כוח הקסם היהודי

בס"ד

בגלל שאתם כאלה חמודים החלטתי לפרסם את הפרק הבא מוקדם מהרגיל. לא, זה עוד לא הפרק האחרון, אבל הוא ממש ממש קרוב... כל הפרקים שנשארו לפאנפיק הזה כבר כתובים ורק מחכים שיפרסמו אותם! ככל שתגיבו מהר יותר הם יתפרסמו מהר יותר! אז יאללה בלאגן!!!!

האחות האחראית באותו בוקר ניגשה לחדר 201, החדר שבו אושפזו אנשים במצב בלתי הפיך שאין אפשרות לתקשר איתם. נכון לאותו היום הייתה שם רק מאושפזת אחת, והיא רומי אופיר.

שתי דפיקות עדינות בדלת והאחות נכנסה, כשגבר ואישה כבני ארבעים מאחוריה יחד עם ילד כבן אחת עשרה.

"בוקר טוב, רומי," אמרה האחות בחיוך לבחורה שישבה במיטתה כאשר ידיה אזוקות, "הנה אבא ואמא שלך, וגם אח שלך פה. תאמרי להם שלום."

רומי ישבה ובהתה באוויר בפה פעור והבעה ריקה. הוריה של רומי התקרבו למיטתה בחשש, כשאחיה הקטן מתחבא מאחוריהם.

"שלום, רומי שלנו," אמרה לה אימא שלה, "מה שלומך?"

אם היא לא מגיבה זה לא נורא," אמרה האחות, "בינתיים המילה היחידה שהיא אמרה זה-"

האחות הפסיקה לדבר כי פתאום רומי החלה להיאבק באזיקיה וניסתה להשתחרר מהם בכוח, כשהיא צועקת "לצאת! לצאת!".

"זה הדבר היחיד שהיא אומרת," הסבירה האחות כשרומי צועקת ברקע, "וזו התקדמות. כשהיא הגיעה הנה היא רק צרחה."

אימא של רומי ניגשה אליה.

"היי, תירגעי, מאמי. זו אני," היא אמרה אבל רומי סירבה להרגע.

"ששש...." המשיכה האם לנסות בקול עדין והניחה את ידה העדינה וארוכת האצבעות על לחיה של רומי וליטפה את הבת שלה בעדינות. רומי הפסיקה לצעוק ולהשתולל. השיער שלה היה מפוזר על פניה, אבל היא הביטה בדממה באישה הזרה שליטפה אותה.

"היא רועדת," אמרה אימא של רומי, "והעיניים שלה..."

לא היה צורך להסביר. כל הנוכחים בחדר ראו את עיניה הרטובות והרועדות של רומי.

אימא של רומי התרחקה ממנה באיטיות ובחשש. היה משהו משעשע לראות אישה גבוהה כל כך חוששת מבחורה צעירה כבת עשרים, אבל המבט החם והאוהב על פניה של האם הראה את יחסי הכוחות.

"רומי?" שאל האח הקטן בחשש. ברגע שרומי שמעה את קולו היא חידשה את השתוללויותיה וצעקותיה.

"זה משהו שעשיתי?" שאל האח בבלבול.

"לא, זה משהו שמי שעשה לה את זה רוצה שתרגיש," אמר האב, "הקופידון ההוא... אקורדיון... מה שזה לא היה..."

"קורידון," תיקנה האחות.

"כן, הוא," אמר האב, "הוא רוצה שנרגיש רע. שנרגיש אשמה."

האב התכופף עד שהיה בגובה של בנו, אחז בכתפיו בעידוד ואמר לו בחיוך, "אבל אנחנו חזקים, נכון?"

"בטח, תמיד," ענה לו הילד, מעודד, ומשפחתה של רומי יצאה משם יחד עם האחות, לא לפני שהביאה לרומי מגש עם אוכל בידיעה שגם הפעם רומי תעיף את המגש איכשהו.

"אני מבינה שדיברתם על הילל בן שחר ועם הסוכנת ש'?" שאלה האחות כשליוותה אותם החוצה מבית החולים של המוסד.

