קסם

שמענו המון פיצוצים במשך כמה דקות, ואז שמענו צעדים. התחלנו לצעוק "אנחנו כאן!" בתקווה שהאדם שירד הוא ידיד ולא אויב. מי שרץ הגיע לתא שלנו, וראינו שזה אשור. "תודה לאל שמצאתי אתכן!" הוא קרא וכיוון את השרביט לעבר הסורגים: "אלהומורה!" הסורגים לא נפתחו. "לעזעזל!" אשור קרא. "או.קיי, ננסה משהו אחר." הוא לחש משהו, ואז הסורגים התעקמו והתעגלו ברעש נוראי לצדדים. "מגניב! אתה צריך ללמד אותי מתישהו את הלחש הזה!" אמרתי לו, והוא חייך חיוך ונכנס לתא כדי לחבק אותי. "אתן בסדר?" הוא שאל בעיניים דואגות. "כן, אנחנו בסדר. עכשיו הגיע הזמן ללכת מפה." 

כשעלינו למעלה כמעט נפלתי אחורה מזעזוע.על הרצפה היו כל כך הרבה מתים ודם. מאחוריי לילי השמיעה קולות של הקאה, וכשהסתובבתי להסתכל עליה ראיתי שהיא באמת הקיאה, וטוהר תמכה בה. מיהרתי גם לתמוך בה. "אין לנו שרביטים. מה אנחנו הולכות לעשות?" פניתי לאשור שהחוויר. "כדאי שתקחו שרביטים של מישהו מהמתים." הנהנתי, והלכנו למתים שהיו ליידנו ולקחנו מהם את השרביטים שלהם. בינתיים אשור הוציא משהו כסוף מהגלימה שלו. "גלימת היעלמות." הוא אמר לנוכח מבטי השואל וכיסה את שלושתנו. התחלנו ללכת ושאלתי את אשור תוך כדי הליכה: "מה זה גלימת היעלמות?" הוא ענה לי: "היא הופכת את מי שלובש אותה לרואה ואינו נראה."

המשכנו ללכת, מנסים לא להסתכל על המתים, בעוד קולות הקרב מתחזקים, וכשהגענו לחדר השני ראינו שתי צבעות נלחמים אחד בשני. הסתכלתי על אשור במצוקה. הוא הביט בי וסימן לי עם השפתיים: נצטרך ללכת דרך הקרב. התחלנו ללכת בפחד, אבל באמצע הדרך מישהו נפל עלינו. "יש שם מישהו בלתי נראה!" שמעתי מישהו צועק, ואשור דחף אותי למטה כשקללה נורתה לעברנו, אבל בקושי שמתי לב לזה, כי באותו רגע ראיתי מי היה הבן אדם שנפל עלינו. אנני. העיניים שלה היו חלולות, להעור שלה נהיה חיוור. שמעתי בתת מודע של מישהו צועק "לאאא!!!!!" ואז קלטתי שזאת אני. שמעתי מאחוריי את טוהר ולילי מתנשפות בתדהמה, ואז מישהו סתר לי על לחיי. ראיתי מבעד לדמעות שזה היה אשור.  "סוזן, קומי. אנחנו צריכים ללכת לכניסה ולברוח מכאן. את שומעת אותי?" הנדתי בראשי. "אני לא יכולה לעזוב! אני צריכה להילחם!" רציתי לתקוע כמה קללות טובות למי שהרג את אנני. אשור משך את הזרוע שלי. "לא. אתן לא יכולות להישאר פה. זה מסוכן מדי! בבקשה, אתן צריכות לבוא איתי! אני לא הולך לאבד אותך!" ואז הוא , לילי, וטוהר גררו אותי בכוח לעבר הכניסה. כשהגענו לכניסה אשור קרא: "ג'ק!" ויצור נמוך ומקומט עם אוזניי עטלף גדולות ולבוש בבגד שנראה כמו סמרטוט ישן התגשם מולנו בקול פקיעה. "ג'ק, אני רוצה שתיקח את סוזן והחברות שלה למגדל גריפינדור בהוגוורטס, בסדר?" היצור השתחווה עמוקות ואמר: "כמובן אדונילי." פניתי אל אשור ושאלתי אותו: "אתה לא בא איתנו?!" הוא הניד בראשו ואמר: "אני חייב לעזור. אל תדאגי, אין לי שום כוונות מות פה אם זה מה שמדאיג אותך." הוא חייך חיוך קטן. הוא נשק לי  למצח ורץ בחזרה למערה תוך התעלמות מהמחאות שלי.התחלתי לרוץ אחריו, אבל לילי תפסה לי ביד בכוח. "הוא צודק. זה מסוכן מדיי בשבילנו." 

"אבל הוא רץ לשם להילחם! אני לא יכולה לתת להילחם! שלא יקרה לו משהו!" "אני יודעת שאת אוהבת אותו, אבל זה לא יעזור אם נלך לשם! אנחנו ניהרג על בטוח! אנחנו לא יודעות מספיק קסמים! בבקשה, בואי איתנו." היא התחננה. כשלא זזתי היא הרפתה ממני יד אחת ושלחה אותה אל גמדון הבית. אחרי שנייה היער נעלם והכול נהיה שחור וממש לחץ. ההרגשה הייתה נוראית. זה הרגיש כאילו משהו מדחיף לי את כל הגוף לתוך צינור, ושעור התוף שלי נדחף לי עמוק לתוך הגולגולת. כשהריק השחור נעחם והגענו לחדר מועדון כשלתי לעבר כיסא, וכשהיבטתי בפנים של חברותיי ראיתי שגם הן לא "נהנו" כל כך מהחוויה. לילי וטוהר התיישבו גם הן בתוך כורסאות ויחד חיכינו וחיכינו עד שאשור יבוא ויגיד לנו שהכול נגמר. אחרי כמה שעות מישהו הופיע בחדר מועדון. אבל זה לא היה אשור עם ג'ק. זה היה דייוויד. שלושתנו קפצנו מהכורסאות. שאלתי את דייוויד: "זה נגמר? הכול בסדר? איפה אשור?" דייוויד הסתכל עליי בעיניים עייפות ואמר: "זה עוד לא נגמר. האויבים ברחו, אבל אני יודע שזה לא הסוף. ובקשר לאשור, אני לא יודע מה קרה לו. אנחנו עכשיו אוספים את כל הגופות שלנו. אם אני אראה אותו, אני אגיד לו לבוא אלייך, בסדר?" הוא ניגש אליי וחיבק אותי, התרחק, ואז התפוגג. לילי וטוהר נראו נדהמות. "הוא... הרגע התפוגג?" טוהר שאלה. הסתכלתי עליה מזוויות עיניי. "כן, הוא התפוגג. הוא..." המילה הבאה נתקעה לי בגרון וסירבה לצאת. נשמתי עמוק והמשכתי במאמץ את המשפט: "הוא מת." "מ-מה?" 

"מה ששמעתן. ואל תשאלו אותי עוד שאלות. אני אפילו לא מבינה את הקטע. ז'תומרת, למה הוא לא נראה כמו רוח רפאים רגילה." עכשיו כבר הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את המחשבה על העובדה שאני לא יודעת מה קורה עם אשור, אז הלכתי להחליף לפיג'מה ונכנסתי למיטה. אבל לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להירדם באותו לילה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא