הו אלוהים לא שוב!

אעעעע פרק 21 מטורף

שמישהו יציל אותי מהפאנפיק הזה

באותו לילה רון והרמיוני מיהרו לחדר המועדון חצי שעה אחרי תחילת העוצר, עיניהם נוצצות, נוויל משתרך אחריהם, נראה מהורהר למדי.

"אז," פתח הארי, סקרן למדי. "איך הלך?"

"הלך מעולה!" רון התלהב. "הזבל הקטן הודה בהכל!"

"אני עדיין לא בטוח שזה היה -" התחיל נוויל, נקטע על ידי הרמיוני.

"נו, בחייך, נוויל; היית שם. שמעת אותו. איזו עוד הוכחה אתה צריך?" שאלה הרמיוני ברוגז. אין ספק שהשניים דנו בזה כל הדרך חזרה.

"אני לא יודע… איזושהי הוכחה?" הציע נוויל בעוקצנות. "אני מודה שמה ששמענו מחריד ולא הייתי מאמין שמאלפוי יעשה דבר כזה אבל עדיין. הוא בן שתים עשרה. וזה לא כאילו יש לו תיק פלילי, חוץ מזה."

"נראה לי שאתם צריכים להתחיל מההתחלה," הציע הארי. "ואני אוכל להיות השופט ההוגן והלא משוחד שלכם."

"הוגן ולא משוחד?" נחר רון. "אתה מחבב את מאלפוי, זוכר?"

"אני מחבב אותך יותר," השיב הארי, מגלגל את עיניו. "למרות שדראקו פחות נוטה למהר להגיע להבנה שגויה."

"למה שתאמר 'למהר להגיע להבנה שגויה'?" אמרה פרוואטי כשחלפה על פניהם בדרכה למגורי הבנות.

"כן, פשוט תאמר 'לקפוץ למסקנות'," הוסיפה לבנדר, ממהרת אחרי חברתה.

כשהן עזבו, הארי וחבריו היו היחידים בחדר המועדון והם יכלו להתחיל בסיפור.

"התחלנו די מאוחר בגלל שרון התעקש שאני אשתמש בשיער של פנסי שפשוט היה לך מסיבה לא ברורה במקום בשל החתול של מיליסנט, למרות העובדה שמיליסנט נשארה לחופשה ופנסי לא," התחילה הרמיוני, מסתכלת ברון שהפריע לה.

"הי, אל תסתכלי עלי," אמר רון, מרים את ידיו לשלום. "זה היה רעיון של הארי ואם הארי אומר שזה שייך לחתול של מיליסנט, עדיף שלא לקחת את הסיכון. חוץ מזה, זה לא שמאלפוי שם לב שלא היית אמורה להיות שם."

"זה נכון…" אמרה הרמיוני בהרהור. "אני לא חושבת שהוא מחבב אותה."

"ומי יכול להאשים אותה?" צחק רון. "מאלפוי קרצייה."

"אמ, היא אמרה שדראקו לא מחבב את את פנסי, לא ההפך," תיקן הארי, לא שש לקטוע את רצף סיפורם מחשש שזה יקח את כל הלילה.

"אה. הוא עדיין קרצייה," אמר רון. "הוא -"

"מבלי להתייחס להאם הרמיוני היתה צריכה להשתמש בשיער של פנסי או מה הם היחסים בין מאלפוי לפנסי," קטע אותם נוויל בחדות. "עד מהרה הבנו שאין לנו שום מושג איפה המעונות של סלית'רין."

"למה לא שאלתם אותי?" שאל הארי.

"למה שתדע איפה המעונות של סלית'רין?" שאלה הרמיוני.

"בגלל שאני חבר של דראקו?" הציע הארי.

"הארי, זוכר את השיחה הקצרה שהיתה לך עם מאלפוי בסוף שנה שעברה לגבי סטוקריות?" היא שאלה במתיקות.

"לא, בכלל לא," שיקר הארי. "מה התחלת לומר, נוויל?"

"כן. לא חשבנו לשאול אותך, למרות שהבנתי שבטח תדע כי אתה אובססיבי לדברים כאלה, ובאמת לא היה לנו זמן לחזור, למצוא אתכם, ואז לחקור את מאלפוי."

"בהתחשב בזה שלא זזתי מהמקום והיתה לכם טירה שלמה לחפש בה, אני לא כל כך בטוח לגבי זה," הארי לא הסכים.

"איך היינו אמורים לדעת שאתה עומד להישאר באולם הגדול?" שאל רון. "ראינו את לונה באה לדבר איתך וייתכן מאוד שהיא היתה משכנעת אותך לבוא לבקר את הסוסים הזומביים שהיא לא מפסיקה לדבר עליהם."

