רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 20: הנבואה השנייה 

הארי כמעט קפץ לאחור מרוב בהלה. עיניו של האיש היו פעורות בבעתה קפואה מאחורי זוג משקפיים בעלי מסגרת דקה. רעמת שיער זהובה עיטרה את ראשו שהיה מוטל ללא רוח חיים על כתפיו.

רופוס סקרימג'ר, שר הקסמים. ליד ידו שהתנפנפה באויר היה מוטל שרביטו, רמז קשה למה שהתרחש. הקללה ההורגת., קללת האבדה קדברה.

"איחרנו את המועד," אמרה הרמיוני, ובעדינות כיסתה את שר הקסמים בגלימתו שהייתה מונחת על הרצפה לצידו.

"לא היה משהו שיכולנו לעשות כדי לעזור לו," אמר רון בשקט.

"המסדר הזהיר אותו שכדאי לו להישמר," אמר הארי.

"הוא העדיף להראות שהעניינים כרגיל," אמרה הרמיוני, "לא לתת לוולדמורט לנצח."

"והוא ניצח, לא?" אמר רון.

"לא אם זה תלוי בנו," אמר הארי, "עדיין יש תקווה."

ההלם והזעזוע השכיחו מלבם את קול הפסיעות המתקרבות. השכיחו מלבם את העובדה שהם לא הגיעו לשם בטעות. השכיחו מלבם את הסכנה.

"אנו נפגשים בשנית.." חריקת הדלת הקפיצה אותם. האיש שעמד שם לא בישר טובות.

הארי הבחין בזיק שניצת בעיניו ובגלימה שהוסרה מפניו. זאת הייתה אישה. אותו שיער שחור ואותן שקיות מתחת לעניים שהארי הכיר כל כך טוב.

בלטריקס תפסה אותם כשהם לא היו מוכנים.

הארי לא הספיק להניף את שרביטו, מפני שלא היה דרוך מספיק, לפני שזה התעופף מידיו.

"אקספליארמוס!" קראה בלטריקס במהירות ושלושת השרביטים של הנערים חסרי האונים ריחפו בעדינות אל ידה.

"אני רואה שמצאת את רופוס היקר," היא אמרה בשקט, וסגרה את דלת האבן הכבדה. "עכשיו אף אחד לא יוכל לשמוע אתכם."

"אז את היית זו שהרגת אותו!" קרא הארי וכיוון אליה את אצבעו, כי כעת לא היה בידו שרביט.

"זה בשביל דראקו!" היא הטיחה את שלושתם בקיר.

"מאלפוי בגד בכם!" התפרצה הרמיוני.

"איך אתם מעזים?!" בלטריקס השתוללה מזעם והניפה את שרביטה על כל חפץ שנקרה בדרכה. אגרטלים התרוממו באוויר והוטחו בחוזקה בקרקע. זגוגיות הארונות השקופות התנפצו והעיפו רסיסי זכוכיות לכל עבר.

"זאת האמת!" שיקר הארי בחדות,

הארי היה יכול לראות את ההשפעה של דבריו על בלטריקס. המגירות של כל השולחנות הועפו, יחד עם תוכנן, אל רצפת החדר.

במבט מקרוב הארי זיהה את תווי פניה המוכרים לו מאוד. פניה החיוורות, שערה השחור והפרוע והמבט הרעב בעיניה הזכירו לו יותר מתמיד את סיריוס, שהיה כל כך חסר לו. רק ברגע זה הארי הכיר בעובדה שהם היו ממש קרובי משפחה.

"כדאי שתלמדי לשלוט בשרביט," העיר הארי בארסיות, מילותיו היו הנשק היחידי בו היה יכול להשתמש בלא שרביט. והוא שילם על כך. קללת קרושיאטוס שנשלחה לעברם פגעה בו ישירות בחזה.

הארי הבטיח לעצמו שהוא לא יצרח אך הכאב היה קשה מנשוא, עד מהרה החדר התמלא בצרחותיו החדות.

"לא צוחק כל כך עכשיו, הא?" בלטריקס אמרה בהתנצחות, "ועכשיו ניגש לטפל בחברים שלך..."

"המסדר כאן למעלה," הרמיוני השתדלה לשמור על הבעה מאופקת, מנסה נואשות להסתיר את הרעד בקולה.