"כן, הוא הסביר לנו בקצרה מה קרה," אמר האב, "אבל הוא היה מאוד בהול... מה הוא עושה עכשיו? חשבתי שהם סייימו את המשימה."

"כן, מעניין מה כל כך חשוב לו לעשות פתאום..." הרהרה האם.

מה שהיה כל כך חשוב להילל לעשות זה לשבת יחד עם איילת, לאתר את כל האנשים שיודעים את הסוד ולשלוח להם מכתב בזו הלשון:

"לכבוד ______

הנדון: אירוע סוף הקסם היהודי

א.ג.נ

הנך מוזמן* לפיגשה ייחודית של כל האנשים שיודעים את סוד הקסם היהודי.

במהלכה נכיר זה את זה, נתוודע זה לחוויותיו של זה ונחגוג.

בשיאו של הערב ייחשף מקור הכוח - מיהו הבעלים הדורש לקבלו וכיצד אנו עושים זאת מבלי לפגוע ביככול הקסם שלנו.

הנאה מובטחת!

האירוע יתקיים ביום ג' הקרוב, 2 ביולי 2019, כ"ט בסיוון התשע"ט בעולם הפתוח לילדים ישראליים מכושפים (עפלי"ם).

נא להגיע לכניסה לבית הספר בשעה 19:00 בדיוק, משום שאז נלך כולנו לחדר בתוך בית הספר בו ייערך האירוע.

אנא אשר השתתפותך בשליחת הודעה לינשוף זה.

בברכה

הילל בן שחר

*המכתב מנוסח בלשון זכר אך מיועד לשני המינים"

"אתה לא חושב שזה רשמי מדי?" שאלה אותו איילת.

הילל משך בכתפיו ושינה את הכתוב בכוכבית בסוף המכתב למשפט "המכתב מנוסח בלשון זכר אך מיועד גם לנשים ששתו שיקוי פולימיצי". בעקבות מבט זועם של איילת הוא החזיר את המכתב לקדמותו.

"זה מעולה," אמר הילל, "הרשימות אצלך?"

"הרשימות אצלי," היא אמרה, "והינשופים?"

הילל ואיילת הביטו מאחוריהם. הם ישבו בינשופיה של עפלי"ם.

"אפשר לומר שזה לא חסר," הוא ענה לה. הם כתבו שמות לאחר ה"לכבוד" בכל מכתב, הכניסו את המכתבים למעטפות וגם על המעטפות כתבו שמות.

"ישראל רהב..." מלמלה איילת כשכתבה שם על אחת המעטפות, "מאיר מנצור, יהודה ליווא בן בצלאל, לאה לילנבלום... ישוע?"

"כן, יש בעיה?" שאל הילל כשהכניס את המכתב של אורסולה אלפסי למעטפה.

"לא יודעת אם לקרוא לזה בעיה, אבל... זה ישוע ישוע?" שאלה איילת, "כלומר, אותו האיש שהתחיל את כל ה-?"

"מה לעשות? כדי לעשות את כל הטריקים האלה שהוא עשה הוא היה צריך לקחת כוח מאיפשהו, נכון?" ענה הילל ושם עוד מעטפה במקור של ינשוף כלשהו שעף ליעד, "ושהינשוף ישבור לבד את הראש איפה למצוא את ישוע הזה."

"יוסף רוצה לפגוש אותך," אמרה לו איילת פתאום, "היום בבוקר הודיעו לי."

"איזה יוסף?" שאל הילל.

"יוסף שידא," היא ענתה לו, "זוכר?"

"אוי, כמובן," אמר הילל וצחק, "איך הוא הצליח לעזור לנו בלי שקרו לנו דברים רעים?"

"אתה קורא למסע שבו הרגנו אדן שדה, רומי איבדה את השפיות ועומר איבד את עצמו פיזית מסע מוצלח?"

הילל חשב לרגע. "את צודקת," הוא אמר לה, "אני שמח שיש לי חברה חכמה."

איילת חייכה בחשיבות עצמית. "אני חכמה? חכה שתפגוש את ההורים שלי," היא אמרה, "הם יתפלצו כשיגלו שהחבר שלי בן תשעים כמעט."