"הם נקראים 'ת'סטראלים', רון," אמר הארי בנוקשות. "וכולם יודעים שהזמן הטוב לבקר אותם זה לאור יום."

"באמת רציתי לשאול אותך על זה, חבר," המשיך רון. "אני מתכוון, אני יודע ששניכם אומרים שאתם יכולים לראות אותם, אבל אף אחד מכם לא לגמרי בסדר בראש שלו ובגלל שלא נראה שיש עוד מישהו שיכול לראות אותם, איך אנחנו יודעים שאתם לא מדמיינים? או ממציאים?"

הארי נאנח. "מעולה. כאן רק שנתיים וכבר מאשימים אותי שאני סכיזופרני שקרן. טוב לראות שיש דברים שלא משתנים…"

"מה" שאלה הרמיוני, נראית מעט מוטרדת מהערתו של הארי שהאשימו אותו בבעיות נפשיות בעבר.

"אה, כלום," אמר הארי בביטול, מחליט שלא להזכיר את הצלקת הנביאה שלו הפעם. "וכמובן שלונה ואני לא היחידים שרואים את הת'סטראלים. אני יודע בוודאות שתאודור נוט רואה אותם, כמו רוב המבוגרים."

"טוב, נוט הוא סלית'ריני, לא?" רון משך בכתפיו. "אף אחד מהם לא בדיוק בסדר בראש. ואתה לא חושב שהמבוגרים היו אומרים משהו אם היה להם סוסים זומביים שמושכים את הכרכרות שלהם?"

"שלא לציין למה לכל הרוחות שהם ישתמשו בכזה סימן רע בשביל למשוך את הכרכרות כשהם יכולים פשוט לקסום אותן למשוך את עצמן," הוסיפה הרמיוני. "וגם זה יהיה זול יותר ופחות לתחזק."

"זה יכול להיות צעד מאוד הגיוני, לא?" הסכים הארי בעליזות. "שזה למה זה מעולם לא עלה לאיש מהם. אי פעם."

"לונה והארי לא היחידים שיכולים לראות את הת'סטראלים," אמר נוויל בשקט.

"אתה מתכוון שאתה יכול?" שאל רון, מתעניין. כשנוויל הנהן, הוא החל לדחוף אותו לכיוון הדלת. "כדאי שניקח אותך למדאם פומפרי. אני לא מאמין שלא שמתי לב שמשהו לא בסדר איתך! אתה בטח חושב שאני חבר נוראי. טוב נו, זה ככל הנראה היה בגלל כל הלחץ -"

"אני לא הוזה, רון," אמר נוויל, נשמע משועשע.

"לא, אתה רק רואה סוסים זומביים בלתי נראים," ציין רון.

"אתה לא מאמין בת'סטראלים, רון? זה מצחיק; יכולתי להישבע ששמעתי את הארי אומר משהו על זה שהם בפקפקן," הרמיוני ירתה.

הארי, שחש ננטש, פתח את פיו לומר שהוא מעולם לא אמר דבר כזה כי ת'סטראלים, למרות כמה שהיו בלתי נראים, זומביים ודמויי סוסים, פשוט לא היו מספיק מעניינים לכתבה. במיוחד כשכל מי שעבר את בחינת הבגרות של טיפול בחיות בפלא יוכל לאשר את העניין.

לפני שיכל לומר מילה של חוכמה, רון המשיך. "אני לא מאמין לכל דבר בפקפקן, הרמיוני."

"כמעט עבדת עלי. אני פשוט לא מבינה למה קשה יותר להאמין בסוסים זומבים בלתי נראים מאשר, נניח, שלשכת ההילאים מתכננת להפיל את משרד הקסמים מבפנים," החזירה הרמיוני.

"ידעתי!" התפרץ הארי. "כל הזמן את לועגת לנו שאנחנו קאיורם את הפקפקן, אבל את קוראת אותו בעצמך! יש לי הוכחה!"

רון, הרמיוני ונוויל פשוט בהו בו.

"סותם."

"ת'סטראלים אמיתיים," נוויל ניצל את השקט שגרמה התפרצותו של הארי. "אתה יכול לראות אותם רק אם ראית מוות, בכל אופן, אז לא הרבה אנשים בגילנו יודעים עליהם. הייתי מנחש שרוב הצוות יכולים לראות אותם, במיוחד אחרי המלחמה…"

"איך הארי יכול לראות אותם?" שאלה הרמיוני. "הוא בוודאי היה מזכיר את זה אם הוא היה רואה מישהו מת?"