בלטריקס ליטפה בקור את שרביטה ואמרה, "עד שהם יגיעו אליכם, כבר יהיה זה מאוחר מדי. אם הם בכלל ידעו שאתם פה, כמובן, " היא צחקה צחוק פרוע, כמעט מטורף.

רון ניצל את חוסר תשומת ליבה וזינק בקריאת קרב, שהייתה מראש פעולה חסרת סיכוי. בלטריקס העיפה אותו בהנפת שרביט לקצה השני של החדר. כמה מסגרות של שרי קסמים נשברו לרסיסים, בעוד השרים עצמם הסתובבו בבהילות ובהיסטריה בתוך תמונותיהם. קריאות עידוד נשמעו מתוך התמונות, כולן בעד הארי.

"קדימה, להסתער! בכל הכוח!"

"למה אתם מחכים? תיפסו אותם!"

"אההה!!!!"

הארי ניצל את את ההפוגה בכאב והתגלגל הצידה.

"אתם תשלמו בכאב על כל המעשים שלכם!"

שרביטה של בלטריקס הונף והארי הרגיש כיצד חולצתו נקרעת אט אט ודם ניגר על גבה, כאילו הוצלף בשוט. הוא ניסה להתחמק בפעם השנייה שהניפה את שרביטה.

"לא מספיק טוב בשבילך?" היא הניפה את שרביטה כנגד הארי, שהיה מוכן לספוג כל מכה אשר תבוא ואז באופן מפתיע היא שינתה כיוון והפנתה את הקללה כנגד הרמיוני.

גבה של הרמיוני ההמומה הוטח בפינת השולחן והיא החלה להתפתל מכאב.

הארי הבחין בידה המדממת של הרמיוני, תוצאה של זכוכיות שננעצו בכף ידה.

"אתם לא רוצים שהמוות שלה יהיה על המצפון שלכם, נכון?" אמרה בלטריקס, מתענגת על כל מילה. "העובדה שאדון האופל רוצה לשמור אותך לעצמו אינה תקפה לגבי החברים שלך, פוטר."

הארי הרגיש איך בטנו מהתפכת.

"אתה תחיה," אמרה בלטריקס בחיוך קר, "כדי לראות את זה. מוביליקורפוס!"

ובאומרה זאת הניפה את הארי באוויר וגרמה לחבלים בלתי נראים לכפות אותו אל אחת מפינות החדר, כשראשו מתחכך קלות בתקרה.

בלי יכולת לעשות כלום, או להגיד, הארי יכול היה רק להביט בחבריו המתענים, צורחים את מה שכנראה יהיו מילותיהם האחרונות.

'הם לא יוכלו להחזיק כך זמן רב', חשב בלב כבד. 'במוקדם או במאוחר הם יישברו, והכל בגללי'.

"בדיוק כמו מר וגברת לונגבוטום..." אמרה בלטריקס והניפה את שרביטה למכה האחרונה והניצחת.

הארי הרגיש איך הזעם מפעפע בעורקיו בעוד ליבו מתהפך בקרבו.

"לא!!!" זעק.

בלטריקס הועפה בסיבוב אווירי לאחור, והכבלים שקשרו את הארי נעלמו כלא היו. הוא צנח על אחד הארונות בקול חבטה, ושרביטה של בלטריקס הושלח הרחק ממנה. הצרחות נפסקו.

ממקומו הגבוה הארי ראה כי בלטריקס נחבטה בדלת האבן והחלה מדממת מראשה. לא היה לו זמן להתעכב כדי לחשוב מה קרה, הוא רק ידע שהם צריכים להשיג את השרביטים שלהם חזרה.

רון והרמיוני התאוששו עד מהרה, למרות שהרמיוני עדיין התנשמה בכבדות.

"טרגאו!" לחש רון וניקז את הדם שניגר להרמיוני מראשה.

"הם יבואו לחפש אחריה עוד מעט, כדאי שנעזוב במהירות," הרמיוני הביטה בבלטריקס המעולפת, "אנחנו לא רוצים להתגלות."

רון והרמיוני הלכו לאחור והשאירו את הארי עומד מולה עם שרביט שלוף. הוא התכונן להגיד את הקללה הנוראית מכל, אך המילים נתקעו בגרונו. הוא לא רוצח.

"מה קרה לך, פוטר? אתה לא יכול להרוג אותי? דמבלדור לימד אותך שאסור להרוג, לא משנה מה?"

"אני ארצח אותך!"

