חייבת לדעת

שלום לקוראים, הסיבה היחדיה שאני מעלה פרקים במהירות כזו היא שהם כבר היו כתובים, זה דבר ראשון.
זה פרק שמקדם בעלילה אבל בצורה קיצונית ומהירה מדי, הזהרתי עכשיו.
הפרק לא ארוך במיוחד אבל הוא גם לא קצר.
תהנו לכם :)

לחיה של לילי עוד סמקו, היא רק  המשיכה ללכת, לא מתביישת לדפוק בחוזקה על הרצפה הקרה ברגליה.


'מי הוא חושב שהוא?' חשבה לעצמה, רגוזה מאי פעם. 'ואני חשבתי שהוא השתנה, הוא אותו דבר,
הם תמיד אותו הדבר...בנים.' המשיכה לצעוד בראש מורם, אך כל מה שרצתה היה ליפול ארצה
ולפרוץ בבכי עז.


אף תלמיד לא הופיע באיזור, שכן חשבה שזאת בגללה, ההילה האטומה והקודרת שיצרה מסביבה.
הילה שחורה שמרחיקה את התלמידים ממנה לקילומטרים ספורים, ופחות מכך לא ניתנת האפשרות להתקרב.

היא לא ידעה לאין הלכה, היא רק זוכרת מדרגות, המון מדרגות.
כל מדרגה חרקה בטון ייחודי משלה, לא הייתה אחת תקינה.
היא עברה מסדרון, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד גרם מדרגות, ועוד אחד, עד שהחלה להבחין מבעד
לחלונות המשובצים בכל קיר וקיר שהתחיל להחשיך והלילה הוא ירח מלא.


יללה פילחה את האוויר, חתכה אותו יותר טוב משסכין תחתוך.
'לופין,' קבעה בביטחון ובדאגה 'אבל לא אכפת לי יותר.' המשיכה לצעוד.


הדמעות הגיעו דקה לאחר מכן, כשישבה לגבו של קיר אבן.
היללה הצטלצלה בראשה, גרמה לגופה להצטמרר אך לקנא.
אם ליילל היה משהו טבעי גם אצל בני אדם היא הייתה עושה את זה –
מייללת ביגון לעולם שישמע אותה.


שערה האדום השתלשל כמעט עד סוף גבה, עיני האזמרגד ברקו לצד הדמעות.
הכאב פילח אותה מכל כוון אפשרי, ועד עכשיו היא לא הבינה על מה היא כועסת.
היא תסדר את ההסברים בראש אחד אחרי השני.


'ג'יימס פוטר הוא קונדסאי, וברוב טיפשותי סמכתי עליו בכך שסיפרתי לו את הכול. שיתפתי אותו.
הוא שיחק את עצמו נחמד עד עכשיו, אבל בסוף הוא רוצה לגלות את הכול ולנצל אותי.
הוא נישק אותי וגרם לי לחשוב שיש לי רגשות כלפיו ושלו יש לי, אבל הכול זה עוד אחד מהתעלולים
שלו והניסיונות שלו לגרום  לי להיות עוד אחת מהאוסף הפרטי שלו, הנה, זה למה אני כועסת,
עד כמה בן אדם- אם זה מה שהוא, יכול להיות שקרן ומזויף?' קבעה, והרימה את ראשה, כך את שאר גופה. המשיכה לצעוד.


בעבור הזמן המסדרונות נראו חשוכים יותר ואפלים יותר, כך גם המדרגות. אבל שום חושך לא חשוך יותר מהחושך שבתוכה.
המדרגות האחרונות שנשארו לרדת היו המדרגות לכיתת השיקויים- במרתפים הכי נמוכים והכי
קרים בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. היא עברה כבר מחצית מהם, עדיין לא מפחדת לחרוק.
המדרגה הבאה הייתה סמיכה, סמיכה ונוזלית, שבלעה כמעט את מחצית רגלה.
היא לא יכלה לזוז יותר, ולא שמה לב לדבר בכך שלא דילגה מעל המדרגה הבולענית- כשידעה שהיא ממוקמת שם.
היא ניסתה למשוך בכוח את רגלה החוצה, אך הנוזל הסמיך נאבק גם הוא- כישות חיה.


קול חריקה נוספת נשמע במדרגות מעליה, והתחזק יותר ויותר.
מישהו מגיע לכוונה.
היא שלפה מכפל בגלימתה את השרביט .
נער גבוה וחיוור, בעל עיניים אפורות ושיער שחור עמד מולה.


"מייקל שילד. לך מכאן."


"לא," גיחך "מה את עושה כאן, ליל?"


"אוואנס בשבילך וזה לא עניינך, לך מכאן או שאני אפגע בך."


