האויב האחרון

תודה לכל מי שהגיב על הפרק הקודם. הפעם פרק קצת יותר קליל, לאזן קצת את האנגסט.

פרק 19: אוגוסט

איך שהוא, הקיץ בבית משפחת וויזלי תמיד הפך לבהיר ונהדר יותר בכל פעם שהארי היה מגיע לביקור. כך זה היה מאז הקיץ שלפני שנתה הראשונה של ג'יני, וגם הקיץ הזה, בכיכר גרימולד מספר 12, לא היה שונה.

אפילו שנוכחתו הייתה תמיד שקטה, כמעט מבוישת, כל בני משפחת וויזלי היו מאושרים יותר כשהוא היה בסביבה. רון הרבה לספר בדיחות ולהתלוצץ, התיאומים עשו מאמץ מיוחד להרשים את הארי עם התעלולים שלהם, ואימם התעלתה על עצמה בבישולים שלה, כאילו היה בן אובד ששב ממסע ארוך. זה תמיד הרגיש כאילו אפילו אביהם ואחיהם הבכורים, ביל וצ'ארלי, מעריצים אותו ברמה מסוימת.

גם לג'יני לא הייתה חסינות מפני האהבה העזה שבני משפחתה רכשו להארי. זה לא שהיא עדיין הייתה דלוקה עליו – ההתאהבות הילדותית והטיפשית הזו חלפה עוד באמצע שנתה השנייה, חוץ מזה שהיה לה חבר עכשיו – אבל היא לא הייתה יכולה שלא להידבק בעליזות שמילאה את הבית בימים שאחרי הגעתו של הארי. נראה שאפילו הבית עצמו מתמלא באור לכבוד האירוע המשמח. ייתכן שזה נבע מכך שבחלוף החדרה והדאגה גברת פוטר נראתה כמעט קורנת, ולא היה אפשר שלא להידבק באושר שבאיחוד של משפחת פוטר.

ג'יני שמחה בשביל הארי, אבל גם קצת כעסה עליו. גם לפני אותו הקיץ היו כל כך הרבה אנשים שאהבו אותו, ועכשיו, כשגם הוריו היו שם, ג'יני הייתה בספק אם ישנו אדם נאהב יותר בכל העולם כולו. ובכל זאת, לעיתים, כשחשב שאף אחד לא מסתכל, הוא היה שוקע במרה שחורה עמוקה וקודרת. ג'יני הייתה מסוגלת להבין זאת, היא ידעה איך זה מרגיש להיות רדוף על ידי זיכרונות העבר, אבל לפעמים בכל זאת התחשק לה לקום ולצעוק עליו שיתעשת על עצמו ויתחיל להעריך את כל הדברים הטובים שיש לו.

היא תהתה פעמים רבות האם רון והרמיוני (זמן קצר אחרי הוויכוח בו ג'יני חזתה השלושה כבר שבו להיות בלתי נפרדים) מבחינים בהתנהגות הזאת ופשוט בוחרים להמשיך להתנהג כרגיל. היא לא הכירה את הארי טוב כמוהם – עד אותו הקיץ היא לא בילתה זמן רב בחברתו – ולא ידעה האם זו התנהגות רגילה עבורו. כך או כך, היא לא הרגישה בנוח להתערב. היא אמרה לעצמה שזה טיפשי מצידה לחשוב שהיא מזהה אצל הארי משהו שרון והרמיוני, שהכירו אותו טוב יותר מכל אחד אחר, מפספסים.

היא החליטה להוציא את הנושא ממחשבותיה, ובכל פעם שהייתה נתקלת בהארי נראה קודר ומרוחק, הייתה אומרת לעצמה שזה בטח בגלל השימוע שלו.

אך ככל שהימים חלפו היא התקשתה להתעלם. נראה שהארי שקוע במחשבות אפלות בכל פעם שהיא מסתכלת עליו, משפשף את הצלקת שלו במן מבט כאוב. אך במקום לנסות לדבר על כך עם רון והרמיוני, עם סיריוס או עם ההורים של הארי, היא העבירה את האשמה על עצמה. למה היא בכלל מסתכלת עליו כל כך הרבה?

עם הזמן הארי התחיל לחזור לעצמו, או שהיא למדה איך להפסיק להסתכל עליו. בכל מקרה, מצב רוחו השתפר פלאים לאחר שזוכה בשימוע שלו, וג'יני התחילה להרגיש נינוחה הרבה יותר בחברתו. לפעמים המבט על פניו כשהיה שוקע במחשבות היה מפחיד אותה, מזכיר לה איזה פחד רחוק וחסר צורה, והיא שמחה לראות את ההבעה הזו הולכת ונעלמת.

