שובו_של_אוכל_המוות

ענפים חדים מצליפים בפניהם של זואי ותומס כשהם רצים ביער, מפזרים עלים יבשים לכל עבר ושוברים מקלות קטנים. על גזעי העצים מתחילה להיווצר שכבה דקה של קרח, וצליל ליחשוש הסוהרסנים מהדהד בערפל.
תומס צועק ומועד על גזע עץ שנפל, וזואי ממהרת לעזור לו לקום. הם בקושי מספיקים לרוץ כמה מטרים ומבין העצים מגיח בטיסה הסוהרסן הראשון. זוהי הפעם הראשונה שהאחים נמצאים פנים מול פנים אם סוהרסן, והחוויה מבעיתה אותם.
הסוהרסן מרחף באוויר מולם, חוסם את נתיב הבריחה שלהם. לחשוש חורקני בוקע מתחת לברדס השחור שמכסה את פניו של היצור. האם זה צחוק?! הברדס נמתח לצדדים בתנועה שזואי יכולה להישבע שהיא חיוך, ואז הסוהרסן טס קדימה.
לרגע נראה כי הוא עומד להתנגש בהם, או להתקרב מספיק כדי לנשק אותם ולשאוב מהם את נשמתם. אבל לא, ברגע האחרון היצור מבצע פנייה חדה של תשעים מעלות היישר למעלה, הוא עובר קרוב כל כך לזואי שקצוות גלימתו המתנופפים מלטפים את פניה.
קור מקפיא עוטף את זואי, קור על טבעי ברובו, אבל גם קור פנימי. האם כך הכול יגמר? האם כאן, באמצע היער האסור, יהרגו היא ואחיה בניסיון להילחם בכוחות שאין להם שום מושג עליהם? האם כך זה באמת יסתיים? זואי יודעת שאסור לה לוותר.
"אקספקטו פטרונום!" היא צועקת את אותו הלחש שאימה לימדה אותה בילדותה. הלימודים תמיד לוו בסיפור על מות אביהם, כיצד פרצו אוכלי המוות לגינת הבית באישון לילה, מלווים בעשרות סוהרסנים, כיצד ניצבה אימה בשרביט מונף על ראש הגג והניסה את יצורי הבלהות, כיצד פרצו חסידיו של וולדמורט לבית ואימה נלחמה בהם, כיצד פוצצה את מבואת הכניסה והטילה לחשי מגן על כל מה שזז, וכיצד באותו הזמן פרצו הסוהרסנים מהגג וחטפו את אביה. כל חיי זואי חיה עם השאלה- מה קרה לאביה? האם הוא באמת נהרג עלך ידי אוכלי המוות? או אולי גורלו גרוע עוד יותר? אולי נושק על ידי הסוהרסנים וכעת הוא מסתובב בעולם חסר נשמה ומצפון, ללא זכרונות ואהבות. ואולי, רק אולי, הוא ברח? אולי ניצל? אולי הצליח לחמוק? עד היום לזואי אין תשובות לאף אחת מהשאלות הללו.
"אקספקטו פטרונום!" היא צועקת שוב, מחדירה לתוך לחש הקסם את כל זכרונותיה המעורפלים, ואם זאת החזקים כל כך, מאביה. גל של אור מתפשט מהשרביט וכשהאור נמוג על הרצפה מופיע......
גור חתולים?!?! הפטרונוס מגרגר ומזנק על הסוהרסן שנרתע לאחור ומלחשש בזעם. חמימות מתפשטת אט אט לאבריה הקפואים של זואי וכנראה גם לשל תומס, הפולט אנחת רווחה ושורק בערכה מזויפת.
"חתלתול?!" הוא לועג לזואי. ביום אחד הוא היה מתעורר במרפאה עם אף שבור אבל לא היום, לא עכשיו.
"אני לא רואה שהפטרונוס שלך יותר מרשים. אה, נכון, אין לך פטרונוס " לועגת לו זואי כששוב הפעם, גזעי העצים מתכסים כפור ומבשרים על שובם של הסוהרסנים.
"לא שוב." רוטנת זואי ומגביהה את שרביטה. ואז, בבת אחת, ארבעה סוהרסנים יוצאים מבין העצים ומסתובבים במעגל סביב זואי.
הקור המצמית שמתפשט בגופה של זואי מקפיא אותה במקומה ללא יכולת לזוז, שולי שדה ראייתה מטשטשים וקול קטן צף ועולה אל תודעתה...
"אלפרד, לא!" זועק קול ממעמקי זכרונותיה של זואי. קולה של אימה צעירה באחד עשר שנים._
"עיזבו אותו!"
"אבדה קדברה" צעקו קולות רבים בבת אחת וצליל פיצוץ נורע נשמע.
"שתק!" צורחת אמה הצעירה וצליל חבטה וצעקות עולה לאחר מכן.
"אקספקטו פטרונום!" "אקספקטו פטרונום!"
"אלפרד אני לא מצליחה לעצור אותם, תזרוק את הילד!"
וזהו, רק חשכה.


"זואי! זואי!" קולו של תומס חודר אל מוחה כמו סכין וכאב מלובן מכה בראשה של זואי.
"או, סוף התעוררת." לוקח לזואי כמה שניות לקלוט היכן היא נמצאת. המעקב, הפורטל הסוהרסנים, המרדף וגם, וגם הזיכרון של מות אביה.
"מה קרה? מה קרה לי?! " שואלת זואי בבלבול. "כמה זמן הייתי מעולפת?!"
"וואו, לאט לאט. אז ככה, אחרי שהסוהרסנים באו את די... התעלפת, והפטרונוס שלך נעלם. אז הייתי חייב אה.... לאלתר. איכשהו הצלחתי לזמן פטרונוס ולהרחיק את הסוהרסנים, הוא עדיין מרחיק את הסוהרסנים." תומס מצביע וזואי מבחינה בנשר הזוהר שטס סביבם, מגיח בהפתעה מבין העצים וצולל ללא שום הגיון לאחרים.
"אז כמה זמן הייתי מעולפת?" שואלת זואי.
"לא הרבה, רק כמה דקות." אומר תומס ומתישב על יד אחותו. "אומרים שהסוהרסנים מחזירים אליך את החוויות הגרועות ביותר שחווית. שמעת משהו? ראית משהו? אני לא הרגשתי כלום אבל זה כנראה בגלל שהסוהרסנים די התעלמו ממני וניסו להרוג רק אותך."
זואי נושמת עמוק. אז זו הסיבה שהסוהרסנים השפיעו אליה כל כך. אבל מה הוא אותו הזיכרון שחוותה זואי? האם היה זה הלילה בו נרצח אביה? ואם כן, מיהו אותו הילד שאביה זרק לאימה? לא יתכן שהיה זה תומס, כיוון שהאחרון שהה אצל דודתם המוגלגית באותו הלילה.
"בואי." תומס מושיט לזואי יד ועוזר לה לקום. ואז....
"חשבתם שזה יהיה קל כל כך?" מרקו יוצא מבין העצים ובהינף שרביט נעלם הנשר של תומס.
"אם כן, א טעיתם." הוא צוחק ומתוך היער פורץ גל אחר גל של סוהרסנים.
"רוצי!!!!!" צורח תומס, תופס בידה של אחותו ודוהר לעבר הוגוורטס.
נסוהרסנים מלחששים בזעם ויוצאים למרדף אחרי טרפם, מגיחים בהפתעה מתוך היער ומקפיאים את זואי ותומס.
"אקספקטו פטרונום!" צועקת זואי בגרון ניחר. אניצים קטנים של אור כסוף בוקעים משרביטה ונמוגים באוויר הכבד.
"אקספקטו פטרונום!" מנסה גם תומס את מזלו, אבל התוצאה זהה. נראה שהסוהרסנים הצליחו לשאוב מהאחים כל שמץ של שמחה.
"אקספקטו פטרונום!!!" נשמע קולך עמוק מתוך היער ופטרונוס שצורתו זאב מזנק על גב אחד הסוהרסנים והוא משמיע יללה צורמת. הזאב לא מפסיק, נוהם על שאר הסוהרסנים ומרטש בכפתו את מי מהם שמעז להתקרב מדי לזואי ותומס.
"מה זה?! מי זימן אותו?" תוהה תומס. זואי גונחת.
"מה אכפת לך, זה מישהו שרוצה לעזור לנו ולי זה בהחלט מספיק בוא כבר!" היא גוררת אותו ויחד הם רצים את כל הדרך מחוץ ליער האסור.


"אני בחיים לא אכנס לשם יותר." אומרת זואי כשהם מגיעים אל דלת הכניסה לבית הספר הוגוורטס.
"כן, גם אני. אבל זה לא נגמר, יש לי תחושה שמרקו עוד יחזור, עם או בלי הסוהרסנים." אומר תומס, ובדיוק באותו הרגע יוצא מרקו מהיער השרביט מונף.
"רוץ, תמצא את לונה ותביא לכאן את כל צ"ד. הולך להיות פה קרב." לוחשת זואי לתומס ומרימה את שרביטה- ולוחשת:
"פרוטגו רבליום, סלביו הקסיה..."
תומס נעלם בתוך הוגוורטס
הקרב עומד להתחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא