שקיעת ההיביסקוס

"אהבה היא רק צעקה אל תוך החלל הריק, ואין דרך למנוע את תהום הנשייה, כולנו אבודים ויום יגיע ובו עמל כפינו יהפוך לאפר ועפר, והשמש תבלע את כדור הארץ היחיד שהיה לנו אי פעם." 
- אשמת הכוכבים, מאת ג'ון גרין.
------------------------------------------

"הוא בחור שביל מכיר, הוא משמש כאיש קשר ביננו ומספק לנו דברים בעיקר תרופות ואוכל כשחסר, כל דבר אפשרי שאי פעם תרצי אפשר למצוא אצלו".
רון הסביר להרמיוני ובכווונה נמנע מלהזכיר איכשהו את המרד, הם היו בכפר קוסמים קטן שהרמיוני לא זיהתה.
שניהם תחת לחשים משני מראה.
למרות שזה היה יום חורפי וקר רוב האנשים טיילו וצחקקו בחוץ, בתי העסק ברחוב היו הומים והריח שבקע ממסעדות ומאפיות גירה את הרמיוני למרות שלא מזמן אכלה ארוחה מהוגנת.
"אני מבינה, ומה פרד עושה בספריה?" הרמיוני שאלה באגביות.
"קורא כמובן, מה עוד אפשר לעשות שם? את אמורה לדעת את זה בהתחשב בעובדה שבילית שם חצי מן ה-"
"רון!"
"את לא תאהבי את זה" הוא הזהיר אבל המבט שהיא נעצה בו היה כל כך חודר שהוא מיהר להמשיך
"את זוכרת את הקללה שסנייפ המציא? זאת מהספר השיקויים של הנסיך חצוי הדם"
"כמובן" הרמיוני נרעדה מעט כשנזכרה איך הארי המבועת סיפר לשניהם מה התרחש בשנתה השישית.
"אז פרד חשב שבספריה ששייכת למשפחה עם היסטוריה אפלה כמו מאלפוי חייב להיות ספרים שמכילים קללות עתיקות ולא רשומות באותו סגנון.
כאלה שיהיו  שימושיות כנגד אוכלי מוות בשדה קרב".
"רוב הקללות האלו יכולות לבוא עם מחיר", הרמיוני אמרה בשקט ונזכרה בשיעורי ההסטוריה היו קוסמים שהקריבו חלקים מגופם, יד או רגל או אפילו את שפיותם  למען קללות מסוימות.
"הוא יודע" רון הבטיח  "הוא לא יקריב את עצמו אלא אם כן זה יגרום לנו לנצח בל אני חושב שרובנו יעשו אותו הדבר".
"נכון" הרמיוני השיבה מהורהרת, היא הייתה מקריבה את עצמה מבלי לחשוב אם זה היה עוזר להם לנצח.
 הם נכנסו לחנות קטנה בקצה הרחוב, זו הייתה חנות מאורגנת של שרביטים, הדמיון היחיד בינה ובין אוליוונדרס היה מיליוני הקופסאות שעמדו זו על גבי זו, בדלפק  ישב בחור צעיר עיניו החומות נצצו בסקרנות שנחתו על השניים שנכנסו.
"איך אני יכול לעזור לכם?"
"אחי איבד ינשוף במאי ותהה אם ראית אותו" רון השיב חצי מחויך וחצי רציני.
"ראינו אותו אתמול" המוכר ענה וטפח על מספר קופסאות ובין רגע קיר של קופסאות שרביטים נהפך וקופסאות המכילות עשבים רפואים שיקויים ותחבושות.
"אתם יכולים להוריד את ההסוואה אין היום שום ביקורת אוכלי מוות בזמן הקרוב"
"יופי" רון פלט והסיר משניהם את קסם ההסווואה "אני שונא להטיל על עצמי שטויות כאלה"
"שטויות כאלה כנראה החזיקו אותך בחיים עד עכשיו", הרמיוני הזכירה לו  "כן כן" רון מלמל והתקדם לעבר הצנצנות למלא את התיק שהביא עימו.
"הרמיוני גרינג'ר!", הנער הצעיר אמר בפליאה, לקח לו כמה שניות לזהות אותה מן כרזות המבוקשים, הוא לחץ את ידה בחוזקה "תענוג גדול לפגוש אותך אני-"
"פרגוס" הרמיוני השלימה בהיסוס.
"הוא אבא שלי" הנער הסביר כמתנצל וחייך חיוך שהרמיוני יכלה רק לתאר כמקסים  "קוראים לי מיטשל"  למרות פניו העדינות היד שהרמיוני לחצה הייתה גסה ומחוספסת.
"הוא צריך לחזור בקרוב ,הוא מרבה להיות בנסיעות" מיטשל פירט אבל החיוך הקטן על שפתיו העיד שזה רק מסכה לסיבה האמיתית להעדרותו של האב.
כשצליל ההתעתקות מאחוריה נשמע חיוכו של מיטשל גדל, "אבא אתה לא תאמין מי באה עם רון" הוא אמר והכנות שבקולו לא נתנה להרמיוני שום ספק שמיטשל מחשיב את אביו כאדם בלתי מנוצח
ונושא אליו את עיניו כפי שילדים נוהגים לעשות.
אבל כשהיא הסתובבה עיניה  ופניה התרחבו בכעס.
רון שלחץ את ידו של אביו של מיטשל ומישטל בעצמו הסתכלו עליה מבולבלים.
"אתה!" היא שלחה לעברה אצבע מאשימה.
"שלום מתוקה" קולין פיצוויליאם אמר עם חיוך ממזרי על פניו או שזה בעצם פרגוס? כמה זהויות יש לאדם הזה? היא חשבה בכעס.
"אני שמח לראות שמצאת את המאהב הקטן שלך"
הרמיוני הסמיקה עמוקות ורון בעצמו זע בחוסר נוחות מיטשל היה היחיד שנראה מעט מאוכזב.
 "הוא לא המאהב הקטן שלי!" קולה התגבר בכמה אוקטובות "אתה מכרת את המיקום שלי לדראקו"
"דראקו אה?" פרגוס הנהן והנחית את התיק שלו הרצפה באנחה ,"לא ידעתי שאת ביחס של שם פרטי עם בלונדי" הוא מתח את גופו בצורה שהזכירה להרמיוני חתול והסתכל עליה דרך עיניים עייפות.
"לא מכרתי את מיקומך לאף אחד יקירה רק קישרתי בין חלק מן המחתרת שחיפשה אותך אלייך, זה שהחלק הזה היה הילד של מאלפוי פשוט חוסר מזל אבל אם סנייפ שלח אותו זה אומר שניתן לבטוח בו".
הרמיוני ניסתה להרגיע את הרגשות שצפו בה, בסופו של דבר הוא לא באמת ניסה להרע לה ושניהם באותו צד, "בכל זאת היה נחמד שהייתה מזהיר אותי" הרמיוני מלמלה.
"לא ממש הייתה לי היכולת היינו מוקפים בתומכי אוכלי מוות" הוא הסביר ונשמע כמתנצל "בכל מקרה אני שמח ששניכם פה, וויזלי אחיך ואישתו והילדה הגיעו למחנה הראשי ונראה שהם מתכוונים להישאר שם הוא ביקש שהודיע לכם"
"ביל?" רון שאל כלא מאמין
"יש לך עוד אח נשוי עם ילדה?" פרגוס גיחך
"אני חייב לספר לפרד, נוכל להצתרף אליהם מוקדם יותר כנראה ישר אחרי החג, אם אתה יודע איפה הם במדויק-"
"עצור ילד, אני אף פעם לא יודע איפה הם, הם משאירים לי מפתחות מעבר שמותאמים רק לי  ואני לא שואל ולא רוצה לדעת איפה הם נמצאים. מידע שאין אי אפשר להוציא ממני".
"אתה יכול לברר אם הם יוכלו לסדר גם לנו מפתחות מעבר"
"כמובן" פרגוס השיב בבוטות "אני אשלח לך, ינשוף עכשיו עופו מכאן אני גמור מעייפות ומיטשל הולך לסגור את החנות עכשיו".
"את מאמינה מיוני? אנחנו נוכל ללכת אחרי חג המולד אם הכל ילך בסדר, אחנו נראה את ביל ואת כולם," חיוך אמיתי זרח על פניו של רון.
"לא" הרמויני ענתה בפשטות ובשקט ,"באמת קשה להאמין שנראה פרצופים מוכרים סוף סוף".

זה היה ערב חג המולד, הרמויני כמעט שכחה.
המתנה של דראקו נחה בעליבות על הכיסא בחדרה.
היא קנתה לו ספר אסטרונומיה והיא אפילו לא ידעה אם הוא בכלל אוהב אסטרונומיה.
הסיבה היחידה שהיא קנתה את זה הייתה בגלל שהיא נתקלה בכרך הראשון שלו בספריית מאלפוי והכרך השני היה חסר באופן מחשיד.
 הייתה הקדשה בפנים
" לסיסי, 'הנפש שוכחת את הסבל כשלצער יש אחים לצרה וכשהידידות מנחמת אותה' –המלך ליר, שייקספיר"
הרמיוני התפלאה למצוא ספר עם הקדשה שהכילה ציטוט מוגלגי, ולכן זה נשאר בירחתי מוחה, הספר שהחצי השני שלו חסר עם ההקדשה המסתורית שהכילה ציטוט מוגלגי מפורסם בבית של משפחה שונאת מוגלגים.
היא תביא לו את זה היום בערב או אולי מחר ועל הדרך היא תצטרך לספר לו על כך שהיא עוזבת.
בהתחשב בכך שהם נמצאים תחת מלחמה אז יש סיכוי שהם לא התראו אחד עם השני וזה העביר בה צמרמורת לא נעימה.
היא לא ידעה אם היא באמת מאוהבת בו או שזה האשליה של חוסר הזמן ויאוש אבל זה יכול להיות ההתחלה.
היא לא באמת חוותה משהו כזה מעולם, להיות רחוקה ממנו הרגיש כאילו כל האור שבעולם ניקוז למקום רחוק ממנה.
כמעט כמו שמרגישים ליד סוהרנים.
"הרמיוני!" הרמיוני קפצה במקומה, מתי פרד נכנס?
 "מצטער שהפחדתי אותך אותך" הוא עמד בקצה הדלת חצי ממנו מציץ בפנים וחיוך קונדסאי על שפתיו, "תקתקתי ולא ענית" הוא הסביר כמתנצל ,"יש ארוחת צהריים את באה? רון כבר שמה
עם מאלפוי וטדי עדיף להגיע לשם לפני שהם ינסו להרוג זה את זה".
"כן" הרמיוני התרוממה ונקתה אבק שלא היה מבגדיה והצתרפה לפרד, "איך החיפוש בספריה הולך?"
"מועיל" פרד חייך " מצאתי כבר כמה לחשים שאני חושב שיועילו, עדיף שאני יחסוך ממך את הפרטים של מה שהם עושים זה רק יוריד לך את התאבון.
דרך אגב, קיבלתי את מכתב מפרגוס הוא אמר כשהחג יגמר יחכו לנו כמה מפתחות מעבר "
"הו אוקי" הרמיוני השיבה בשקט לא אופייני.
"האחוזה הנוראית הזאת נראת דווקא פחות נסבלת כשהיא מקושטת באווירת חג המולד הכל מואר יותר וברור יותר את לא חושבת?"
"כן".
"כמו הצבע הבהיר של המסדרונות האלה, תמיד הנחתי שהם שחורים ומדכאים, או כמו העובדה שאת מאוהבת בדראקו מאלפוי גם זה יותר ברור"
 "כן" הרמיוני השיבה באופן מונוטוני ועיניה התרחבו ברגע שמוחה עיבד את מה שאוזניה קלטו.
"לא! רגע מה? על מה אתה מדבר" היא לחשה עכשיו כיוון שהם עמדו בדיוק מול הדלת.