באמצע אוגוסט, בזמן שג'יני, הרמיוני ואמילי ניקו את חדרן, נשמע קול חבטה רם. שלושה ינשופים חומים שנשאו את הסמל של הוגוורטס ניסו לנחות על אדן החלון באותו הזמן וכעת נאבקו מי יהיה הראשון למסור את המכתב הקשור לרגלו. ג'יני כרעה על המיטה של הרמיוני ופתחה את החלון, מאפשרת לינשופים להיכנס תוך שהם מפזרים נוצות מרוטות לכל עבר ומורידים לטימיון את עבודתן הקשה של הבנות.

"זה בשבילי?" אמילי שאלה בבלבול כשאחד הינשופים נחת על קרש המיטה שלה ופשט לעברה את רגלו.

"זה מכתב תחילת השנה מהוגוורטס," ג'יני הסבירה, לוקחת את המכתב שלה ומשחררת את הינשוף שמסר לה אותו.

אמילי התירה את המכתב בחשש, ואז בחנה את המעטפה הצהבהבה מכל הכיוונים. בינתיים ג'יני כבר פתחה את המכתב שלה ועיינה ברשימת הספרים. היא תיארה לעצמה שאת רוב הספרים הדרושים לה היא תירש מרון והתיאומים, מלבד הספר לשיעור חקר מוגלגים. אף אחד מאחיה הבכורים לא לקח את השיעור הזה.

"הי, הרמיוני, אני יכולה להשאיל ממך את 'המצאות וחידושים בעולם המוגלגים'?" ג'יני שאלה, לא מרימה את עיניה מהרשימה.

"אני מדריכה," הרמיוני אמרה.

"מה?"

"אני מדריכה!" הרמיוני אמרה שוב, הפעם בתהרגשות גדולה, חושפת סיכת ארד מעוטרת בסמל האריה של גריפינדור והאות מ'.

"זה נהדר, הרמיוני!" ג'יני השיבה בחיוך גדול וחיבקה את חברתה, יודעת כמה התואר חשוב בעיניה וכמה היא קיוותה לזכות בו במשך כל הקיץ. "זה מגיע לך."

"אני הולכת לספר לבנים," הרמיוני אמרה בדרכה החוצה. "בטח גם הארי מדריך, נוכל ללכת לפגישות ולעשות את הסיורים ביחד."

ג'יני חשה דקירה חלושה בחזה, אך זו נעלמה כמעט מייד אחרי שהרמיוני יצאה מהחדר. לרגע המחשבה על הארי והרמיוני משוטטים ביחד ברחבי הטירה אחרי כיבוי האורות לא מצאה חן בעיניה, אך היא הדחיקה את התחושה ואמרה לעצמה שהיא מתנהגת בטיפשות. הרמיוני סיפרה לה, בשיחות הליליות שלהן, שבניגוד לדברים שריטה סקיטר כתבה עליה בשנה שעברה, היא רואה את הארי כמו מן אח קטן, ורק המחשבה שמשהו יקרה ביניהם הצחיקה אותה (רון לא נכלל בתיאור הזה). וחוץ מזה, למה שיהיה אכפת לה אם הם יתחילו לצאת או משהו? היא הייתה עם מייקל, לא היה צריך לעניין אותה מה קורה בחיי האהבה של אנשים אחרים.

אבל הארי לא התמנה למדריך, אלא רון. ג'יני שמחה בשבילו, אפילו שפרד וג'ורג' עשו לו חיים קשים. לרון תמיד הייתה בעיה של ביטחון עצמי, ולפעמים ג'יני הרגישה שזה קצת באשמתה. הם נולדו בהבדל של שנה בלבד, וג'יני, שהייתה הבת היחידה, תמיד גנבה ממנו את אור הזרקורים. וזה לא עזר שהוא תמיד היה נתון למרותם של התיאומים.

אימם הייתה מאושרת כששמעה שרון התמנה למדריך, כה מאושרת שהיא הסכימה לקנות לו מטאטא מרוץ חדש (לג'יני לא היו שום שאיפות להפוך למדריכה, אבל כעת היא קיוותה שתתמנה בשנה הבאה, ולו כדי שתוכל לזכות גם היא במטאטא חדש), וערכה לכבודו ולכבוד הרמיוני ארוחת ערב חגיגית באותו הערב.

היא התעלתה על עצמה ובישלה את כל המנות האהובות עליהם, ואפילו הרחיקה לכת ותלתה מעל השולחן שלט שהכריז: 'ברכות לרון והרמיוני, המדריכים החדשים!'. ביל יצא מוקדם מהבנק כדי להגיע למסיבה, ואביה של ג'יני הזמין חברי מסדר נוספים, ביניהם טונקס, קינגסלי, עין הזעם, ולמרבה הפלא, מנדנגוס פלצ'ר. נראה שהאחרון הצליח לבסוף לזכות במחילתם של חברי המסדר על שנטש את הארי לפני תקיפת הסוהרסנים. ג'יני תהתה האם זה קשור לעובדה שבימים האחרונים נראה שרבים מחברי המסדר כועסים דווקא על אדון פוטר.