לפתע הרגיש הארי כאילו מתבקע ראשו לשניים, הצלקת שלו בערה מכאב חד, בלתי נסבל, שהביא אותו לכרוע על הרצפה. הייסורים היו קשים מנשוא.

בחיזיונו, ראה את וולדמורט צוחק ברשעות, הוא שמח שמשרד הקסמים נפל לידיו. הוא הצביע בשרביטו כל המזרקה הקסומה שמקומת הכניסה, ושבר אותה לחתיכות, מול עינייהם של אוכלי-המוות שלו.

"אזקבן נפרץ" אמר וולדמורט "משרד הקסמים בידינו ושחררנו את כל חברינו מאזקבאן".

אוכלי המוות שאגו בשמחה.

הארי ראה שרק חלק קטן מאוכלי המוות היו שם, כנראה שלכל השאר היו משימות שונות ומגוונות שקיבלו מאדונם לפני כן.

"סוורוס, לכו לעזור לחבריכם בקרב מול מסדר עוף החול, אני אצא לאזקאבן, ואדאג שהסורהסנים יעברו למקומם הטבעי. לצידינו!".

"לוציוס בדרכו הנה, אדון," אמר סנייפ "אני מקווה שהוא לא השתגע שם, החלש-אופי הזה"

"מה לגבי הענקים?" שאל וולדמורט

"לפי המקורות שלי, רובם יילחמו לצידינו." והאחרון חייך.

כשהארי חזר למציאות, מצא את עצמו באותו משרד בדיוק. צלקתו עדיין עיקצצה, זכר לכאבי התופת שתקפו אותו קודם. בלטריקס נעלמה, וגם חבריו.

"למה עזבתם אותי שם?"

"רדפנו אחרי דולוחוב. לא ראינו מהיכן הוא נכנס, נלחמנו נגדו, אבל אז לקח את בלטריקס והם רצו לשם." אמרה הרמיוני והצביע על הדלת השמאלית ביותר.

"אפילו את השרביט שלה הוא לקח איתו." אמר רון.

"למה הם לא התעתקו מכאן?"

"בחיים שלכם לא קראתם ?! אי אפשר להתעתק לכאן או מכאן!!

"מה זאת אומרת?" אמר רון וניסה להתעתק, אך לא הצליח"

"כל האיזור שבו יושבים שר הקסמים ועוזריו האישיים, ואם אני לא טועה זה כל הקומה הזו, הוא איזור חסין מהתעתקות. ממש כמו הוגוורטס"

"זה הגיוני" אמר הארי "אם במרוצת הזמן מישהו יפגע בשר הקסמים, ככה יהיה לו קשה להמלט"

"מה קרה לך שם?" פנה רון במבט שואל כלפי הארי "התעלפת שוב?"

הארי עיוות את פרצופו וענה "זה לא מה שחשוב. ראיתי את וולדמורט. הם פרצו לאזקבן ושחררו את אוכלי המוות ששהו שם, ביניהם את לוציוס מאלפוי. וזה לא הכול, עכשיו הסוהרסנים והענקים לצידם".

"טוב, ידענו שזה יקרה מתישהו" אמרה הרמיוני

"טוב אין זמן להרהר בזה עכשיו, בואו ננסה למצוא את בלטריקס ודולוחוב!"

"אני לא מאמין שהאישה הזו ברחה לי," אמר הארי באכזבה, בעודם הולכים במסדרונות ומחפשים את היציאה.

"זאת לא אשמתך" הרמיוני הניחה יד מרגיעה על כתפו.

"הארי, יש עוד עניין מוזר. מה קרה לך שם? איך העפת את בלטריקס כנגד הקיר?" שאל רון לאחר זמן מה. "חשבתי שזה הולך להיות הסוף שלנו."

"באמת שאני לא יודע," תהה הארי, "כעסתי מאוד. זאת לא הפעם הראשונה שעשיתי קסם בלי שהתכוונתי אליו."

"בלי שרביט," ציינה הרמיוני.

"כן..." אמר הארי, "זוכרים את דודה שלי, מארג'?"

"איך אפשר לשכוח?" הוסיפה הרמיוני בטון נוזף.

"השאלה היא מי הפך את השולחן בדירה שלנו למפתח מעבר," אמר הארי.

"אני לא יודעת," אמרה הרמיוני.

"אני לא מאמין," אמר רון בפותחו דלת נוספת, "זה המסדרון השלישי שאנחנו נכנסים אליו!"