מייקל הוציא את שרביטו והחל מתקרב אליה


"תתרחק." לחשה לו באיום מידי במבט עין חד.


" רק תכריחי אותי. אני כאן בשבילך"


"למה אתה מתכוו-"


"-שתק!"


ניצוץ כחול נורה לעברה, היא קפאה על מקומה, ואז ראתה רק שחורות.
היא לא יכלה לזוז, ולא ידעה לאין לוקחים אותה. עיניה נעצמו בבת אחת.



****************************



אותם חלונות שחשפו ירח מלא החלו לגלות סימנים של אור, הבוקר הגיע והאיר את האגם השוכן בחוץ והרחיק את
הכוכבים שתפסו את מקומו בשעות הערביים.


ג'יימס פוטר לא עזב את חדר הנחיצות ולו לרגע, מקווה שתחזור, אך לשווא.
הוא לא הבין מה עשה לא בסדר, הרי רצה לסכם את העניין בטוב ולספר לדמבלדור, לא התייחס לכך שהבטיח לשמור את המילים הללו בסוד.


הוא הסיר בידיו המוצקות את קורי השינה, וסידר את משקפיו שנחו ברישול על אפו כדי שינוחו ישרות.
חולצתו התקמטה רק מעט אז הוא לא טרח כלל לסדר אותה.
הוא שב בראש מושפל לחדר המועדון של הבנים, חשב שאולי בדרך יראה את לילי. אך גם זאת לשווא.
הוא הגיע לחדר המועדון הכללי ולא ראה אותה, הוא אפילו הציץ מבעד לדלת חדר הבנות ושום סימן לאוואנס.


הוא נשכב על מיטתו- ספק מזיע ספק בוכה (למרות שלא רצה להודות בכך) ושקע במחשבות.
'היא תהיה באולם הגדול בעוד כמה דקות.' חשב בגאווה, התקלח במים קרים, החליף את בגדיו והלך לאולם,
שם כבר חבר המורים ישבו כולם ומחצית מהתלמידים גם כן.


חבורתו, הקונדסאים הכי מפורסמים במעשיהם בהוגוורטס ישבו זה לצד זו וזה הצטרף.
סיריוס ולופין הביטו עליו בחיוך פרוש, אפילו לפיטר היה סוג של חיוך עקום- אם זה מה שנקרא חיוך.


"היי, קרניים," התחיל סיריוס "מה קורה? הרבה לא שמענו ממך לאחרונה."


"כן, הייתי עסוק, ההורים רוצים שאני אתחיל ללמוד עכשיו."


"מה?" לופין הסתכל עליו במבט מוזר.


" אני צוחק." העלה חיוך גם על פניו, החבורה בכל פעם מחדש מצליחה להאיר לו את היום.


"הו, נבהלתי לרגע." אמר פיטר ואף הרחיב את חיוכו.


עם כל הציפייה של גיימס לראות את לילי, היא לא הייתה שם. העניין החל להיראות לו קצת חשוד.
הוא פנה לכוונה של טונקס, חברתה הטובה ביותר.


"טונקס," ניסה להשתמש בקול הכי פחות לחוץ שיכל לגייס "איפה לילי?"


"לילי? היא אמורה להיות איתך."


"היא לא איתי...לא יותר לפחות."


"אז אני לא יודעת." היא חזרה לדבר עם אחת מהנערות שישבו מולה.


"ראיתם את לילי?" הוא חזר אל חבורתו המחויכת.


"למה? איבדת אותה? אמרתי לך, אם אתה רוצה אותה אתה לא אמור לחפש אותה- אתה אמור לדעת לבד איפה היא."


"אני לא איבדתי אותה, היא לא רכוש! אני רק לא...יודע איפה היא."


"מה אתה חושב שהיא כבר יכולה לעשות? לבגוד בך?"


"אנחנו לא ביחד, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה- ואיך נגררנו לשיחה הזו שוב?"


"לא יודעים. חפש בחדר המועדון."


"כבר חיפשתי שם, פיטר."


"אולי היא חזרה לשם."

"טוב, ביי חבר'ה."
הוא קם ממקומו החמים וחזר לחדר המועדון.


 בדיוק כפי ש'חזה', לילי לא הייתה שם. הפעם לא חשש להיכנס לגמרי לחדר הבנות כי הוא היה ריק לחלוטין.
למען האמת לא היה אדם אחד במקום חוץ ממנו.


"לעזאזל," קילל בשקט "איפה היא?"
הוא חזר לחדרו.


הוילונות האדומים הפכו את אור השמש לאדום גם כן ובצבע הזה הואר החדר כולו.
מצעי המיטות היו מסודרים בקפידה אך הרצפה הייתה מלוכלכת, מלאה בעטיפות ממתקים וברטי בוטס בלתי אכולות.