"אנחנו יכולים לאסוף בשבילכם את הציוד מסמטת דיאגון אם את רוצה," הוא הציע לאימה של ג'יני בעודו מוזג לעצמו מיץ דלעת. "אנחנו בכל מקרה הולכים לשם מחר בשביל לקנות לאמילי שרביט."

"זה בסדר," היא השיבה בשמץ קרירות. בימים האחרונים היא נהגה בו באותו נימוס מרוחק בו היא בדרך כלל נהגה בסיריוס. "אני צריכה לבחור מטאטא בשביל רון, וג'יני צריכה גלימות חדשות."

אדון פוטר משך בכתפיו. תהה אשר תהה הסיבה לחוסר החיבה הפתאומי של גברת וויזלי כלפיו (ג'יני והאחרים היו בטוחים שזה קשור איך שהוא לאותו חפץ מסתורי שהוא השמיד), לא נראה שזה מפריע לו במיוחד.

"רוצה לבוא איתנו?" הוא שאל את הארי, שעצר תוך כדי נגיסה בפיסת תפוח אדמה ונראה מופתע מההצעה.

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, ג'יימס," גברת פוטר אמרה לפני שהוא הספיק להשיב. המתח הברור ששרר בינה ובין בעלה מאז הערב שאחרי השימוע של הארי גווע לאיטו בימים האחרונים, אבל כעת הוא עלה שוב בצורה פתאומית.

"יכול להיות מסוכן," עין הזעם נהם, עינו המכושפת מתגלגלת בארובתה, כאילו הוא מחשב את רמת הסיכון. "הוא יצטרך להיות מתחת לגלימת ההעלמות."

"בסדר," הארי אמר פתאום. "אני אהיה מתחתיה כל הזמן."

גברת פוטר לא נראתה משוכנעת. 

"תני לו ללכת," סיריוס התערב. "לא כל יום מקבלים הזדמנות לצאת מהבית הזה. חוץ מזה שהוא יהיה אתכם כל הזמן, לא?"

"נכון," אדון פוטר חיזק אותו. "וחוץ מזה, זה יכול להיות נחמד לבלות קצת זמן משפחתי מחוץ לבית. אף פעם לא עשינו את זה."

הוא כנראה ידע בדיוק מה גברת פוטר רוצה לשמוע, כי לאחר הטיעון הזה היא השתכנעה, גם אם עדיין נראתה מעט שלא בנוח עם הסידור.

כשאימה של ג'יני אמרה שהיא זקוקה לגלימות בית ספר חדשות, היא לא חשבה שהיא מתכוונת לכך שג'יני אמורה לבוא איתה כדי למדוד אותן. היה קל לשכוח שבעוד שנסיונה הרב של אימה אפשר לה לעמוד את המידות של הבנים בדיוק, לא היה לה ניסיון רב בקניית גלימות עבור נערה מתבגרת.

בכל אופן, לג'יני לא היו תלונות. היא לא יצאה מכיכר גרימולד מספר 12 מאז תחילת הקיץ, והרעיון לצאת לחלץ את רגליה בסמטת דיאגון, גם אם רק לשעות ספורות, היה נפלא.

"תעדכני אותנו מה קורה שם בחוץ," פרד אמר לה אחרי ארוחת הבוקר, כשהיא עטתה את המעיל שלה. "מעניין אם אנשים עדיין כותבים עם עטי נוצה."

"בטח כבר מצאו תרופה לעבעבועות דרקון בזמן שהיינו פה," ג'ורג' אמר.

"אל תשכחי, קלינסוויפ אחת- עשרה, לא אחד," רון הזכיר לה בפעם העשירית באותו הבוקר. "אמא בטוח תתבלבל."

"בסדר, רון," היא השיבה בחוסר סבלנות. "בתנאי שתיתן לי לעוף עליו לפעמים."

"אני לא סבור שזה בכבודו של מדריך לתת לתלמידה פשוטה להשתמש במטאטא שלו," ג'ורג' אמר בחיקוי מוצלח של פרסי.

"אולי תעזבו אותו כבר?" הארי הגיח מהמדרגות, נושא בזרועותיו גלימה כסופה, חלקלקה למראה.

"זאת גלימת ההעלמות?" פרד שאל בעניין.

"תגיד, איך זה שאף פעם לא סיפרת לנו עליה?" ג'ורג' שאל בשמץ האשמה. "אנחנו התחלקנו איתך במפת הקונדסאים."

