפשט בקהל, שהבין לאט מאד שהוא מותקף. ילדים ומבוגרים גם יחד נפלו, משותקים או מתפתלים בכאב, והסובבים אותם בהו בהם במן טמטום, לא מפנימים את המחזה, כאילו סברו שכל זה עדיין חלק מהמופע.

ילדים החלו לצרוח. מהומה בלתי ניתנת לתיאור התחילה, ופיטר עמד במרכזה, צופה מהצד עם בחילה עזה.

מדוע הם בורחים ככה, ולא נלחמים בחזרה? לא ייתכן שהם חלשים כל כך, לא ייתכן שלא הבינו את כל הרמזים – הניאום, השיר...

קולם של הגברים המשיך לצוף מעל המהומה;

"הכל יודעים, הוא אשם כאמור!

על פי העונש בשל חטאו

נקריב את המלך הרשע

מלך הכתבים והחוק."

הלהבות בקדרה הלכו והתגברו, מציפות את המקום באור ומעוורות את פיטר חלקית. הלהבות התפשטו כמו פטרייה עצומה, וגיצים צבעוניים התעופפו מסביב. ריח חריף של עשן מילא את האוויר, וקול צחוק מלא חדווה נשמע מתוך קהל המוגלגים חסרי האונים.

עומד שם, מפחד מכדי להצטרף למעוררי המהומה אך מפחד עוד יותר להילחם בהם, פיטר כלל לא הרגיש שהוא שייך למקום מסוים. הוא מעולם לא חש תלוש יותר, כל כך חסר אונים ומטרה. הוא רק ידע שהוא לא רוצה להיות שם, וגם לא במשמרת – הוא פשוט רוצה להיות בבית, לבדו, מוגן מפני הטירוף הזה...

הוא הביט לכיוון מוניקה. פניה בהקו באור המסנוור, ענייה זוהרות ככוכבים. היא המשיכה לנצח על הלהבות בריכוז, כשם שהזוועה המתרחשת סביבה לא קיימת מבחינתה.

הייתה נערה בשם מוניקה שהוא אהב – נערה חכמה ושקטה, שהבינה אותו. אך המכשפה הזו, שהייתה נקמנית וקנאית, לא הייתה הנערה הזו.

"הבה ויקללו הם את שמי

על גבי דפי אומללות אשר בדם מוכתמים

הבה ויכנוני רודן כה אכזר!

הבה ויקללו הם את שמי

אך את האמת ינצרו!"*

_____

*"Blind Guardian – "Curse My Name. [תרגום חופשי]. 

ביצוע: http://www.youtube.com/watch?v=6ZJib-vPkyc&feature=fvst

הפרק הקודם		הפרק הבא