פרד הסתכל עליה משועשע, אולי שניכם תתמודדו עם בעיות מההכחשה שלכם כבר, עד כמה שזה נוח להשתמש ברגשות של מאלפוי נגדו זה מתסכל לראות אותך ככה הרמיוני"
"איך ככה"
"מוטרדת וסגורה בעצמך, אני יודע שאני לא רון, יתרון במצב הזה אם את שואלת אותי אבל את יכולה לדבר איתי כשאת
צריכה מישהו להישען עליו, אני לא מת על כל העיניין אבל הוא בצד שלנו וזה יכל להיות יותר גרוע, תחשבי שהיית יכולה להתאהב בסנייפ".
"אתה נוראי" הרמיוני צחקקה "אבל תודה" היא חייכה ופתחה את דלת חדר האוכל.

"מה בשם התחתונים הוורודים של מרלין אתם עושים?" פרד והרמיוני וצפו במחזה הנדיר של דראקו מאלפוי ורון וויזלי יושבים זה לצד זה בקצה הלא ערוך של השולחן מול טדי ובין השלשה משחק שח קוסמים שנראה בעיצומו.
"אתה צריך להעביר את הרץ לB6" תוכל לחסל את המלכה שלו ורק להקריב את פרש" דראקו הפציר ברון.
"אבל אז המלך שלי יהיה בסכנה, אידיוט אחד!"
"שתוק וויזלי!"
הרמיוני הסתכלה בעיניים פעורות לוח השח הכלי המשחק של טדי כיתרו את הדמיות המיואשות של רון ודראקו מכל כיוון זה הפסד בטוח, "אל תגידו לי שטדי מנצח".
טדי נראה זחוח אפילו יחסית לילד בגילו ועל פניו חיוך מתלהב כתוצאה מכך שהרמיוני היא זו שהבחינה.
"סבתא לימדה אותי איך לשחק היא הייתה מקריאה לי ספרים על איך לנצח בדרכים שונות".
טדי הסביר בעוד העביר את הצריח לאחת המשבצות והביט באדישות בעוד שהוא מחסל את המלכה, וגורם לרון להחוויר.
"תעזבו את המשחק זה אבוד לכם טדי מנצח והאוכל מתקרר" פרד ביקש ונראה כאילו באופן מתוזמן בטנו קרקרה בקולניות.


אחרי הארוחה פרד כישף את הפסנתר שהיה בקצה החדר לנגן מזמורי חג המולד
וטדי לא יכל שלא להסתכל בפליאה על הכלי המכושף. לא מפני שלא ראה מכשיר פועל בכוחות עצמו אלא מפני שלא היה רגיל לשמוע מוזיקה, רון ופרד העסיקו את עצמם במשחקים מטופשים.

ודראקו ישב בחוץ בספסל הצמוד לבית, הוא אהב את המראה הטהור והשלו של העולם המכוסה בשלג.
הכל היה דומם.
הכל היה שקט.
העולם עצר מלכת.
ולחש החימום שהוא הטיל על עצמו לא מזמן כבר החל לפוג אבל זה לא ממש שינה לו אומנם הקור חדר לראותיו אבל זה הזכיר לו שהוא חי ובאופן מסוים זו הייתה הרגשה נעימה.
הוא יכל לראות את גרינג'ר מהחלון לבושה בכובע חג מולד ועם ערימת מתנות עטופות ללא רבב, מתי בדיוק היא הספיקה לקנות את כל זה?
היא נתנה לטדי רון ופרד עד שנשארה לה מתנה מרובעת אחת ביד ואז היא נעלמה מן טווח ראיתו.
היא קנתה לו מתנה, כפי שזה נראה ספר, מעשה צפוי מגרינג'ר.
הוא לא יכל שלא לחייך, כשהיא הופיעה מולו וידיה מאחורי גבה מסתירות באופן ברור מידי את המתנה שלו. 
"מה את מחזיקה שם גרינג'ר?" דראקו שאל משועשע מנסה להציץ מאחורי גבה, והיא בתגובה בחרה להתיישב לצידו והחזיקה את המתנה שלו צמוד לבטנה.