הוא ראה פיסת קלף על מיטתו, קלף כהה, וידע שהוא לא שלו.
הוא התקרב אליו באיטיות ופתח אותו בזהירות שמא יקרע.
על האגף הנגדי של העמוד נכתב בכתב שלא הכיר : ג'יימס פוטר.


גבותיו התכווצו ועיניו התקשו לראות את הכתב הקטן אפילו דרך זגוגית משקפיו,
והיה כתוב כך:


אתה בטח מתקשה להאמין שהיא לא כאן יותר.
אני יודע שאני לא צריך לכתוב מי כי זה ברור מאליו.
תן לי את ג'ניפר.
או שאני אפגע בה.
תן לי את ג'ניפר.
או שלא תראה אותה יותר לעולם.
נפגש ביער האסור. היום בחצות.
                                                      ל. וולדמורט


פיו של ג'יימס היה פעור.

לורד וולדמורט מחזיק בלילי. והוא יפגע בה. וכל מה שהוא רוצה זה את ג'ניפר.
הוא רוצה את החלק של נשמתו בחזרה.


אחרי שניה, אחרי שניה בה עוד לא הספיק להתפכח, הקונדסאים הנותרים נכנסו לחדר.
הוא עוד החזיק בשולי הקלף. הביט בעיניו של פיטר פטיגרו ושלף את שרביטו.


הוא הטיח אותו על הקיר ואחז בגלימתו, השרביט כוון לגרונו בחוזקה.


"מה עשית?" צעק עליו "תחזיר אותה!"


"אני לא יכול ואתה יודע את זה." הפעם לא גמגם ולו מעט.


"לא...אתה תלך אליו ותגיד לו-"


הוא רק צחק "אתה רוצה שאני? שאני אלך ואפקד על האדון? לך אתה. ותביא את ג'ניפר,
אני משער שדמבלדור ייתן לך אותה גם אם תגיד שבא לך קצת להסתובב אתה."


"אני לא מתכוון למכור לו ילדה-"


"-גם לא בשבילה? זה או היא או ג'ניפר."


"לא...שתיהן יהיו פה, עוד היום. ואתה תלך אליו."


"ג'יימס, מה קורה פה?" שאלו יחד סיריוס ולופין. אך ג'יימס התעלם.


"אני לא אלך אליו, ואתה לא תכריח אותי." אמר פיטר


"אני אגרום לך ללכת מרצונך, אני לא פחות אכזר ממנו כשאני רוצה."


"אין אדם נכזב וגדול יותר מאדון האופל, איך אתה מעז להשוות אותו אלייך?"


"אתה רוצה לנסות אותי?" זיק של אור יצא מקצה השרביט ופיטר החל לצפצף בקולו ולמלמל


"אני רק ממלא הוראות. אתה תלך לשם, או שהיא תלך מהעולם, אתה מבין?"


"אתה משוגע, פיטר, הייתי מקלל אותך- אבל אני לא זה שמחפש תא באזקבאן. אני יכול להסגיר אותך בשנייה."


"אתה יכול, אבל אני אחד מעוזריו הנאמנים ביותר. מה אתה חושב שהוא יעשה כשיגלה
שאתה זה שהפליל אותי? לא יהרוג אותך, לא. הוא יהרוג אותה, וייתן לך לראות את גופתה."


"מרלין, מה קורה כאן, ג'יימס?" שאל סיריוס.


"פיטר מסייע לו," ענה "לוולדמורט."


"מה?"


"כן, ועכשיו הוא מחזיק בלילי" הוא שוב הבחין באדים על זגוגית משקפיו.

"מה נעשה?"


"אתם לא תעשו כלום."


"אבל-"


"לא. צריך לשמור על ג'ניפר."


חיוכו של פיטר פטיגרו גדל.
"בחרת בה. בג'ניפר. הוא לא ישמח לשמוע על זה."


"לא אכפת לי ממה הוא ישמח או לא ישמח. ואתה תשלם על זה. עכשיו לך, לפני שאני אעשה משהו שאתחרט עליו." פיטר דידה מהמקום, עדיין מרוצה.


הם הסתכלו זה על זה. אבודים.


זהו להיום. אני מקווה שאהבתם למרות שהעלילה לא משהו.
אגב, יש לי בקשה,
אני כתבתי פיקצר נוויל\ לונה שקוראים לו  "אהבה בשדה הקרב" אני אשמח אם תקראו ותגידו לי מה אתם חושבים. זה פיקצר לא ארוך.
אני אעריך את זה מאוד ואשמח.

המשך חופשה מהנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא