לנשום עמוק

הם מגיעים לבית. הוא נראה די גדול, רגיל, בית של מוגלגים. הם לוקחים מהחצר האחורית תיקים מלאים בספרים ונכנסים לבית.

"אוה, הגעתם. איך היה בבית הספר?" הסתובבה אליהם אישה בעלת עור בצבע זית, עיניים אפורות, ושיער שחור חלק. היא נראית בשנות ה-30 לגילה בערך.

"היה כיף, אמא," אומרת בלה, ומחבקת את אימה. 

"מי אלה?" שואלת האימא.

"אני הרמיוני. זה אלבוס וזה דומיניק, "

"מבית הספר?" 

השלושה מהנהנים בצייתנות.

"אה, ודמיאן, כמובן. מה שלומך? מה שלום אחותך?"

"הכל בסדר איתה, כן. וגם איתי. "

"אתם רעבים?" 

"לא, זה בסדר, " אומרת בלה.

לבית נכנס גבר. בלונדיני, בעל עיניים כחולות וזיפים מועטים. בלה וסדריק רצים לחבקו.

"איך היה בבית הספר?" מדגיש. "אוה, אני רואה שהבאתם אורחים."

"כן, אבא," אומר סדריק. "זה אלבוס, זה דומיניק וזאת הרמיוני. וזה כמובן דמיאן. "

"נעים להכיר. "

"תודה, אדוני. "

"קרא לי פיטה. וזו קטניס."

"היי. "

"טוב, רוצים משהו לאכול?"

"האמת שכן, " אומר דומיניק ומובך. 

"כמובן. יש אורז ובשר, לחם ישר מהמאפייה, " אומר פיטה. "אני עובד שם. "

"בני כמה אתם?" שואל אלבוס. הוא מאדים, לא נחמד לשאול אדם מה גילו.

"אני בת 16, וגם סדריק. " אומרת בלה. 

"אני בת 36, " אומרת קטניס.

"ואני 37." אומר פיטה, ומניח את הצלחות סביב השולחן הגדול.

"אתם רוצים לישון פה?"

השלושה מהנהנים. הארוחה מסתיימת בפטפוטים וצחקוקים לא רצוניים וכן רצוניים.

פיטה לוקח את בנו לצד, בזמן שהשאר צופים בחדשות.

"מי אלה?" לוחש לבנו. לדומיניק יש מין תכונה מיוחדת לשמוע מרחוק. והוא אכן שומע אותם.

"אלה ילדים מבית הספר, "

"סד. ספר לי את האמת. "

"מצאנו אותם ביער, הם היו אבודים. אני מכיר אותם. זה אלבוס פוטר, הבן של הארי פוטר, וזו הרמיוני גריינג'ר... וזה פשוט דומיניק. "

"הבן של הארי פוטר?... וזו הרמיוני גריינג'ר המבריקה?"

"כן, אבא. אם אתה רוצה, " אמר הבן בייאוש, "ספר לאמא. "

"אוה, אני אספר ועוד איך. הבן של הארי פוטר וחבריו יכולים לישון כאן כמה שירצו, סדריק. "

הם מסיימים את השיחה וניגשים אל הספה.

"אז, פיטה, במה אתה עובד?"

"אני עובד במאפייה, " משיב, מתרכז באלבוס.

"אני עובדת בציד, " אומרת. "מביאה אותו לקצב-" (כולם משמיעים קול מגעיל, איכס) "ובזה נגמר הסיפור. "

הפרק הקודם		הפרק הבא