"ועדיין אין סימן לנפש חיה," אמרה הרמיוני באי-נוחות.

"זה סימן טוב," ענה רון.

"זה אף פעם לא סימן טוב," השיב הארי בכבדות.

"החלק הזה של משרד הקסמים נראה נטוש," ציין רון.

"אנחנו במחלקה למיסתורין," הארי הבין פתאום, כשהסתכל למעלה.

"אני זוכר את המקום. אבל איך הגענו לכאן?"

"מה זאת אומרת?" שאלה הרמיוני

"בפעם הקודמת שנכנסתי למחלקת המסתורין, היה זה דרך הקומה האחרונה, שהיא הכי עמוקה בבטן האדמה. זו אותה קומה בה היה השימוע שלי, ועוד הרבה שימועים חמורים יותר שנים רבות קודם." הארי הפסיק ולקח אוויר, "והמשרד של סקרימג'ר היה בכלל באחת הקומות האמצעיות. אז איך הגענו משם למחלקת המסתורין?"

"הארי, אנחנו בעולם הקסמים. מן הסתם שיש כמה דלתות שמגיעות לאותו אזור."

"הנה עוד דלת," אמר רון כשהגיעו לקיצו של המסדרון.

"לא, זה לא מוביל לעוד מסדרון," אמרה הרמיוני לאחר שפתחה את הדלת והציצה פנימה.

"זה נראה כמו ארכיון..." ציין רון.

הם נכנסו לחדר מאובק שהיה מלא בערמות של הררי מסמכים ישנים, שנראו כאילו אף אחד לא עיין בהם זמן רב.

האבק הרב צרב את עיניהם ומילא את נחירהם.

מסמכים נטושים מילאו את רצפת החדר. אחד מהם צד את עינו של הארי, "מה ז...?" הוא התכופף להרים אותו.

הארי ניער את המסמך מהאבק הרב שעטה.

הוא לא טעה. שם, באותיות זהובות על גבי כריכת עור נאה, התנוססה הכותרת 'פוטר'.

"מה קרה, הארי?" רון התקרב אליו והביט במסמך, "וואו. זה עליך?"

"אני לא יודע," אמר הארי בחולמניות, לא מסיר את עיניו לרגע מהמסמך.

הרמיוני בחנה את המסמך במבט מדוקדק, "קסם ההגנה שהיה על המסמך הזה כבר נמוג ממזמן."

"סביר מאוד," הסביר רון, "זה נראה ישן."

'לעיניו בלבד' הארי ליטף את האותיות הקטנות המתקלפות באצבעותיו, מנסה לנחש במי מדובר.

"תראה מה כתוב שם עליך," הציע רון.

הארי פתח את המסמך באצבעות רועדות והציץ באחד מהכתבים שהוציא. לאחר שנייה אמר בביטול, "לא, זה לא יכול להיות אני, לפי התאריכים שכתובים כאן עוד לא נולדתי אז בכלל."

"אולי זאת המשפחה שלך," שיער רון.

"כנראה שכן," אמר הארי, "בוא נראה מה כתוב עליהם."

"מעניין למה כתוב שזה מסמך מסווג," הרהרה הרמיוני בקול רם.

"זה בטח קשור להורים שלו," אמר רון, "הרי הם היו הילאים."

הארי הביט בחשש במסמכים הבאים שצורפו, תמונות ודפים.

תמונה גדולה עם פרצופיהם של הילאים רבים נפלה לחיקו. כן, היה זה מסדר עוף החול הראשוני, התמונה שהארי הכיר כל כך טוב. פרצופם של הוריו חייכו אליו מתוך התמונה הבלויה.

"למה הראשים שלהם מוקפים בעיגול?" תהתה הרמיוני והתבוננה בתמונה.

"איזה מגניב זה," אמר רון בהשתהות, "זה כנראה סיכום של תקופת ההילאות שלהם וכל מה שהם עשו."

הארי חייך.

רחש קל הזכיר להם שהם עדיין במשרד הקסמים, במקום לא בטוח.

"אתם בטוחים שאף אחד לא מגיע?" העירה הרמיוני לפתע, והציצה מבעד לדלת במהירות.

"זה כלום," ביטל הארי ושלף את אחד מהדפים המצורפים, "זו רק ערימה שקרסה."

"מה עוד כתוב שם?" הסתקרן רון והחזיר את תשומת ליבם אל המסמך.

עיניו של הארי עקבו בשקיקה אחרי המידע הכתוב בדף. ככל שהעמיק בקריאה, עיניו הצטמצמו והרווח בין גבותיו קטן.

לאחר זמן מה הרחיק את ראשו מן הכתוב, ניער אותו קלות ואז חזר להתעמק במילים. הוא נהיה שקוע לחלוטין בדפים.

בעוד הארי המשיך לקרוא, הרמיוני שלפה גם היא אחד מהנספחים המצורפים והחלה לקרוא אותו.

עד מהרה נמחקו כל החיוכים של השלושה והתחלפו בהבעות תמוהות.

"זה לא הגיוני בכלל," אמר הארי, "למה שיהיו כאן הרבה תאריכים ושעות עם מקום של נקודות ציון איפה הם נמצאים?"

"זה מלא בהם," ציין רון, ושלף דפים נוספים.

"מיקום לא ידוע..." הקריא הארי בקול רם את הכיתוב ליד אחד מהתאריכים.

"זה נגמר כאן," קטעה אותם הרמיוני והצביעה על אחד מהדפים שהחזיקה. המשפט 'ירדו למחתרת' קפץ מיד לעיניו של הארי.

"משרד הקסמים כנראה שמר רישום של עקבותיהם בתקופה שוולדמורט רצה למצוא אותם," הרמיוני החזירה קווצת שיער למקומה.

רון גירד בפדחתו.

"זה נשמע יותר כאילו משרד הקסמים היה זה שרצה למצוא אותם."

"אבל למה?"

"זה לא נשמע הגיוני במיוחד."

"לא רשום כאן," אמר הארי, שהחל לזרוק החוצה דפים של פרוטוקולים בטירוף רגעי.

"הארי, הארי," הרמיוני נופפה בידיה עם רון על מנת להרגיע אותו, "זה לא יהיה שם."

אך הארי לא שט ליבו אליהם, מטרתו העיקרית הייתה לגלות מדוע. הוא המשיך להשליך דפים לכל עבר, בעוד רון והרמיוני כורעים על הרצפה מאחוריו, מנסים לעמוד בקצב שלו ולאסוף את כל הדפים. לבסוף הטיח את כריכת התיקייה ברצפה.

"הארי, חכה," רון הרים זוג דפים מהרצפה, "אני חושב שכדאי שתסתכל על זה."

"מה?" הארי חטף את הדפים אל ידיו בזעם.

"בקשת אישור לתפיסה לצורך הוצאה-להורג של ג'יימס פוטר ולילי אוונס פוטר. על העובר שהגברת פוטר נושאת ברחמה אסור להיוולד."

"מי חתום על זה?"

"מבקש הבקשה; לא מוכר לנו."

"איך מישהו יכול להסכים לדבר כזה?"

"הבקשה נענתה בשישי לחודש. על החתום; ברטמיוס קראוץ'."

"לא..."

מחשבה הבזיקה במוחו של הארי; קראוץ' היה זה ששלח את סיריוס לאזקבאן בלי משפט.

הוא עבר במהירות אל הדף השני.

"אדון האופל תקף היום...שתי אבדות בנפש, מר וגברת פוטר. הילד שרד...האיום של אדון האופל הוסר. הנבואה השנייה הגשימה את עצמה...לא הצלחנו ולא נצליח למנוע זאת, הראשונה עומדת להתממש. התיק סגור."

הרמיוני הביטה בהארי באי-נחת.

"הייתה עוד נבואה..." הוא לחש.

"אחרי הראשו-" הרמיוני נעצרה באמצע המשפט.

"לא," אמר הארי חרש, קורא בקול את עיקרי הכתוב, "זאת קדמה לה."

שלושתם קפאו. הם היו חייבים לדעת מה היה כתוב שם, אך הם היו משותקים. הלב של הארי פירפר, הוא אילץ את עצמו להמשיך לקרוא, שכן אי הודאות שבה היה שרוי הייתה נוראה יותר מכל דבר אחר. הוא בלע את רוקו, והמשיך לעבור במהירות על הקטע, תוך כדי שהוא מדלג על כמות לא מועטה של מילים.

"למה?" הארי רק פלט בתחינה. הוא הרגיש חולשה פתאומית, ברכיו איימו לקרוס.

"מציינים כאן רק מי ניבא אותה. הם לא כותבים על מה היא, הם בוודאי גם לא יגידו. כנראה שכל המעורבים ידעו במה מדובר," גמגמה הרמיוני בקול רועד.

"קוסם בשם מרפי מודברין, נשמע מוכר?" שאל הארי והביט אל שני חבריו.

"מצטער, חבר," ענה רון בעצב, ואז הוסיף לאחר דקה של הרהור, "אם לנבואה הקודמת היה כדור זכוכית כזה, אולי גם לזאת יש? אנחנו יכולים לפחות לבדוק."

"אבל מתרחשת מלחמה בחוץ...!" השיבה הרמיוני, "אנחנו אפילו לא אמורים להיות כאן!"

"ובגלל זה בדיוק, אנחנו צריכים להשיג אותה עכשיו," אמר הארי בקול נחוש והחלטי, ונעמד על רגליו, "אם וולדמורט לא יודע עליה, הוא בקרוב ידע, ואנו צריכים להשלים אם העובדה שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שנהיה כאן. תחשבו על זה, דווקא עכשיו, בגלל המלחמה, יכול להיות שאף אחד לא שומר על הנבואות."

"אבל... אבל..." ניסתה הרמיוני להניא אותו מהרעיון, ללא הצלחה יתרה. "טוב, אבל בואו נעשה את זה מהר." היא ניערה את האבק מעליה והזדקפה, תוך שהיא נעזרת בערמת המסמכים שלידה.

"זהירות!" קרא הארי במהירות וזינק על הדמות השחורה. תוך דקות ספורות היה הארי רכון מעל הדמות כשהוא לא מאפשר לה מרווח תנועה. הכל קרה כל כך מהר. רון והרמיוני נסוגו מיד לאחור עם קריאתו של הארי ונטרלו את האיש משרביטו.

"רד ממני!" קרא האיש וניסה לסובב את ראשו כדי לראות מי תפס אותו. "אני עובד של משרד הקסמים!" הוא ניסה להגות כשראה את שוביו.

הארי לא הרפה את אחיזתו מראשו, והשאיר את האיש מוצמד לרצפה.

"זה קרוקר!" זיהה אותו רון לפתע, "הוא שושואיסט! הוא עובד כאן, במחלקה למיסתורין!"

הארי העביר את ידיו מפרצופו של האיש אל כתפיו, שמצדו מלמל בקול נזעם: "אמרתי לכם!"

האיש ירק אבק שנכנס אל פיו כתוצאה מאחיזתו הממושכת של הארי ואמר, "אתה יכול להגיד לו לרדת ממני עכשיו." הוא ניסה לפנות אל ההגיוני שמבין השניים. החיוך הלעגני שהיה על פניו החל להמחק.

"הארי, אתה יכול לפחות לעזוב אותו," אמרה הרמיוני, "הוא עדיין מנוטרל."

"אני רוצה לדעת את האמת!" הארי זעם.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר," סינן האיש.

"אני מדבר על זה!" הארי נופף בידיו בפרוטוקולים הרבים והעיף אותם באוויר.

קרוקר פתח את פיו בניסיון להגיד משהו, אך לאחר שנייה התחרט והשתתק כמעט באחת.

"אני דורש הסבר!"

הארי שילב את זרועותיו במבט עיקש, אומר ללא מילים שלא יזוז משם עד שיקבל הסבר שיניח את דעתו. הוא הניח לאיש להתרומם קלות.

"בסדר, בסדר!" התרצה האיש לבסוף, "אני אספר לכם."

הארי התרחק מקרוקר.

"הכל התחיל בנבואה על העובר שיוולד בשלהי החודש השביעי, והוא יהיה היורש של אדון האופל..." פתח קרוקר, "אלו היו זמנים אחרים. אני הייתי הרבה יותר צעיר מכפי שאני עכשיו. הנבואה הכתה את כולנו בתדהמה, ואני חושב שיורשה לי לומר שכולנו ידענו עד כמה הפוטרים, הוריך, היו הילאים טובים. לא היו להם אויבים במשרד הזה, לא עד הנבואה בכל מקרה..."

"מה היא אמרה?" לחש רון בעניין.

"כמעט אף אחד לא ידע את נוסחה המדוייק, מרפי, אחד מהידוענים הטובים ביותר שלנו באותם זמנים סיפק לנו את הפרטים. הנבואה אומרת שיהיה טמון ברך הנולד כוח מאין כמוהו. היא אומרת שאתה תהיה זה שימשיך את מלאכתו של אדון האופל."

הארי עמד המום. "אני רוצה לראות אותה."

"רצון חסר טעם. היא הועברה מכאן לפני זמן רב. לא כולם האמינו לה., אולם עם וולדמורט בשלטון, הדבר האחרון שהיה חסר לנו הוא אדון אופל נוסף. ואז החל המרדף אחרי הפוטרים. הם ירדו למחתרת הרבה לפני שנולדת, אבל אז חלה התפנית. הגיעה הנבואה השנייה, ואדון האופל ניסה להרוג אותך בעצמו ולא הצליח. למרות שזה הדליק כמה נורות אדומות אצל אנשים מסויימים, מהמעטים שידעו על הנבואה, הרוב פשוט סירבו להאמין שהתינוק שגירש את אדון האופל יכול להיות רע. פאדג' החליט לעצור את המבצע לעת עתה, וממילא זכית להגנתו של אלבוס דמבלדור. כנגד זה, כפי שאתם וודאי מנחשים, לא היה לנו דבר לעשות. רק לשמור על פרופיל נמוך."

"עד שאמרתי שהוא חזר," הארי הבין.

"כן," השיב קרוקר, זה היה הרגע בו פאדג' שינה את עמדתו כלפיך. עד אז הוא פשוט סירב להאמין בכך."

"אבל הוא באמת חזר! סיפרתי את האמת."

"כן," אמר קרוקר, ולא היה יכול שלא להראות כאילו העובדה הזאת לא עניינה אותו במיוחד, "אבל הם לא ידעו את זה."

"אז למה הם לא ניסו להרוג אותי אז?" שאל הארי.

"הם לא?" חייך קרוקר חיוך שאף אחד מהשלושה לא אהב.

"אמברידג'...הסוהרסנים..."

"בדיוק."

"ואתה מאמין בנבואה הזאת?" הם שאלו אותו.

"זה לא חשוב במה אני מאמין." קרוקר מיהר לתפוס את שרביטו מידה של הרמיוני שלא הייתה עירנית מספיק, והתעתק משם, משאיר אותם לתהות לבדם.

"אנחנו יכולים לשאול את לופין על זה," אמר רון בהססנות.

"לצערנו, לא," אמרה הרמיוני "באותה תקופה, ההורים של הארי האמינו שלופין היה המרגל. וחוץ מזה, אם הוא היה יודע על הנבואה השנייה, הוא היה מספר לנו עליה לפני כמה שעות בבית."

"אי אפשר לדעת, יכול להיות שאת זה הוא הסתיר. ואפשר להבין למה."

"אבל סיריוס בטח ידע, למה הוא אף פעם לא סיפר לי?"

"יש הרבה דברים שהם לא סיפרו לנו," ניסתה הרמיוני להרגיע אותו, "הם בוודאי חשבו שאתה לא מוכן לכך עדיין."

"דמבלדור הציע להיות שומר הסוד שלהם, זוכרים?" אמר הארי, "ואף פעם לא הבנתי למה הם לא הסכימו."

"הם חשבו שיש סיכוי שדמבלדור ישתף פעולה עם משרד הקסמים."

הארי תהה אם דמבלדור ידע. רוב הסיכויים שלא, או אפילו אם הוריו ידעו על הנבואה הזו. הכל התבלבל לו בראש, היו לו יותר מדי קצוות פתוחים.

הארי השליך את הדף הראשון אל האח הבוערת, חור גדול נפער במרכז הדף והאש החלה לכלות את הדף לאיטה. כל התאריכים שנרשמו החלו קורצים לו מבין האח הבוערת. עד מהרה הדף כולו הפך לאפר.

הארי השליך דף אחר דף והביט איך הם נשרפים עד תום.

הפעם, הם אפילו לא טרחו לשאול את הארי. רון והרמיוני החזיקו אותו שניהם ובהנהון ראש אחד, הם כבר לא היו שם.

שלושתם התעתקו אל הרחוב שבו גרו, כי הבית כבר לא היה בטוח ממילא. רון שחרר את הארי, שרק בהה בשמיים הסוערים ולא הסיר מהם את עיניו. שם, גבוה מעל העננים, ענק וגבוה מאי פעם, זהר לו בירוק האות האפל של וולדמורט.

"מה אתם חושבים שזה אומר?" שאל רון בחשש, פוחד להעלות את השאלה על דל שפתיו.
"זה אומר," ענה הארי, וליבו צנח, "שוולדמורט ניצח."

הפרק הקודם		הפרק הבא