גלקסיות בהתנגשות

קמתי למחרת עצבנית ונרגנת. החלפתי בגדים וירדתי למועדון. אן חיכתה לי שם, מתוחה. ברגע שהיא ראתה אותי היא מיהרה אלי.

"אז,” היא אמרה. “אני ממש ממש חושבת שאנחנו צריכות לדבר על מה שקרה אתמול בערב.”

"על מה יש לדבר?” שאלתי בקוצר רוח. “אני דיי בטוחה שהבנתי על מה דיברתם.”

"זהו, שאני דיי בטוחה שאת לגמרי לא הבנת על מה דיברנו,” אמרה אן בעקשנות. “ואת סתם מסיקה מסקנות.”

"אה, אולי את מוכנה להאיר את עיני ולהבהיר לי על מה דיברתם?” שאלתי בציניות.

"לא!” ענתה אן בנחישות. “זה עניין בינך לבין ג'יימס. אם את רוצה לדעת, את צריכה לשאול אותו.”

"יופי,” עניתי בכעס. “תודה רבה באמת.” ויצאתי מהמועדון. ירדתי במהירות לאולם הגדול והתעלמתי מפיבס שזרק עלי חתיכות של נייר רטוב.

נכנסתי לאולם הגדול. ג'יימס ישב ליד ניק ובריאן. הם דיברו ביניהם בתנועות נסערות. לפתע ניק שם לב אלי והוא משך בשרוולו של ג'יימס. עיניו החומות של ג'יימס נפערו והוא בהה בי.

למשך כמה רגעים בהינו אחד בשנייה עד שהתעוררתי מקפאוני והתיישבתי בקצה השני של השולחן, רחוק ממנו. חשתי במבטו כמו חץ משונן בתוך הלב שלי.

כעבור כמה דקות כחכוח נשמע מאחורי. הסתובבתי והרמתי את מבטי.

"היי,” אמר ג'יימס בקול לחוץ. “תשמעי, אני יודע שאת חושבת ששמעת אותי אומר כל מיני דברים אתמול בלילה - “

" - אני לא חושבת, באמת שמעתי,” קטעתי אותו. הקול שלי היה נשמע צורם. קמתי ממקומי ויצאתי במהירות מהאולם.

"ליאנה!” ג'יימס רץ בעקבותיי. הוא היה נשמע, כועס?

הסתובבתי על מקומי. אף פעם לא שמעתי את ג'יימס כועס, ועוד עלי?

"את מוכנה לרגע להקשיב לי?” קרא ג'יימס בכעס. “או שאת עדיין בטוחה שאני הולך להיפרד ממך?”

פתחתי את פי על מנת להשיב לו אך הוא קטע אותי בהרמת יד. “שלשום לא אמר לך כלום? כשישבנו ליד האגם, אמרתי לך שבחיים אני לא אפרד ממך, את לא מסוגלת להאמין לי? את לא הבנת מה אני מרגיש?”

"א – אני,” גמגמתי. “זה בכלל לא מה שציפיתי שהוא יאמר. “מ..מה אתה מרגיש?” אמרתי בקול צרוד. “ז..זה מה שאמרת אתמול לניק ולאן?”

"אוח, אני אוהב אותך!” קרא ג'יימס. “וכן! זה מה שאמרתי אתמול לניק ולאן. הגעת שנייה אחרי ושמעת את כל המשך השיחה וכמובן ישר חשבת שאני רוצה להיפרד ממך. למה לעזעזל את כל הזמן ממהרת להסיק את זה, הא??” הוא רקע ברגלו בכעס והסתובב.

הוא הלך במהירות ונעלם אל תוך גרם מדרגות, מותיר אותי הלומה וקפואה.

פניתי באיטיות והלכתי לכיתת התגוננות מפני כוחות האופל, אפופת מחשבות. נכנסתי לכיתה והתיישבתי ליד אן.

"אז,” היא אמרה. “ג'יימס נכנס לכיתה ממש נסער ועכשיו הוא יושב בסוף הכיתה ושורף דפים עם השרביט שלו שאני דיי בטוחה שזה החיבור לשיקויים שהוא עבד עליו אתמול כל הזמן שהיית בהלטת הכרה.”