"זה לא אותו הדבר. אני לא משאיל אותה לאנשים, היא הייתה של אבא שלי," הארי השיב, ולפתע השתתק, כאילו מחשבה חדשה חדרה לראשו בלי אזהרה.

"מה יש לך?" רון שאל אותו.

אימה של ג'יני הופיעה לפני שהוא הספיק להשיב, דוחקת בה ובהארי לצאת. מאחורי גבה, הארי סימן לרון שהוא ידבר איתו אחרי זה.

"מה זה היה?" ג'יני שאלה אותו בלחש כשהם עמדו במבואה וחיכו לאדון וגברת פוטר.

"אני אספר לך אחרי זה," הוא השיב בשקט, כך שאימה של ג'יני לא תשמע.

"מוכנים?" אדון פוטר הופיע לידם. "הגלימה אצלך?"

הארי הנהן והתעטף בגלימת ההעלמות. לנגד עיניה של ג'יני, הוא נעלם ללא זכר.

"זה מדהים," ג'יני אמרה, מסתכלת דרך המקום בו היה אמור להיות החזה של הארי אל הקיר הנגדי. לא הייתה שום דרך לדעת שהוא שם.

אמילי וגברת פוטר הגיעו אחרי רגע. אמילי עמדה לכבוש את הכובע שלה, כשלפתע הוא התנתק מידיה והחל לרחף באוויר מעל ראשה.

"הי!" היא קראה וניסתה לאחוז בו, אבל בכל פעם ששלחה את ידה הוא ריחף מעט גבוה יותר. צחוקו של הארי נשמע היכן שהוא בחדר.

"תחזיר לה את הכובע, הארי, אנחנו צריכים ללכת," גברת פוטר אמרה. לא היה שמץ של נזיפה בקולה, רק אהבה גדולה.

"זה לא הוגן," אמילי טענה, חוטפת את הכובע מאחיזתו של אחיה. לאחר מכן היא ניסתה ללכוד אותו, אבל הוא כנראה התרחק, כי ג'יני חשה דבר מה בלתי נראה חולף על פניה. "חכה שלי תהיה גלימת היעלמות!"

"אני חושש שיש לי רק גלימה אחת, אמילי," אביה אמר בעודו מכפתר את גלימתו.

"אני חושבת שזה עדיף ככה," גברת פוטר אמרה, ומשום מה לא נשמעה מרוצה במיוחד. ג'יני, שהייתה יכולה רק לדמיין על כמה חוקים הארי עבר בעזרת הגלימה הזו, תיארה לעצמה שהיא הייתה מעדיפה שאף אחד מהילדים שלה לא יחזיק בגלימה.

החבורה יצאה לאוויר הבוקר הקריר, אימה של ג'יני בראש, והתחילה ללכת ברחוב השומם. ג'יני הידקה את צעיפה כנגד האוויר הצונן, בוחנת את הבתים הקודרים והמוזנחים, ותהתה למה מוגלגים מוכנים לגור במקום כזה.

הם הגיעו לרחוב ראשי יותר, שם כמה מוגלגים עייפים התהלכו הלוך ושוב, ומכוניות חלפו על פניהם באוושה, מבהילות את ג'יני. היא כמעט אף פעם לא ביקרה בלונדון שמחוץ לקלחת הרותחת או תחנת הרכבת.

"הי, את שומעת?" הארי לחש והבהיל אותה. היא כבר הספיקה לשכוח שהוא שם.

"כן," היא השיבה, מרגישה מעט מוזר לדבר אל עצמה, והסתכלה סביב. אימה וגברת פוטר הלכו מעט לפניהם, ואדון פוטר ואמילי במרחק מה מאחוריהם.

"חשבתי על משהו," הארי אמר. "כמה ימים לפני השימוע שלי אבא שלי רצה להשאיל ממני את הגלימה. הוא אמר שהוא צריך לעשות משהו בשביל המסדר."

"בסדר," ג'יני אמרה, לא מבינה מה הוא מנסה לומר.

"אבל אני לא חושב שראיתי אותו הולך לשום מקום בזמן האחרון," הארי המשיך. "חוץ מאשר לשימוע שלי."

"אולי המשימה הייתה בלילה," ג'יני הציעה.

"אולי," הארי אמר במהירות. "אבל מה אם הוא לא היה צריך ללכת לשום מקום אחר? מה אם הוא היה צריך את הגלימה כדי להרוס את הדבר הזה שהוא גנב, והדבר הזה היה במשרד הקסמים?"

ג'יני הסתכלה מעבר לכתפה. אדון פוטר הקשיב לדבר מה שאמילי סיפרה לו.

"אני לא יודעת," היא השיבה בספקנות. "זה משרד הקסמים. אני לא רואה איך קוסם אחד יכול לפרוץ לשם בלי להיתפס, ועוד שלא יהיה כתוב על זה שום דבר בנביא היומי."

"אבל הנביא היומי לא ירצה לספר לכל העולם שמשרד הקסמים פגיע. לא אם זה קשור איך שהוא למסדר, או לוולדמורט," הארי אמר. ג'יני הצטמררה שלא בשליטתה.

"סליחה," היא אמרה. "אני יודעת שאין טעם לפחד מהשם. זה פשוט הרגל."

הארי לא השיב. היה קשה לנהל שיחה עם מישהו מבלי לראות אותו.

"הייתה שם דלת," הוא אמר פתאום. "מה שזה לא היה... אני חושב שזה היה מאחוריה."

ג'יני לא שאלה אותו איך הוא יודע את זה. הדרך בה דיבר על הדלת הזו גרמה לה להרגיש שיש בה משהו שאולי לא כדאי שהיא תנסה להבין.

"אבל גם אם הוא הצליח להכניס לשם את גלימת ההעלמות בלי לעורר חשד," היא אמרה, שוקלת את דבריו של הארי. "הוא היה איתך בשימוע, לא? לפרוץ למשרד הקסמים זו עבודה שלוקחת זמן – "

"זה בדיוק העניין, שהוא לא היה איתנו," הארי אמר בלהט. "באמצע השימוע הוא התגרה בפאדג' והוא סילק אותו מהאולם. אני מתחיל לחשוב שהוא עשה את זה בכוונה. הייתה לו לפחות שעה לעשות כל מה שהוא רצה עד שהשימוע הסתיים."

ג'יני הסתכלה מעבר לכתפה שוב. הפרטים החדשים שהארי חשף עוררו את סקרנותה והעלו יותר שאלות מאשר תשובות. מה יכול להיות מוחזק במשרד הקסמים שאדון פוטר ירצה לגנוב?

היא והארי לא דיברו שוב עד שהם הגיעו לקלחת הרותחת. השעה הייתה מוקדמת, וחדר האוכל היה ריק מלבד לקוחות בודדים שאכלו ארוחת בוקר ועיינו בעיתון. החבורה חלפה על פני הדלפק, שם טום המוזג היה שקוע בניקיון, ופנו אל המעבר המוביל לסמטת דיאגון. המוזג הרים את מבטו כשהם חלפו, ופתאום קרא, "רגע, אתם לא – ?"

אך לפני שהוא הספיק לסיים את השאלה הם כבר חמקו אל החצר המוקפת חומה וסגרו אחריהם את הדלת. גברת פוטר הקישה בשרביטה על קיר הלבנים, זה נע ואפשר להם להיכנס לסמטה.

"וואו," אמילי המתה, צועדת אל הרחוב המרוצף כמכושפת. היא סקרה את החנויות הססגוניות והדוכנים בעניים פעורות לרווחה, כאילו היא רצתה לראות את כל מה שהיה לסמטת דיאגון להציע בבת אחת.

גברת פוטר בחנה את רשימת הציוד של אמילי ואמרה, "אנחנו צריכים ללכת למדאם מלקין בשביל גלימות, לפלוריס ובלוטס בשביל ספרים, ולאוליבנדר. אנחנו צריכים לקנות גם קדרה וטלסקופ."

"צריך לעבור גם בחנות למוצרי קווידיץ' בשביל מטאטא," אדון פוטר הזכיר.

"לתלמידי שנה ראשונה אסור להביא מטאטא, ג'יימס," אשתו השיבה בהיסח דעת.

"נכון. שכחתי," אדון פוטר אמר, אבל הדרך בה קרץ לאמילי מאחורי גבה של אשתו הבהיר שהוא כלל לא שכח.

"אני וג'יני נלך לקנות גלימות ומטאטא בשביל רון," אימה של ג'יני אמרה במהירות. "נוכל להיפגש בפלוריס ובולטס אחרי שנסיים."

"את בטוחה שזה רעיון טוב להתפצל?" גברת פוטר שאלה אותה.

"במצב הנוכחי אני חושב שבטוח לומר שלא סביר שאוכלי מוות יתנפלו עלינו בסמטה חשוכה," אדון פוטר אמר.

"אני מסכימה," אימה של ג'יני אמרה ואחזה בזרועה של ג'יני. "כדאי שנתחיל לזוז לפני שהחנויות יתמלאו..."

מבלי לחכות לתגובה היא החלה ללכת, מושכת את ג'יני בעקבותיה. היא הסתכלה מעבר לכתפה באכזבה במשפחת פוטר. היא קיוותה שתוכל להינות מחברתם של הארי ואמילי, אבל הייתה לה תחושה שאימא שלה לא תרצה שאדון וגברת פוטר יגלו כמה זהב הוא משאב דל בקרב משפחת וויזלי.

התחנה הראשונה שלהן הייתה חנות הגלימות יד- שנייה, שם אימה של ג'יני החליפה את הגלימות הישנות של רון וג'יני בגלימות גדולות יותר. אחת הגלימות החדשות של ג'יני עדיין הייתה קצרה מידי בשרוולים, ועל אחת מהן היה כתם מכוער של שיקוי שבעלת החנות לא הצליחה להסיר.

בתחושת דכדכוך גוברת, ג'יני אחזה בשקית המכילה את גלימותיה החדשות- ישנות והלכה בעקבות אימה אל חנות ציוד הקווידיץ'. נראה שגם השנה היא תצטרך לפנות לאמצעים יצירתיים כדי להסתיר את מצבם העגום של בגדיה.

כפי שרון חזה, אימם אכן התבלבלה בין הקלינסוויפ 11 לקלינסוויפ 1, והבעת אכזבה מרה חלפה על פניה כשהבינה שהדגם החדש יקר בהרבה מהדגם המיושן. ג'יני עמדה לידה כשהיא פשפשה בארנקה זמן ארוך ואספה את המטבעות לתשלום, והשתדלה להעמיד פנים שהיא בוחנת תצוגה של קוואפלים כדי להתחמק מתחושת הבושה הצורבת.

החוויה הלא- נעימה הסתיימה לבסוף, וג'יני ואימה פנו לכיוון חנות הספרים, המטאטא החדש של רון בטוח בידה של ג'יני. בזמן שהן ערכו את הקניות שלהן שמש הבוקר הגיחה מבין העננים, צובעת את הרחוב האפרורי בגוונים ססגוניים, וסמטת דיאגון התמלאה קונים.

הן מצאו את גברת פוטר בפלוריס ובלוטס, סוקרת בריכוז את המדפים שהוקדשתו להתגוננות מפני כוחות האופל. מאז שהיא חשפה בפני הילדים שהיא עומדת ללמד אותם התגוננות מפני כוחות האופל בשנה הקרובה ג'יני תהתה איזה מן מורה היא תהיה. היא ללא ספק הייתה צפויה להיות טובה יותר מרוב המורים שהיו להם, אולי חוץ מפרופסור לופין.

"ג'יימס ואמילי הלכו לרוקח," גברת פוטר אמרה לאחר שהבחינה בג'יני ובאימה מבין המדפים.

"ואיפה הארי?" אימה של ג'יני שאלה.

"אני פה," קולו של הארי נשמע היכן שהוא ליד כתפה של ג'יני.

ג'יני רצתה לומר לו משהו על הקלינסוויפ 11, אבל באותו הרגע מכשפה שהובילה אחריה שני ילדים חלפה על פניהם במעבר הצפוף והיא נאלצה לשתוק.

"אני מתנצלת," היא אמרה לג'יני בלי סיבה ברורה ומשכה את ילדיה משם.

"היא דרכה על הרגל שלי," הארי הסביר לה.

"אולי כדאי שתחכו בחוץ, החנות מתחילה להתמלא," גברת פוטר אמרה, מדפדפת בספר שנקרא, 'אומנויות האופל וכיצד לזהות אותן'. "אבל אל תתרחקו."

מרוצה מהאפשרות לחכות באוויר הצח במקום במעברים הצפופים והמאובקים של חנות הספרים, ג'יני לא חיכתה שגברת פוטר תבקש ממנה פעמיים. כנראה שהזמן שבילו בסמטת דיאגון עד כה שכנע אותה שאף אחד לא מתכוון לנסות להרוג את הארי כרגע.

בחוץ שמש של אוגסוט זרחה בחוזקה, מחממת את פניה של ג'יני. היא הפנתה את פניה לעברה ועצמה את עיניה, מתענגת על התחושה. חודש וחצי של מחיה בכיכר גרימולד גרמה לה לעריך את חומה של השמש.

פתאום הארי אמר, "זה המקום שבו – "

והוא השתתק. אבל ג'יני כבר הבינה מה הוא רוצה לומר.

"פה לוציוס מאלפוי נתן לי את היומן של רידל," היא השלימה אותו ביציבות.

הארי לא דיבר. זה קצת הרגיז את ג'יני שהארי מסוגל לראות אותה אבל היא לא מסוגלת לראות אותו.

"אני מצטער," הוא אמר לבסוף.

"אל תהיה אידיוט," היא השיבה. היא לא סבלה התנצלויות. "לא יכולת למנוע את זה. ואחרי הכל, אתה הצלת אותי בסוף, לא?"

"לא על זה," הארי אמר. הוא נשמע רציני מאד, מבוגר מאד, וזה לא מצא חן בעיניה של ג'יני. "עכשיו הבנתי שאף פעם לא שאלתי אותך אם את בסדר. לא התעניינתי איך התמודדת עם מה שקרה."

ג'יני הנדה בראשה בביטול. האמת הייתה שהיו רגעים בהם היא השתוקקה שהארי יתעניין בשלומה אחרי חדר הסודות. היא רצתה שהחוויה הזו תקרב ביניהם. אבל זה היה מזמן.

"אם היית עושה את זה סביר להניח שפשוט הייתי צועקת עליך," היא השיבה. "לא סבלתי את זה שכולם מתייחסים אלי כאילו אני עומדת להתפרק כל רגע."

הארי השמיע צליל שאולי היה בו שבריר של צחוק. "אני יכול להבין את זה."

ג'יני חייכה, כמעט בעל כורחה. לא בפעם הראשונה, היא חשבה שהיא והארי בעצם די דומים.

לפתע כתם של צבע וורוד משך את עיניה. אי אפשר היה לטעות בדמותה של טונקס, שחלפה ברחוב בגלימת ההילאים שלה, נושאת ארגז בזרועותיה.

"טונקס!" ג'יני קראה לעברה בהתרגשות.

טונקס התבלבלה וכמעט שמטה את הארגז. אז היא הבחינה בג'יני וחייכה, פונה לעבר חנות הספרים. היא הניחה את הארגז על המדרכה.

"מ'נשמע, ג'יני?" היא שאלה. "מה את עושה פה לבד?"

"גם אני פה," הארי אמר ממקומו מתחת לגלימה.

"אנחנו קונים ציוד לבית הספר," ג'יני אמרה. "מה יש לך בארגז?"

"מלשינוסקופים חדשים ללשכה," טונקס השיבה בשיעמום וגלגלה את עיניה. "קינגסלי התערב עם הילאי אחר שאני לא אשבור אף אחד מהם, אז אני צריכה להיזהר."

"אין לכם קוסמים אפלים ללכוד?" הארי שאל. "חשבתי שזה מה שהילאים עושים."

"כן, טוב, מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה," טונקס אמרה. "אבל אני אמורה לקבל קידום בקרוב. תחזיקו לי אצבעות."

ג'יני הרימה את ידיה ושילבה את אצבעותיה. באותו הרגע נשמע קול חד והיא נבהלה מאד; מתוך חנות הספרים נשמעו צעקות.

"חכו פה," טונקס ציוותה עליהם. שרביטה כבר היה בידיה.

"אימא שלי וגברת וויזלי בפנים," הארי אמר בטון שהבהיר שהוא ממש לא מתכוון לחכות בחוץ.

"אני אטפל בזה," טונקס השיבה ונכנסה לחנות במהירות.

ג'יני, ליבה עדיין דופק במהירות ובעוצמה, שלחה את ידיה והצליחה לתפוס את זרועו הבלתי נראית של הארי לפני שהוא הספיק ללכת אחריה.

"בוא!" היא האיצה בו ומשכה אותו לעבר הסמטה שבין החנויות. היא בוודאי נראתה מוזר מאד, אוחזת באוויר כך, אבל העוברים והשבים היו מסוקרנים יותר באשר למתרחש בתוך החנות ולא הבחינו בה.

"הן יכולות להיות בסכנה," הארי אמר, כאילו הוא חשב שג'יני לא יודעת את זה.

כועסת ומבוהלת, היא תפסה בשולי הגלימה ומשכה אותה מעבר לראשה. היא מצאה את עצמה פנים מול פנים עם הארי.

"ומה אתה חושב שאתה תעשה?" היא אמרה לו בכעס. "טונקס יודעת מה היא עושה, והיא אמרה לנו לחכות פה. אם תנסה לעשות קסמים מחוץ לבית הספר שוב יסלקו אותך בוודאות."

הארי לא נראה מרוצה, אבל הוא הקשיב לה בכל זאת. ג'יני בחנה את פניו; אור היום שחדר מבעד לגלימה האיר אותו במן אור אפל שגרם לו להיראות מבוגר.

מה קורה שם בפנים? האם מתחולל מאבק? נראה שזה מה שהארי חושב. ואחרי הקיץ שהוא עבר היא הבינה שהיא לא יכולה להאשים אותו שהוא מצפה לנורא מכל.

"אני בטוחה שזה שום דבר," היא אמרה בדחף פתאומי לנחם את הארי. "בטח רק שתי מכשפות שרבות על העותק האחרון של הביוגרפיה של לוקהרט."

הארי הסתכל עליה. פתאום היא הבינה כמה קרוב הם עומדים, כמעט צמודים.

היה חם מתחת לגלימה, והריח של הארי היה בכל מקום, עוטף אותה כמו שמיכה חמימה. משום מה זה לא הפריע לה. זה הרגיש כאילו היא עזבה את העולם שבחוץ וחצתה לתוך העולם שמתחת לגלימה, שם אף אחד לא יכול היה לראות אותה חוץ מהארי. ובעולם הזה היו חוקים קצת אחרים. שם היה מותר לה לחשוב ולהרגיש דברים שאסור היה לה בעולם שבחוץ.

הארי עדיין הסתכל עליה. אבל הוא כבר לא נראה כועס או נחוש לפרוץ לתוך החנות ולהיאבק באיזה שהם אויבים דימיוניים, אלא כאילו הוא חשף תגלית מוזרה ומפתיעה. כאילו הוא רואה את ג'יני לראשונה בחיו.

טונקס ואדון פוטר צצו בסמטה לפניהם, אוחזים בשרביטיהם. הכישוף שריתק את ג'יני למקומה נשבר באחת. היא לא ידעה כמה זמן עבר – ייתכן שעברה שעה מאז שחמקה מתחת לגלימה, ייתכן שעברה רק שנייה.

"אמרתי להם להישאר פה," טונקס אמרה במתח.

נזכרת שהיא לא מסוגלת לראות אותם, ג'יני הסירה את גלימת ההעלמות וחזרה אל העולם האמיתי. אוויר הבוקר היה קר כנגד פניה הבוערות. הקלה שטפה את פניה של טונקס. אדון פוטר בחן את ג'יני בספקנות משועשעת.

"מה עשית מתחת לגלימה?" הוא שאל. ההבעה על פניו הרגיזה אותה משום מה, אולי כי הוא היה כל כך דומה להארי.

"חשבנו שיש שם אוכלי מוות, הנחתי שזה בטוח יותר," היא השיבה, רוצה מאד להישמע כאילו זה לא סיפור גדול.

"נכון," אדון פוטר אמר, ומשום מה נראה מרוצה מעצמו. הוא הסתכל לעבר המקום בו הארי היה אמור להיות. הארי לא השמיע שום קול; באותה המידה הוא היה יכול להיעלם מעל פני האדמה.

הסתבר שהסיבה למהומה בחנות הספרים הייתה מכשפה שהאשימה את גברת פוטר שהיא מתחזה ללילי פוטר האמיתית, שכנראה הייתה מודל לחיקוי עבור המכשפה הזו, ושהיא לא ראויה לקרוא לעצמה אימו של הארי פוטר. למזלה של אותה המכשפה, טונקס ובעל החנות הצליחו לסלק אותה משם לפני שאדון פוטר הגיע; גברת פוטר ספגה את ההאשמות השקריות בכבוד, אבל ההבעה על פניו של אדון פוטר כשניחם אותה מחוץ לחנות הספרים הבהירה שהמכשפה הזו הייתה מתחרטת על דבריה אם הוא היה בסביבה.

אך משהו טוב בכל זאת יצא מהאירוע: נראה ששאריות המתח שעוד שררו בין בני הזוג פוטר נמוגו סופית ברגע שאדון פוטר הצליח להחזיר את החיוך לפניה של אשתו החיוורת והנסערת, וכך גם הצליח להשיב מעט מהכבוד האבוד שאימה של ג'יני רכשה כלפיו. בסופו של דבר, היחידה שנפגעה מהאירוע הייתה טונקס, שכמה מהמלשינוסקופים שלה נשברו כשעוברים ושבים ניסו להתקרב לחלון חנות הספרים כדי לראות על מה כל המהומה.

הם סיימו את הקניות במהירות וחזרו לכיכר גרימולד מספר 12. פרץ של זיקוקים פרץ מקצה השרביט החדש של אמילי (עץ ערבה וליבת נימי לב של דרקון) בכל פעם שהיא נגעה בו בטעות בתוך כיסה, עד שהיא נאלצה לטמון אותו באחת משקיות הספרים כדי לא לעורר מהומה כשהם חלפו בלונדון המוגלגית.

הארי לא דיבר במשך כל ההליכה, וכשהסיר את גלימת ההעלמות שלו במבואת הבית הוא לא הסתכל על ג'יני. רון, שחיכה ליד הדלת, לקח את המטאטא החדש שלו מידיה וקרע את העטיפה בהתרגשות. ג'יני לא העירה על כך שהוא לא נותן לה שום יחס, ובעוד אחיה מהלל את המטאטא החדש שלו באוזניו של הארי, היא חלפה על פניהם (היא הייתה בטוחה שהארי מסתכל עליה עכשיו) והלכה לכתוב למייקל.

הפרק הקודם		הפרק הבא