הארי תהה למה זה היה מוזר יותר שהוא ראה מוות מאשר נוויל. בהתחשב בהקשר, היא צריכה לחשוב את ההפך. "אה, הרמיוני? אני כן סיפרתי לכם. קווירל, זוכרת? גם אני וגם נוויל ראינו את זה. אבל יכולתי לראות אותם עוד קודם. ראיתי את ההורים שלי מתים."

היה שקט. ואז, "כשהיית בן שנה, חבר," ציין רון, במלוא הטקט של טרול עיוור.

הארי גלגל את עיניו. "ואז? ראיתי אותם."

"אבל לא באמת יכולת לחשוב על המוות והתוצאות שלו בגיל כזה צעיר אז אין סיכוי שיכולת לראות ת'סטראלים," השיב רון.

"חשבתי שאתה לא מאמין בת'סטראלים," אמרה הרמיוני, מעט בזחיחות.

"אני לא. אבל גדלתי בבית של קוסמים אז יצא לי לשמוע עליהם. צ'ארלי אוהב יצורים אקזוטיים כאלה," הסביר רון.

"אם אח שלך סיפר לך עליהם, למה אתה לא מאמין בהם?" נוויל רצה לדעת.

"בגלל שזה נשמע כמו אחד מהסרטים הנוראים המוגלגיים המזעזעים האלה שאבא לפעמים רואה," הודה רון. "הוא אוהב טמבלוויזיה."

"טלוויזיה, רון," הארי תיקן אוטומטית. המ, מעניין. אם מקור המידע של אבא של רון על מוגלגים היה מסרטים, זה בהחלט מסביר הרבה.

"בכל אופן, איכשהו סטינו לגמרי מהנושא, אז, שוב, מציאת המעונות של סלית'רין," אמר נוויל בהדגשה. "ואז נתקלנו בילדה וניסיתי לשאול אותה איפה המעונות של סלית'רין -"

"אבל עצרתי אותו," קטעה אותו הרמיוני. "כי זיהיתי שהיא מדריכת רייבנקלו בשם פנלופה קלירווטר ולמרות שאנשים אולי יאמינו שקראב וגויל מספיק טיפשים כדי לשכוח איפה המעונות של סלית'רין, פנלופה לא היתה יכולה לעזור."

"אתם יודעים, הייתם חושבים שהמדריכים ידעו איפה המעונות של הבתים האחרים למקרה חירום," הרהר הארי. "תחשבו על זה, למה בכלל המעונות מוחבאים ויש סיסמאות? אלא אם הם חושבים ששיקוי פולימיצי או מטמורפמאגוסים הם בעיה מספיק גדולה כדי להצדיק את החשאיות, התמונות לא יכולות פשוט לזהות את מי שנכנס ואולי לשים סיסמאות על החדרי שינה? ולצורך העניין, למה זה הוגן שרק בגלל שהריבנקלואים הכי שקדנים, הם יצטרכו לענות על חידה מופשטת ומוזרה בכל פעם שהם רוצים לעזוב את המעונות. אני מתכוון ברצינות, תושבה אחת שגויה ואתה תקוע בחוץ? פלא שמישהו בכלל רוצה להיות רייבנקלואי…"

"כן, מעולה, הארי," אמר לו נוויל. "לא בטוח שאני רוצה לדעת מאיפה אתה משיג את המידע שלך, אבל תנסה להתמקד."

"אה, מי שמדבר; עוד לא הגעתם לחדר המועדון של סלית'רין ואנחנו מדברים כבר יותר מעשר דקות," השיב הארי.

"אני נשאר בנושא," נוויל התגונן. "זה רון והרמיוני שלא מפסיקים לריב." שולח מבט מהיר לעבר מבטי התרעומת התאומים של השניים, הוא מיהר להמשיך. "אחרי שפנלופה הלכה, נתקלנו בפרסי ויש סיכוי שרון התחיל סכסוך דמים בין בית קראב לבית וויזלי."

"זו לא אשמתי!" מחה רון.

הארי ירה בו מבט. הוא לא ידע מה קרה אבל היה בטוח למדי שזו כן היתה אשמת רון כי זו הדרך בה הדברים האלה הלכו בדרך כלל. כמו כן, הוא התחיל לקוות שהיה הולך איתם בכל זאת, אם לא מכל סיבה אחרת, אז פשוט משום שיכל לדעת כבר מה קרה במקום להיגרר לכל השיחה הזו. כמעט, אבל לא לגמרי. אחרי הכל הוא נהנה עם לונה. ועדיין זה לקח הרבה זמן. אולי הוא צריך להתחיל לחפש מחולל זמן?

"טוב, אולי זה היתה קצת אשמתי," הודה רון, מסמיק. "אבל איך אני הייתי אמור לדעת שהוא יעלב כל כך מהעקיצה שלי על פנלופה?"

"אני לא יודעת," אמרה הרמיוני בעוקצנות. "אולי בגלל שלא היית אח שלו אלא תלמיד שנה שנייה אקראי וטרולי למדי ולא נשמעת כאילו אתה מכבד את התפקיד שלו?"

"אבל אני לא -" התחיל רון.

"ואתה אח שלו, וזה בסדר גמור," אמר לו נוויל. "אבל מקראב… אתה יודע כמה ברצינות פרסי לוקח את התפקיד שלו."

"כן, כן…" מלמל רון.

"לפחות נראה שאתה נהנה מסכסוכי דמים," הארי ניסה לשעשע אותו.

רון נראה נבוך.

"נו בחייך; ראיתי איך אתה נהנה לריב עם דראקו. למעשה, אני חושב שאני אפקח עליכם עין היטב כשתגיעו לגיל ההתבגרות, רק כדי לוודא ששום דבר מזה לא רציני."

הרמיוני, חד משמעית היחידה שהבינה את הבדיחה, ציחקקה. רון פתח את פיו בכעס כדי לדרוש הסבר אבל נוויל נענע בראשו ושם את ידו על פיו של רון.

"עדיף שלא נדע," הוא אמר ברצינות.

נראה שרון נוטה להסכים. "מיד אחרי שפרסי נעלם, מאלפוי הופיע. הוא לקח אותנו למרתפים, שזה ככל הנראה איפה שנמצאים מעונות סלית'רין ואני חייבת לומר, איזה באסה להם, בייחוד בעונה הזו של השנה. מאלפוי נזף בנו ששכחנו איפה המעונות ואז מיד המשיך ללשכוח מה הסיסמה. הרמיוני אמרה לו אותה ו -"

"רגע רגע רגע," קטע אולתם הארי, מחייך. "הרמיוני גריינג'ר, ילדת גריפינדור טובה, אמרת למאלפוי, הסלית'ריני הרע, את הסיסמה למעונות? מה דיברנו קודם על סטוקריות?"

"אה, אז עכשיו אתה זוכר את זה," הרמיוני גלגלה את עיניה. "אופייני. ואני פשוט הצעתי 'טוהר דם' עי זה סלית'רין וזה היה הדבר הראשון שעלה בדעתי." היא עצרה לרגע. "טוב, אחרי 'בסיליסק' אבל בהתחשב במצב, אני לא חושבת שדמבלדור יתן להם להיות עד כדי כך חסרי טקט."

"ברגע שהיינו בחדר המועדון, מאלפוי - שנראה שהוא נהנה מהסכסוך עם הוויזלים כמעט כמו רון - התחיל לדבר על כמה שהם חסרי כבוד לדעתו ואיך שאדון וויזלי צריך ללכת להפוך למוגל. ואז הוא ציין שהסיבה שהוא כל כך מעוצבן על מר ווזלי היה בגלל חיפוש בביתו לא מזמן ולמרות שהם לא מצאו כלום, ככל הנראה היו כמה חפצי אופל מוחבאים בחדר הציור של המאלפויים."

"לא להרבה זמן; שלחתי מכתב לאבא," אמר רון, ונשמע מאוד מרוצה מעצמו.

"ו?" שאל הארי. "אפילו אם הוא יודע שהמאלפויים מחביאים אצלם משהו, הוא לא יכול לעשות עם זה שום דבר!"

"למה לא?" שאל רון. "הוא יכול פשוט ללכת ולפשוט שוב על אחוזת מאלפוי."

"לא הוא לא יכול, רון," אמר הארי, מנער את ראשו. "לפשוט פעם אחת כחלק ממספר פשיטות על עוד כמה בתים זה בסדר. בשביל לחזור כבר תצטרך הוכחה."

"אבל יש לי הוכחה. אני שמעתי -"

"זה הכל נורא נחמד ויפה רון," אמר הארי בסבלנות. "אפילו אם אתה מתעלם לחלוטין מהעובדה שכל זה רק שמעת אותו אומר, איך אתה עומד להסביר איך השגת את המידע? אתה עומד לציין שאתה, נוויל והרמיוני סיממתם שני תלמידים והתחזתם אליהם? או שאולי השקתם אותו וריטסרום? השד יודע שאף אחד לא יאמין לך אם תאמר שמאלפוי סיפר לך מרצונו וגם לא שהוא ידבר על זה מחוץ למעונות של סלית'רין, אולי יקבל עונש, יאבד רכוש משפחתי. אבל שלושתיכם עלולים להיות מושעים אם לא מגורשים מבית הספר."

פניו של רון החווירו. "לא חשבתי על זה."

הרמיוני נראתה כל כך כועסת מהמצב שהיא לא יכלה לומר דבר, רק לנעוץ עיני סכינים ברון.

"זה גם לא סביר שאבא של מאלפוי יעשה את זה," אמר נוויל לבסוף. "כלומר, טהורי דם רגילים מדי לשחד את דרכם מהצרות מאשר להשתמש פשוט בחוק לטובתם."

"בכל זאת," אמר הארי בהרהור. "אולי זה נחמד לדעת שאתה צודק פעם אחת. אני אומר את זה לדראקו בבוקר."

"אבל הארי!" קרא רון בזעם.

"האם המילים 'מסומם' ו'התחזות' לא אומרות לך שום דבר?" הארי הניד בראשו. "טכנית, אני מניח שאני שותף לעברה, אבל אני יכול לשחד את דרכי החוצה מהצרה."

"אתה לא," אמרה הרמיוני בחומרה.

"אני יודע," הסכים הארי. "אבל אני יכול."

"זה לא משנה בכל אופן," אמר נוויל. "בגלל שלפני שעזבנו, דראקו הודה שהוא היורש של סלית'רין."

"...אבל הוא לא," התנגד הארי.

הרמיוני נאנחה ביאוש. "תראה הארי, אני יודעת שהוא חבר שלך אבל הוא גם -"

"סציופט קטן קר רוח?" הציע רון.

"פיצוי גדול מדי?" ניסה נוויל.

"הקרבן של אבא נוקשה מעורבב עם הפצת שמועות על יחסי ההורות שלו שסובבות סביבו כבר שנה וחצי?" הציע הארי.

"לא!" קראה הרמיוני. "עמדתי לומר -"

"זה לא באמת משנה מה עמדת לומר," אמר לה הארי, מחליט שלא לנסות אפילו. "כבר ניהלנו את השיחה הזו. דראקו אפילו לא לחשנן; הוא לא יכול להיות היורש של סלית'רין."

"אבל הוא הודה!" קרא רון, שנראה כאילו ביטלו את חג המולד. ואת ארוחת הבוקר..

"הוא עדיין בן שתים עשרה אידיוט, רון," אמר לו הארי, מעוצבן.

"טוב, אני לא יכול להתווכח איתך…" הרהר רון. "לא יכול להיות שזה שהוא אידיוט היה מניע לפתוח את חדר הסודות?"

"לא, זה לא. כבר אמרתי לך וולדמורט הוא האחד שפותח את חדר הסודות והוא משתמש באנימאגוס -"

"וכבר ניהלנו את השיחה הזאת, גם כן," הרמיוני נכנסה לדבריו. "אף אחד לא באמת מאמין לך, אתה יודע."

"לונה מאמינה," התגונן הארי, מעוצבן לא מעט מהקטעותו.

"טוב, לונה היא…" הרמיוני עצרה, מחפשת את המילה הנכונה. "לונה."

"לא, באמת, הרמיוני?" הארי גלגל את עיניו. "ואין שום סיבה להתווכח על זה. דראקו קטן מכדי להבין שהוא לא אמור להסתובב ולטעון שהוא אחראי למשהו כזה אפילו אם הוא היה אחראי, והוא לא, אגב. אתם כולכם קטנים מכדי להבין מה הוא עושה ולמה ואני לא יכול לגרום לכם להבין את זה."

הרמיוני נפגעה מכך שקרא לה קטנה ופתחה את פיה להשיב אש.

הארי לא הניח לה. "כמו שציינתי קודם, ההודאה של דראקו נכללת תחת הקטגוריה 'שמועה' והוא ככל הנראה יכחיש זאת אם דמבלדור ישאל. טכנית, כל מה שאתם יכולים לעשות זה לעקוב אחריו עד שתשתכנעו בחפותו. וכולנו הבנו שמישהו יכול לצוות על התקפה מראש, זה שיש למישהו אליבי לא אומר כלום, אז אתם לא הולכים להניח לזה עד שאתפוס אותו."

"רגע… אתה תתפוס?" שאל נוויל.

"כמובן," הארי חייך בנועם. "אמרו לי שיש לי קטע עם 'להציל אנשים'. ופרופסור לוקהארט אישר שהריגה דמרטית מספיק של הבסיליסק יהיה רב מכר מצליח מאוד."

טוב, תגיבו. הערות על שגיאות ממש יתקבלו בברכה. או משפטים שנשמעים מוזר.

הפרק הקודם		הפרק הבא