✨חכמה בלי גבולות✨

חברים יקרים -

אתם פשוט לא מבינים איך אני שמחה לפרסם את הפאנפיק הזה. לא רק את הפרק הספציפי הזה - בכלל את כל הפאנפיק.

אני מרגישה כאילו כתבתי אותו לא רק בשבילכם אלא דבר ראשון בשביל עצמי (וזה באמת עשה לי איזה משהו בפנים ושינה אותי מעט), אבל התגובות שלכם כאלה מקסימות שאני פשוט לא יכולה.

אתם מדהימים 3>

[טובוש זהו, אני יודעת שחפרתי לכם עם הקיטשיות אבל באמת - אתם הכי מדהימים בעולם ואני אוהבת אתכם. 3>]

"חשבתי על זה..." אמר דומיניק. "רוצה לצאת לטייל קצת בגינה?"

"כן, בטח," אמרוד הסכימה ברצון והם ירדו במדרגות.

אמרוד חטפה איתה מעיל לפני שיצאו, ושמחה על בחירתה.

פתיתים טריים צנחו מהשמיים ורוח חלשה אך מקפיאה נשבה בחוץ.

הגינה של הדיזנים הייתה גדולה ורחבה. למעשה, זה היה שדה. הם גידלו בו הרבה דברים, אבל כמובן, לא בחורף. עכשיו הכל היה מכוסה לבן.

הם הלכו קצת בשתיקה.

אמרוד ראתה את מצב הרוח הקודר שבו נמצא דומיניק ולכן התאפקה ולא זרקה עליו כדור שלג, למרות רצונה.

"אתה נראה עייף..." היא אמרה בהיסוס.

"כן, משהו כזה," הוא ענה ביובש.

אמרוד הרגישה צורך עז לומר משהו. היא פתחה את פיה, אך סגרה אותו כשהבינה שלא ידעה מה לומר.

היא החליטה לנסות ולשנות את הנושא לנושא יותר משמח.

"בעוד כמה ימים נחזור להוגוורטס!" היא אמרה. היא אמנם נהנתה כאן, אבל השתוקקה כבר לחזור שוב לטירה. "נפגוש שוב את כל החברים שלנו והכל..."

למשמע המילה "חברים" דומיניק החוויר.

זה הספיק לאמרוד.

"דומיניק." היא אמרה ועצרה מלכת. "משהו עובר עליך. אני רואה שמשהו מטריד אותך, ואל תתחיל להכחיש."

גם הוא נעצר.

הרוח שנשבה התגברה בינתיים.

"אני שונא את עצמי." הוא אמר וכבש את פניו בידיו.

"א- " אמרוד היתה בהלם. היא לא ציפתה למשהו כזה. "אה... אני לא שונאת אותך, אם זה מנחם אותך..."

"את לעולם לא תוכלי לשנוא אותי יותר משאני שונא כבר את עצמי." הוא אמר וקולו נשבר בסוף המשפט.

אמרוד התקרבה אליו.

היא הרימה את מבטה מעלה, והבחינה פתאום עד כמה שהוא גבוה. היא הביטה בפניו שהקשיחו, מנסות לעצור דברים מביכים כמו דמעות.

היא נעמדה על קצות אצבעותיה והורידה את פניו אל פניה. היא רצתה לנשק אותו, להגיד לו שהכל בסדר, אבל הוא דחף אותה מעליו.

אמרוד הרגישה כאילו מישהו פצע את ליבה בסכין.

"א- אני מצטער." הוא אמר וקולו רעד. אמרוד כמעט ולא שמעה אותו בגלל הרוח העזה ששרקה באוזניהם.

אמרוד הסתכלה עליו כלא מאמינה. הוא דחף אותה ממנו. למה שיעשה דבר כזה?

"אמרוד, את חייבת להבין." הוא אמר לה והתקרב אליה. היא לא משה ממקומה. הוא לפת את כתפיה חזק וצעק בקול חנוק מדמעות. "תביני. תביני כבר." הוא נענע את כתפיה בתחינה.

עיניה של אמרוד נפקחו באימה. למה הוא מטלטל אותה ככה? מה הולך? למה הוא מתנהג ככה?

הוא הוריד ממנה את ידיו ונעץ את עיניו בשלג הלבן. אמרוד ראתה את לסתו מתקשחת.

"מה אני אמורה להבין?" שאלה אמרוד בקול חלוש. פניה היו לבנים כמו סיד.

"את..." הוא התחיל לומר. "את היית ניסיון."

"מה?" צעקה אמרוד. הרוח הייתה כה עזה שלא שמעה מילה מן הנאמר.

"את ואני," הוא התחיל שוב לומר, הפעם בקול יותר חזק כדי להתגבר על הרוח, ואז הרוח שקטה בבת אחת והשאירה דממה מצלצלת. "זה היה ניסיון."

הפרק הקודם		הפרק הבא