העפתי מבט לסוף הכיתה. ג'יימס ישב בשולחן האחרון צמוד לקיר. מול פניו ריחף גוש נייר בוער והוא בהה בו בהבעה ריקה. משהו בתוכי התנפץ לרסיסים. התכווצתי על מקומי כאילו באמת כואב לי, ואולי זה נכון.

"הוא אמר לי מה הוא באמת אמר לך ולניק אתמול בערב,” אמרתי.

"הא,” אמרה אן. “הווו!” היא קראה שוב כהרגלה בקודש לאחר שהבינה משהו בהצתה מאוחרת. “אז,” היא אמרה והעיפה מבט בג'יימס מבט דאוג. “אני מבינה שזה לא הלך כמו שתיכננתם?” היא אמרה בהיסוס.

"אוח פשוט עזבי!” קראתי. דמעות טשטשו את ראייתי. קמתי ממקומי ויצאתי מהכיתה. “א..אני לא מרגישה טוב,” מלמלתי לפרופסור גריינג'ר. יכולתי להרגיש את מבטו של ג'יימס מלווה אותי על לחדר המועדון.

נכנסתי למועדון וקרסתי את תוך הכורסה. הרמתי את אחת הכריות וקרעתי אותה בפראות. זרקתי אותה בזעם לקצה השני של המועדון.

'אני כזאת טיפשה!!! יוואווו!!' “אוףףף!!!” צרחתי.

נעמדתי על מקומי ובעטתי בכורסה. “אוף! אוף! אוף!!!”

דמעות סימאו את עיני וזלגו על חיי.

'אוח, אני אוהב אותך!' הדהד קולו של ג'יימס בראשי. דמעות סמאו את ראייתי וזלגו על לחיי. 'ואני אוהבת אותך! דא!' רציתי לצעוק אליו בחזרה שהוא ידע, שכל העולם ידע את זה. אבל זה כבר היה מאוחר מידיי.

למה כל כך קשה לי לומר את המילים האלו?? אני הרי אוהבת אותו! זה ג'יימס!

ג'יימס שמדבר איתי על החלום המוזר שלי. הוא ישב ממש פה. לרגע יכולתי לדמיין אותו יושב על הפוף ומקשיב לי בפנים רציניות.

ג'יימס שמעיף בי במט מודאג רגע לפני שהוא יוצא מהמרפאה.

ג'יימס שיושב מולי בקלחת הרותחת ומגיש לי כוס מעלה אדים מלאה בבריצפת מקציפה.

ג'יימס שאוחז בידיי ביישנות בשביל העולה להוגסמיד.

ג'יימס שמנשק אותי פה, ממועדון, מול האח.

ג'יימס שמחבק אותי על שפת האגם. 'אני בחיים לא ארצה להיפרד ממך,' אני יכולה ממש לשמוע אותו לוחש לי את זה שוב.

'גם אני בחיים לא אפרד ממך!' אני רוצה לצרוח. 'א – אני פשוט, פשוט, לא האמנתי שמישהו מסוגל לאהוב אותי כך. העדפתי להכחיש. פחדתי להיפגע. עכשיו ברור לי שאני אוהבת אותך! איך לא?'

התיישבתי בחזרה בכורסה ובהיתי באח בריקנות. אחרי לא יודעת כמה זמן הבטן שלי פלטה קרקור אימתני והזכירה לי שלא אכלתי בעצם ארוחת בוקר.

יצאתי מחדר המועדון וירדתי לאולם הגדול בתקווה למצוא לי אוכל. לא היה לי מושג איפה נמצאים המטבחים.

האולם היה ריק מלבד מישהו אחד. ינשוף חום גדול עמד במרכז שולחן גריפינדור. ברגע שהינשוף ראה אותי הוא נפנף בכנפיו המרשימות ועף לעברי.

"זה בשבילי?” תמהתי והוצאתי את המכתב ממקורו.

לליאנה שלנו, היא כתוב שם.

המצב יצא משליטה. דברים מוזרים התרחשו.

את חייבת להגיע לכאן בהקדם האפשרי.

                           אוהבים ודואגים, אבא ואימא.

הפרק הקודם		הפרק הבא