השנה האחרונה

אני משאיר אתכם קצת במתח לגבי דראקו וזה שניסה להציל אותו. קבלו סיפור אחר שהתרחש בזמן שהם היו במרפאה, כשבוע אחר הפציעה. הפרק הזה חשוב להמשך והוא לא סתם פרק. תהנו:

"מורגן, אני אומר לך שהיה סגור, למה אנחנו צריכים ללכת לשם? מותר לנו לצאת רק בערב."

"זה מה שמפחיד אותי מקס, אני מריח משהו לא טוב ואני רוצה לדעת מה הם עושים בשעות היום."

"אתה חושב שהם עוברים על החוק?"

"בזמנים כאלו אי אפשר לדעת."

ארבעת אוכלי המוות עשו את דרכם בשביל המתפתל אל העיירה הוגסמיד בשעות אחר הצהריים. רחובות העיירה היו ריקים מאדם שלא כבדרך כלל. לפני כשעה אוכל המוות ששמו מקס הלך לדובשנרייה כדי לקנות איזו בירצפת ועל הדלת היה שלט שעליו כתוב באותיות אדומות: "אין כניסה." זה לא מצא חן בעיני אוכלי המוות האחרים. ממש לא. ארבעת האנשים רעולי הפנים הגיעו לדלת ונעצרו.

"אתה רואה? אמרתי לך שסגור," אמר מקס.

"ששש אני שומע קולות," אמר האיש מימין. שלושת האחרים עשו כמוהו והיטו את אוזנם לעבר הדלת, בפנים היה נשמע שהכול מתנהל כרגיל.

"תוציאו שרביטים," ציווה מורגן. הארבעה הוציאו את שרביטיהם ופתחו את הדלת בדחיפה קלה, הם לא רצו לעשות רעש על ההתחלה. אם אנשי העיירה יהיו נחמדים הם גם לא יצטרכו. בפנים שרר חום מחניק, כמה אנשים מובטלים ישבו ליד השולחנות וקראו איזה עיתון. גם מדאם רוזמרטה קראה את אותו עיתון והיא הוציאה צחקוק קל מפיה כשהיא קראה איזו שורה והיא רצה להראות את השורה לחבריה שישבו ליד הפונדק. הכול היה נראה כשורה, אבל בכל זאת היה משהו מוזר בפונדק – כולם קראו את אותו עיתון.

"אפשר לראות את העיתון בבקשה?" שאל מורגן את רוזמרטה בנימוס בשעה שהארבעה הגיעו לבר כדי להזמין שתיה. נראה היה שרוזמרטה לא שמה לב שאוכלי המוות נכנסו והיא עטתה על פניה מבט מבוהל, שאר האנשים בפונדק גם עצרו את עיסוקיהם כדי להסתכל במתרחש – תמיד היה קורה משהו כשאוכלי המוות באזור.

"אין צורך להיבהל," חייך מורגן, "זה בסך הכול עיתון. או שאולי לא?"

לפני שרוזמרטה הספיקה להגיב האיש המגודל חטף את העיתון מבין ידיה ופרש אותו לעיניו.

"זה סתם איזה משהו שחברה שלי שלחה לי!" אמרה רוזמרטה בבהלה וניסתה לחטוף את העיתון בחזרה.

"תכף נראה," אמר מורגן כשהוא ממשיך לחייך את החיוך הנבזי שלו. מעל הכתבה התנוססה תמונה של אוכלי המוות ממלחמת הקוסמים הראשונה. מורגן נעץ מבט אחרון באישה המבוהלת והתחיל לקרוא:

"זה היה אוסף משונה של טיפוסים; תערובת של חלשים שחיפשו הגנה, שאפתנים שחיפשו איזו תהילה משותפת, ובריונים שנמשכו למנהיג שיוכל ללמד אותם דרכי התאכזרויות מתוחכמות יותר." כך סיפר אחד ממתנגדי אוכלי המוות אודות החברים בקבוצה זאת. דעתי האישית היא שאוכלי המוות בסך הכול זקוקים למישהו שיגן עליהם מפני הפחדים שלהם. הם משוכנעים שכשהם יהיו בעלים על המוגלגים הם יוכלו לחיות יותר טוב ולעולם הקוסמים יהיה שלום. ההפך הוא הנכון, השלום האמיתי הוא שלום בין כל עולמנו. לא משנה אם אתה טהור דם, חצוי דם או איש נטול קסם. כולם בסוף היום קרואים אדם..."

"מי כתב את השטויות הללו?" שאל מורגן בכעס.

רוזמרטה לא ענתה. "שאלתי אותך מי כתב את זה!!" צרח מורגן וכיוון את שרביטו לעבר אפה של רוזמרטה עד שנראה היה שהיא התנמכה בכמה סנטימטרים.

"אדון לאבגוד, אדוני," אמרה רוזמרטה בחשש.

"הייתי צריך לדעת," לחש מורגן וליטף את זקנו כחושב מה יהיה הצעד הבא, אך לפני שהוא הספיק להחליט מקס משך בשרוולו:

"אדוני, תראה מה כתוב פה למטה." מורגן העביר את עיניו במהירות על פני הכתבה והגיע למשפט האחרון שזעזע אותו:

אוכלי המוות הם חמורים

"אני מבין," חייך מורגן, "אתם כתבתם שאין כניסה והתכוונתם לאוכלי מוות, הא?"

"לא! מה פתאום!" התחננה רוזמרטה, "אלו רק החברים הקרובים שלי."

"באמת?" אמר מורגן בהתפלאות דמיונית, "אני לא חושב שיש לך קשר עם טיפוס מפוקפק כמו פלצ'ר," מורגן הצביע על מנדנגוס פלצ'ר בתיעוב עמוק בזמן שההוא שתה וויסקי אש בפינה צדדית של הפונדק.

"אננחנו חברים," גמגמה רוזמרטה, "הוא תמיד מוזמן פה..."

"זה מספיק!" אמר מורגן והרים את ידו הלבנה והמצולקת, "זה מספיק... את עברת על החוק רוזמרטה ואת יודעת את זה. משרד הקסמים הוציא חוק בתחילת השנה על איסור הקריאה בעיתון השקרני של קסנו הזקן. לכן, הפונדק שלך יהיה סגור בינתיים."

הארבעה פנו לעבר הדלת בכדי לחזור אל השביל אך לפני שהם הספיקו רוזמרטה השמיעה יללה עמוקה: "לא בבקשה! הפונדק הזה הוא כל הפרנסה שלי. ממה אני אתפרנס?"

"היית צריכה לחשוב על כך לפני שעברת על החוק," אמר מורגן בחיוך וטרק את דלת הפונדק מאחוריו, משאיר את רוזמרטה שעונה על הדלפק בבכי.

"בא נלך לדואר. נהיה חנוק פה."

ארבעת אוכלי המוות הלכו לעבר בניין הדואר של העיירה שהיה מכוסה כולו בינשופים שיצאו והביאו דואר ממקום למקום. אור השמש כבר התחיל להתעמעם והחמה התחילה לשקוע לכיוון המערב, הארבעה החישו את צעדיהם.

מקס פתח את הדלת והם התחילו לצעוד לעבר דלת חומה שבקצה הבניין, מעליהם עפו ינשופים בשלל צבעים עם מכתבים תחובים בין טופריהם או מוחזקים בתוך פיהם. האיש המגודל סילק אחד מהינשופים מעל פניו תוך כדי שהוא מסתכל עליו במבט של גועל. כשהם הגיעו לדלת היא נפתחה לפניהם והם הצטופפו בתוכה עם עוד שני עובדי הדואר שהיו לבושים בגלימות צהובות וחייכו אליהם כל חצי דקה. מקס ניסה לחייך אליהם בחזרה עד שהאיש המגודל הכניס לו מרפק בצלעות והוא הפסיק.

הם ירדו לקומה אחת מתחת בכדי לקחת איזו חבילה שהייתה שייכת למורגן והם לא ציפו להיתקל בדבר הנורא מכול. למול עיניהם נתגלה בקומה שמתחת לפני הקרקע חלל רחב ופתוח שבו ישבו עשרות מכשפות וקוסמים בשורות, לצד מכתבות קטנות, דומות למדי למכתבות בית הספר אך מטופחות הרבה יותר. כולם נופפו ונענעו בשרביטיהם ביחד, וירבועים של נייר צבעוני התעופפו לכל עבר כמו עפיפונים קטנים. אחרי כמה שניות גילו הארבעה שיש קצב לפעילות, ושהניירות חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסי תנועה; נדרשו להם עוד כמה שניות להבין שהם צופים בהרכבה של עיתון "הפקפקן" שהיה אמור להישלח לאלפי אנשים ברחבי בריטניה.

"תעצרו את הכול!" צרח מורגן. העובדים המבוהלים עצרו את שרביטיהם באוויר בתנועת קפיאה וחיכו לבאות. שלושת אוכלי המוות האחרים הוציאו את שרביטיהם. העובדים קמו על רגליהם בבהלה והתחילו להתרוצץ לכל עבר. "דיפינדו!" צרח מורגן וכיוון את שרביטו על העיתון הקרוב אליו ביותר – העיתון נקרע לחתיכות. "דיפינדו!" צרחו השלושה האחרים ועוד עיתונים נקרעו לגזרים. חתיכות של עיתונים קרועים התנופפו באוויר והניסו את העובדים לעבר המעלית.

"תחסלו את כולם!" צרח מורגן, אנשים התחילו ליפול בהינף שרביט, הם מעדו וקפצו מעל גופות רק בכדי להגיע לדלת המיוחלת.

"בוברדו!" צרח האיש המגודל והדלת החומה התפוצצה. האנשים הנשארים הסתובבו בבהלה ונעצרו על מקומם בידיים מורמות.

"כולכם באים איתי!" צעק מורגן, "השהייה באזקבאן תלמד אתכם טוב מאוד מהי המשמעות של עבירה על החוק. מהיום כולם ידעו מה המחיר למי שמורד בשלטון שלנו. הגיע הזמן לשים קץ לעיירה המורדת!"

הסבר לפרק: הפקפקן סבר תאוצה וכולם מתחילים לקרוא אותו

הפרק הקודם		הפרק הבא