הוא עצר את עצמו מלהושיט את ידו ולקחת את החבילה המרובעת כשהיא החלה לדבר, "אני לא באמת ידעתי מה אני יכולתי לקנות לך" היא התוודתה.
"האמת שקניתי אותה עוד לפני שהבאתי לי את התמונה ככה שהיא דיי עלובה בהשוואה לזה".
היא הושיטה לו את המתנה והוא פתח אותה באיפוק, מנסה לרסן את הרצון לקרוע את העטיפה.
זה היה ספר כפי שהוא חשד.
 האותיות הזהובות והמוכרות "אסטרונומיה ומיתולוגיה כרך ב' " זהרו תחת אור הירח ודראקו העביר את ידיו עליהן.
היא לא ידעה את זה אבל היא הביאה לו מתנה זהה בערכה הרגשי למה שהוא הביא לה, מתנה שהיא זיכרון ממציאות שכבר לא קיימת.
 "מצאתי את הכרך הראשון בספריה והפריע לי שאין את השני" היא הסבירה מהססת, דראקו לא השיב רק פתח את הספר ומצא הקדשה שלא הייתה זהה לאחת שהוא הכיר מאז שהוא זוכר את עצמו.
"לדראקו , 'יפה החורשה באפלה ובעומקתה, אבל יש לי עוד הבטחות לקיים, ומרחקים ללכת לפני שאשן ,ומרחקים ללכת לפני שאשן-רוברט פרוסט"
"זה משורר מוגלגי מפורסם" היא הסבירה לחוצה יותר כשדראקו לא השיב ורק בהה בעמוד ,"אתה לא אוהב את זה, הייתי צריכה לדעת זה מטופש" הרמיוני החליטה
ולא יכלה להישמע יותר מאוכזבת "תן לי אני אקח את זה ולא תצטרך לראות את זה יותר".
היא שלחת את ידה בכדי לקחת את הספר בחזרה אבל דראקו תפס בזרועה ולא מניח לה לעשות את זה, ולפני שהיא הספיקה להבין מה קורה שפתיהם נפגשו.
היא אפילו לא העזה לחשובו האם זה רעיון טוב והניחה את ידה  כנגד חזהו.
השפתיים שלה קפואות, זה הדבר הראשון שדראקו הבחין והוא משך אותה קרוב אותה יותר אליו בשביל שיוכל לחלוק איתה את חום גופו.
זו הייתה נשיקה עדינה ופשוטה אבל באותה מידה יפה.
נשיקה כשמתרחשת בפעם הראשונה בין שני אנשים שאוהבים זה את זה יותר מידי ומראים את זה פחות מידי.
כשהם התנתקו ידו לטפה את קצה הלחי שלה בחוסר מודעות והוא לא יכל שלא לבהות בה. 
היא איכשהו נראתה יפה יותר מאי פעם והוא לא יכל באמת להסביר למה, לא היה על פניה איפור, השיער שלה היה פרוע יותר מתמיד ובנס הכובע שעל ראשה הצליח לרסן את
התלתלים שלה, היא גם לא לבשה שום בגד שמדגיש את חמוקיה.
אבל היא עדיין נראתה כמו הדבר הבהיר ביותר בסביבה.
באותו אופן שהשמש השוקטעת מאירה את הים במיליון גוונים.
ככה זה מרגיש כשמאוהבים? הוא תהה,  מדהים אך בו זמנית מבעית.
היא הסיטה את העיניים שלה לבסוף וחיוך קטן הופיע על שפתיו והוא לא יכל להתאפק ונשק לה קלות על אפה.
בין רגע חיוכה נמחק והיא נתנה לעצמה להשען כנגדו ,"אני עוזבת איתם", היא לחשה,"אני הולכת להילחם".
"מתי?" דראקו שאל פיו עדיין צמוד לעורה ועיניו סגורות.
"אחרי החג".
הם נשארו ככה, צמודים זה לזה כמה דקות נושמים זה את זה בדרך שבה אנשים נוהגים לעשות שהם יודעים שזמנם קצוב.
 "את קפואה" דראקו אמר לבסוף משפשף את כפות ידיו ומניח על ידיה, "בואי ניכנס".
 הוא התרומם ממקומו ומתרחק ממנה, הוא לא רצה שהיא תעזוב הוא רצה שהזמן היה יעצור מלכת כשהיא לצידו ביום חורף שלגי.
 אבל לומר לה לא ללכת יהיה זהה מלבקש ממנה לא לאהוב לקרוא או לא להיות תלמידה מצטיינת.
לבקש ממנה את זה יהיה זהה ללבקש ממנה לא להיות עצמה, זה יהיה חסר תועלת.
"יש לזה משמעות בעיינך?" הוא שמע אותה שואלת ונעצר במקומו, קצת לפני הדלת "למה שמתרחש כאן, ביננו?".
הוא לא יכל לשקר, לא באמת כשעיניה נעוצות בו ככה והוא לא יכל לומר לה את האמת לא כשבעתיד הקרוב מאוד היא תוכל לשמוע מאנשי המחתרת
איך האדם שנגע בה, שנישק אותה, רצח את ההורים המוגלגים וחסרי האונים  שלה בבית שלהם.
 היא תחשוב שהוא ניצל אותה, היא תחשוב שהוא מפלצת מעוותת.
הוא ככל הנראה באמת כזה.
 "אני לא יודע, אנחנו לא ממש בתנאים אידיאלים לברר" הוא אמר בפשטות.
"אנחנו במלחמה ויכול להיות שזה רק תוצאה של זה אבל הדבר היחידי שאני יודע עכשיו היא שאני רק רוצה אותך לצידי כרגע, כל עוד את כאן, האם זה מספיק כרגע?".
הלב שלה דפק מהר, הוא באמת לא רצה לראות שהיא איכשהו נפגעה ממה שהוא אמר.
הוא בחר באמצע.
חצאי אמיתות וחצאי שקרים, מוכן באופן מלא להודות בזה בינו לבין עצמו, הוא ידע שהוא אוהב אותה.
הוא ידע שזה לא סתם.
עצם המחשבה שלה נמצאת בכלל בשדה קרב עקוב מדם יכלה לגרום לו להשתגע אבל היא לא באמת צריכה לדעת את זה.
היא הסתכלה עליו במבט אטום ואז עיניה החומות התמקדו בו "אני מבינה".
הרמיוני חלפה על פניו ולכיוון הבית והוא היה נשאר שם נטוע במקומו ובוהה בהיכן שהיא עמדה ושונא את עצמו על כך שהיא ככל הנראה תתעלם ממנו עוד פעם בימים המועטים שנותרו להם לולא היא הסתובבה לעברו.
"אתה בא או שאתה מעדיף לקפוא למוות דראקו" החיום שלך היה חמים ומנחם ולמרות שלחש החימום פג מזמן והוא עמד מוקף בשלג חום התפשט בגופו.
כיוון שהוא לא ענה או זז היא חזרה ואחזה בידו, הרמיוני הובילה את שניהם לאחוזה והם הפסיקו לאחוז אחת בשניה רק כאשר נכנסו לחדר היכן שרון פרד וטדי היו.
  

הימים נמשכו מהר מידי בעיניה של הרמיוני.
שום דבר לא השתנה ממש, טדי היה סקרן יותר מתמיד בקשר לחג ומנהגיו והרמיוני נהגה להקריא לו סיפורים לפני השינה.
לפעמים אלו היו סיפורי קוסמים ישנים לילדים  שחלקם לדאבונה של הרמיוני הכילו תכנים גזענים כלפי מוגלגים שאותם הרמיוני השמיטה.
ולפעמים אלו היו הסיפורים שההורים שלה היו מקריאים לה לפני השינה.
היו פעמים שפרד ורון היו מצטרפים ועושים אפקטים מטופשים לסיפור שתמיד הלהיבו את טדי.
וכשהם לא היו מופיעים דראקו היה בא ויושב ליד טדי ושואל שאלות כמעט כמו טדי על הסיפורים המוגלגים וכשאלו היו סיפורים שהוא עצמו קרא כילד הוא היה זה שעונה בעצמו.
דראקו היה יושב קרוב אליה יותר מהרגיל כל פעם שהייתה לו הזדמנות.
 מספיק בשביל שהידיים שלהם התחככו.
מספיק בשביל שלא יעלו שאלות לא נחוצות מצד טדי ורון.
פעם אחת הרמיוני מצאה אותו מול האח בשעות הלילה המאוחרות בוהה בחלון שמשקיף לבית הקברות והרמיוני לא
הצליחה להחליט האם עיניו האפורות בוהקות בגלל שהוא עומד לבכות או בגלל שהוא לא מצמץ זמן רב.
היא התיישבה לידו, אחזה בכתפו והנחתה אותו להישען עליה ידה איכשהו הגיעה לשיערו ושפתיו איכשהו נחו בשקע בין צווארה.
אבל לא יותר מזה, וזה היה בסדר.
כל פעם שמבטיהם הצתלבו פרד שלח לה מבטים שהרמיוני רק יכלה לפרש בתור "תשיגו כבר חדר שניכם".
ורון העסיק את עצמו בלעזור לפרד עם החיפוש שלו בסיפריה ובלשחק משחקי שח עם טד ולכן באופן לא מפתיע לא ממש שם לב למשהו שהוא היה מגדיר כמוזר בינה לבין דראקו.
הדבר שהכי הפחיד אותה בכל התהליך של עזיבת אחוזת מאלפוי היה לעזוב את  טדי.
היא ידעה שהיא צריכה לספר לו שהם עוזבים אבל היא לא ידעה איך בדיוק, היא פחדה שזה ישפיע עליו באופן הרסני, להרוויח ולאבד אנשים בזמן כל כך קצר.
מספר ימים בודדים לפני התאריך המיועד,  כשהיא השכיבה אותו במיטה וסיימה לקרוא לו סיפור, טדי הסתכל עליה בעיניים מנומנמות בעוד שהיא כסתה אותו הדוק.
"מיוני"
"אממ?" הרמיוני שאלה בקול עייף כמעט כמו שלו, השעה הייתה מאוחרת אבל השאלה הבאה שלו העירה אותה לחלוטין.
"אתם תחזרו לבקר אותי אחרי שתעזבו?" הוא שאל משפשף את עיניו החומות שהיו זהות לשלה באותו הרגע.
"אני.. מה? למה אתה מתכוון טדי"
"שמעתי את רון מדבר על זה עם פרד ששלושתכם הולכים לא האמנתי בהתחלה אבל דראקו הסביר שיש לכם דברים של אנשים גדולים לעשות"
הרמיוני התיישבה על קצה המיטה ולקח לה כמה שניות להחליט מה לומר, איך אומרים לילד שיש סיכוי שאולי הם לא יחזרו לעולם?
את פשוט צריכה לומר לו את האמת, קול קטן לחש לה הוא לא פחות ממך מכיר איך זה לאבד אנשים.
"אני לא יודעת טדי, יכול להיות שזה יקח עוד הרבה זמן עד שנראה אותך שוב ויכול להיות שיהיה כל כך מהר כך שאפילו לא תרגיש" היא חייכה לעברו חיוך מאולץ.
"זה בגלל שאלו דברים מסוכנים?" טדי שאל ברצינות שנראת כמעט מגוחכת על פניו של ילד קטן.
הרמיוני הנהנה, "אל תדאג אני בטוחה שאפלו לא תזכור כשהיינו כאן, יהיה לך יותר מידי כיף עם דראקו".
"לא נכון" הוא מחה והתכרבל בשמיכה "אני אוהב אותכם אז אני לא אשכח אותכם, זה מה שסבתא הייתה אומרת על אמא שלי", ואז השינה גנבה אותו, והרמיוני עם שפתיים רועדות מעט נשקה לראשו.

הפרק הקודם		הפרק הבא