"אל תדאגי להם, אני אלוף בלהקסים הורים!" הצהיר הילל, "ובמיוחד כאלה שקראו לבת שלהם בשם ארוך כמו 'איילת השחר'! מתי אפגוש אותם באמת?"

"ברגע שכל הסיפו הזה יסתיים," אמרה איילת, "שזה יקרה ביום שלישי, לא?"

"הו, יום שלישי הגדול," אמר הילל, "יום הולדתו העברי של אילון מלמד. מעניין למה דווקא יום ההולדת הוא היום שבו צריך לאכול את השרביט."

"כי יום ההולדת הוא היום שבו כוח החיים שלך הכי חזק," ענה לו יוסף כשהילל שאל אותו זאת מאוחר יותר באותו היום, "השרביט מרכז את כל כוח הקסם שלך בעצמו, וכאשר הוא עובר בעלות או יותר מכלל שימוש כוח הקסם שלך הוא מאוד מפוזר ולא אחיד. לכן אם תשתמש בשרביט לא שלך תגלה שהוא חלש יותר משרביט אחר, כי השרביט בוחר את הקוסם בכך שהוא מקבל על עצמו את כוח הקסם של הקוסם. ואז, כשאתה אוכל את המקל שמרכז את כוח הקסם שלך ביום ההולדת שבו הכוח שלך בשיאו, נוצר פרדוקס שמשמיד את כוח הקסם שלך וכך כוח החיים של השד יוצא. השד הוא אינו יצור פיזי, הוא תלוי בקסם, וכשאין קסם באדם אז כוח החיים של השד לא יכול להמשיך להתקיים שם ולכן הוא חוזר לבעליו המקורי, שאת זהותו גילית במסעך."

"תודה, יוסף," ענה לו הילל, "ועכשיו מה רצית לומר לי?"

"האמת שאת זה," ענה יוסף, "וגם לומר לך שהדרך שבניהו הראה לכם מתקיימת בכל יום ולא רק ביום ההולדת, משום שהטבעת אינה כלי קיבול חיצוני המרכז בתוכו את אנרגיית הקסם. הטבעת מרכזת את האנרגייה במקום על הגוף בו היא נמצאת, אבל ברגע שתסיר אותה היא תהיה כמו טבעת רגילה."

"אז למה אנחנו לא מטילים קסמים מבלי להשתמש באביזר כלשהו?" שאל הילל.

"אתה יכול לנסות, הטבעת רק עוזרת לך לרכז אותו במקום אחד. לו היית יכול לעשות זאת ללא הטבעת, מה טוב!" ענה יוסף, "ושמעתי על המסיבה הקטנה שאתה מארגן. בהצלחה, אם אתה מאמין שזה מה שצריך לעשות..."

"למה לא?" שאל הילל, אבל יוסף לא היה שם כדי לענות לו.

"מה, זאת טעות?" הוא שאל שוב אך לא זכה לתשובה.

"אין טעם להישאר פה," ענתה לו איילת והשניים נכנסו לרכב שהסיע אותם לנקודת המפגש הקבועה בהרי אדום.

ערב ל' בסיוון, שלושה שבועות ממתי שהחופש התחיל. עפלים כולה ריקה ושוממת מאדם, מלבד כמה אנשי תחזוקה שמסתובבים במסדרונות, ומלבד חדר ההגיגיות ששקק חיים.

היה בו שולחן גדול עם מפה לבנה ומגוון מאכלים. היו בו גם אנשים רבים, כמו הילל בן שחר, ישראל רהב, ועוד אנשים מוכרים יותר ופחות. האנשים שהיו שם לבשו בגדים שונים ומשונים מהעבר, כנראה מהתקופות השונות בהם חיו. כי כל האנשים בחדר, שהיו כעשרים, היו כל הקוסמים היהודים שגילו את הסוד במהלך ההסטוריה ופשוט לא מתו מאז. כולם נראו כבני עשרים, מלבד ישראל שנראה כבן ארבעים כי הוא גילה את הסוד לפני שנה וחצי בלבד. כל האנשים שהיו שם הסתובבו ברחבי החדר, חלקם החזיקו כוס עם משקה חריף כלשהו, פטפטו איש עם רעהו ונהנו מהמסיבה.

"רבותיי," קרא הילל בן שחר פתאום והשתיק את כולם, "הסיבה שאנחנו כאן היא כי ייתכן וזו הפעם האחרונה בה אנו, כל יודעי הסוד, ניפגש בפורום הזה. עברו כעשרה חודשים מאז שגילינו איך נפטרים מהסוד, אבל עד כה רק אדם אחד הצהיר שהוא מתכוון לעשות זאת. האדם הזה הוא האדם הצעיר ביותר שגילה את הסוד והוא לא איתנו הערב, הוא בביתו. זהו אותו אדם שגרם לפגישתינו הקודמת, כשכולנו הרגשנו שחלק מהכוח נעלם מאיתנו. היום, אותו אדם עשיו להחזיר את החלק שלו בחזרה לבעלי הכוח, וכולנו נמשיך להרגיש את אותו כוח מוחלש שאנו מרגישים היום. הכוח לא ישוב אלינו. אם האדם, אילון מלמד שמו, אכן יעשה את זה ויאכל את השרביט, העולם ישתנה לבלי הכר כמו שאנו מתארים לעצמינו. לכן, אנו, יודעי הסוד, שקוללו בחיי נצח, הבה נהנה ממה שעשוי להיו יומנו האחרון יחד כל עוד אנו יכולים. מי יודע אם נכיר איש את רעהו ללא אותו אדם, אילון מלמד שמו, שאינו יודע כמה הוא אחראי לעיצוב ההיסטוריה שלנו כיום."

ישראל הנהן בעצב, חבוק יחד עם אדם בעל שיער חום ארוך ולבוש בבגדים בני אלפיים שנה.

"אל תדאג, ישוע," ישראל אמר לאותו אדם, "הכל יהיה בסדר."

"וכמובן שאנו זוכרים את כל מי שמת כתוצאה מהשיקוי," אמר הילל, "כמו חסידה בת אפרים, וכמו-"

זוג עיניים מרחף נכנס לחדר ההגיגיות. היה זה אותו זוג עיניים שאילון כל כך אהב, עיניים כמו שיש ליואב אזולאי.

"וכמו מנשה אזולאי שלנו, שבחר לתרום את עיניו לעפלי"ם," אמר הילל וחייך לעבר זוג העיניים האלה, שהיו שייכים למנשה אזולאי, דודו של יואב אזולאי.

"וכמו רבים וטובים אחרים. וכמובן שאנו זוכרים את כל אותם אנשים שבגלל הסוד מצאו את מותם או סבלו בדרך כזו או אחרת, כמו מרים חילא, יחיאל גולד וזהבה לוי."

"זהבה לוי?" שאל ישוע את ישראל.

"הוא התכוון לגולדי," ענה ישראל מבלי להוסיף. ישוע הנהן בהבנה. הוא לא ידע בדיוק מה קרה לגולדי, אבל הוא ידע שעליה לא מדברים עם ישראל, ויש לו 2019 שנים של ניסיון חיים כדי לזהות דפוסי התנהגות של בני אדם.

"אז רבותיי, הבה נהנה!" אמר הילל והרים כוס, "לחיינו! לא שזה באמת משנה, הרי גם ככה אנו חיים לנצח!"

כולם הריעו והרימו כוסות וחגגו.

"רגע," צעקה אחת מהנוכחים, "הבטחת התפתוחת מפתיעה!"

הילל חייך. הוא ידע שאם היא צעקה את זה, זה אומר שכולם חושבים כמוה. עד סוף אותו הלילה כל הנוכחים בחדר יוותרו על הכוח מרצון, כי הם חיכו לזה.

"את צודקת, חנה," אמר הילל וזקף שני אגודלים מעודדים לעברה, "ואני מניח שהמחשבה עברה אצל כולכם. אנחנו מודעים לרעיון של אכילת השרביט, ולכולנו עלתה המחשבה האם ישנם אנשים שכבר אכלו את השרביט בעבר ושכחנו מהם."

כולם הביטו בו בדממה.

"התשובה היא כן," אמר הילל, "אבל המאורע הזה הוא שונה. בזכות אילון מלמד גילינו שקיימת דרך אחרת להיפטר מהכוח המעיק הזה. דרך שלא תבטל את כוח הקסם שלנו. דרך שתשאיר אותנו בדיוק כפי שאנחנו, רק ללא כוח הקסם היהודי כמו שאתם מכנים אותו, אם כי המקור שלו לא כל כך יהודי."

"על מה הוא מדבר?" שאל ישוע את ישראל שלא ענה לו.

"העולם הולך להשתנות הלילה," המשיך הילל, "כמו שהסברתי. לכן, כדי להיפטר מהכוח יש לבצע את הדבר הבא."

הוא שלף מדש גלימתו את השורש של ענבר.

"מה שאני אוחז בידי הוא שורש של אדן שדה," אמר הילל, "שזה מרכיב עיקרי בניתוק מהכוח, כמו שהוא גם הביא לנו אותו."

כלום הביטו בו בדממה.

"למזלכם אם אתם אכן רוצים להיפטר מהכוח הזה, תוכלו להשתמש בשורש אותו אני אוחז כרגע. אך את המרכיב השני לביצוע התהליך תצטרכו להשיג בכוחות עצמכם."

קולות רוטנים ועצבניים מילאו את חדר ההגיגיות.

"חברים, חברים," הרגיע אותם הילל, "אין זו עבודה מסובכת מדי. עליכם להשתמש בכלי באמצעותו אתם מטילים לחשים וכישופים."

ישוע שלף טבעת, וכמוהו עוד כמה בודדים. השאר הוציאו שרביטים.

הילל הביט בהם, מוחה אגלי זיעה ממצחו.

"כל בעלי השרביטים," הוא אמר להם, "כדי להצליח לבצע את התהליך עליכם להשיג טבעת. הטבעת היא בדיוק כמו שרביט. במקום להטיל לחשים כשאתם אוחזים בשרביט, עליכם לענוד טבעת על אחת האצבעות."

"מאיפה נשיג טבעת קסמים?" התעצבן אחד הנוכחים.

"בעזרת לחש זימון, ירחמיאל," ענה לו הילל, "על כל אחד מכם, בעלי השרביטים, לזמן הנה טבעת בעזרת לחש זימון."

"אציו טבעת!" נשמעו מכמה מקומות שונים בחדר ההגיגיות.

"נהדר, שמרו על הטבעת, תזדקקו לה בהמשך," אמר הילל, "וכעת אני הולך להדגים בפניכם כיצד אני, הלל מנדל שניאורסון הידוע בכינויו הילל בן שחר, נפרד מכוח הקסם היהודי שלי לתמיד."

הילל הפשיט מעצמו את גלימתו כך שנשאר בחזה חשוף.

"גם אנחנו נצטרך להתפשט?" שאלה אחת מהנוכחים.

"אתם לא תצטרכו לעשות את זה פה," אמר הילל. הוא הראה לכולם כיצד הוא משחיל את הטבעת שלו סביב השורש, ואז קשר את השורש סביב בטנו כשהטבעת נוגעת בעורו החשוף. הילל נרתע קצת מהקור.

לאט לאט ראייתו הטשטשה. הוא שמע רוח מרוחקת.

"הילל? הכל בסדר?" שאל אותו ישראל רהב.

"למה אתה שואל?" שאל הילל.

"אתה נראה מטושטש, זוהר..." ענה לו אחד הנוכחים.

מסתבר שהכוח היה בגופו של הילל זמן כה רב שהוא התרגל אליו. מרגע לרגע הילל הרגיש חלש יותר ויותר, כמעט חולה. מה יקרה לו כשיוריד מעצמו את הכוח?

"מדובר בתהליך ארוך," אמר הילל, "זה לוקח לילה שלם."

"לילה שלם?" שאלו כולם בהשתוממות.

"כן," אמר הילל, "אבל זה שווה את זה."

"אתה נראה עייף והכוח רק התחיל להיעלם ממך," מישהו אמר לו.

"זה בסדר," אמר להם הילל בחיוך.

"איך כולנו ניפטר מהכוח שלנו?" שאלה אותו אישה אחת.

"נעשה רשימה מסודרת, שכל אחד ירשום את עצמו פה," אמר הילל והושיט להם דף עם רשימת תאריכים.

"שכל אחד ירשום את השם שלו ליד אחד התאריכים," אמר הילל, "זה יהיה הלילה שבו תישנו עם השורש סביבכם."

להפתעתו של הילל כולם רשמו את עצמם בדף ההוא, וכל מה שהיה יכול לחשוב עליו במוחו התשוש זה שעכשיו הוא מבים למה בניהו המליץ לעשות זאת תוך כדי שינה.

השעה הייתה שש בבוקר כשאילון התעורר מאחד הסיוטים הנוראיים וחווה עוד שיתוק שינה. הפחד שחווה באותו הרגע גרם לו לרצות לטרוף את השרביט, הרי היום זהו יום הולדתו העברי. היום הוא יכול לסיים את כל זה. הוא קם ממיטתו ונגע בשרביטו ביראת כבוד. הוא הרים אותו בידיים רועדות. עכשיו הכל ייגמר, עכשיו הוא יאכל את השרביט ויסיים עם זה לנצח. הוא ליקק את השרביט. לשרביט היה טעם מתקתק ונוסטלגי, אותו טעם מתקתק שהיה למוחמד. אילון הניח את השרביט על השולחן, התיישב במיטתו ונזכר במה שמוחמד אמר לו בפגישתם האחרונה. למרות שהוא לא עם מוחמד עכשיו, מוחמד תמיד מתחזק כשהוא חושב על אילון. האם אילון באמת יעשה את זה למוחמד ויחזיר את הגלגל לאחור? הוא נזכר במה שחווה בפסח אצל עומר. עומר אמר לו שהוא בנה את כולם. האם אילון יעשה את זה ויפרק את כולם?

הוא שמע את השעון המעורר מהחדר של הוריו מעיר אותם. אם אילון יאכל את השרביט הוא יהיה יותר בבית, עם הוריו. הוא ירגיש פחות נטע זר שם ויותר בן משפחה. הוא גם לא ירגיש אשמה בכל פעם שייסתכל עליהם, הרי הוא הטריח אותם לעזוב הכל באמצע יום עבודה ולנסוע לבית החולים נחושתן בירושלים.

הוא הביט בשרביט. הטעם שהיה לשרביט בהחלט הפתיע אותו. לאכול או לא לאכול? מצד אחד, חבריו בעפלים. מצד שני, כל מה שקרה לו בגלל סוד הקסם היהודי.

הוא שמע את הוריו קמים. אין זמן. צריך לאכול מהר. הוא ידע שהוריו יחשבו שהוא ישתגע אם יראו אותו אוכל את השרביט. לאכול או לא לאכול? מצד אחד אילון הפחדן נמנע מלעשות דברים רבים, וזה אכן השתלם לו. מצד שני, הוא כן העז לשתות את שיקוי האנקה שרקח לעצמו.

הוא הרים את השרביט והביט בו. צעדיו של אביו נשמעו מכיוון חדרו. הגיע זמן ההחלטה. לאכול או לא לאכול?

קול הנפץ שנשמע פתאום בחדרו הבהיל את אילון ואת אביו שחלף ליד חדרו. השרביט נפל על הרצפה והתגלגל מתחת למיטה.

מקור הקול היה הילל בן שחר שהתעתק לחדר השינה של אילון, מתנשם ומתנשף, ואוחז בידו מעין חבל צהוב וזוהר.

"עצור! אל תעשה כלום! אל תאכל כלום!" אמר הילל המתנשף ואז קרס בעייפות על מיטתו של אילון.

"אפשר מים?" הוא הספיק לשאול לפני שנרדם.

אביו של אילון הביט בהילל בבלבול, ואז שאל את בנו, "מי זה?"

"נציג של משרד הקסמים..." מלמל הילל מתוך שינה, "אני עורך ביקור פתע..."

שימו לב, הפרק האחרון מתקרב אלינו בצעדי ענק!! שלא תאמרו שלא הזהרתי אתכם!

הפרק הקודם		הפרק הבא