לילי וג'יימס שנה שישית

וויתור זכויות וכל זה...
זמן: הקונדסאים
נקודמת מבט: לילי אוונס

בעיות, בעיות, בעיות

חזרתי הבית,
הרגליים שלי הורגות אותי.
כבר בערך חצי שעה שאני קוראת את 'נשים קטנות' (בפעם המאה בערך) עם תחבושות אלסטיות.
אני שונאת את זה.
לפעמים בא לי להיות מישהו אחר, נגיד... מישהו נומרלי.
או לפחות לא קוסם בן מוגלגים. קוסם חצוי דם זה מספיק. העיקר שידע והוא קוסם.
או נגיד, מישהי שההורים שלה לא עומדים להתגרש והם אפילו עדיין לא הודיעו לה על זה...
אני כל כך אוהבת את הספר הזה. הוא עוזר לי לשכוח עד כמה החיים שלי מפגרים. וכשאני אומרת מפגרים- אני מתכוונת להורים שלי. אני עדיין לא קיבלתי תשובות ואני מאוד לא אוהבת את זה.
"לילי? את בבית?" אוי יופי.
היא הגיע. בשביל מה לדבר איתי? בשביל למכור לי בולשיט על כמה הכל בסדר בזמן שהבית מתפרק? ממש נעים לי כרגע. "לא" עניתי בצעקה. הדרכים הנעימות לדיבור.
"לילי בואי לפה" צעקה חזרה.
"אני לא פה, שכחת?"
"ליליאן מריה אוונס, בואי לכאן עכשיו!" יופי. עכשיו זה יהיה בולשיט עצבני.
"מה את רוצה?" שאלתי כשירדתי למטה, הרגליים שלי נראות כמו רגליים של מומיה.
"לילי, אני רוצה קצת לדבר איתך"
"אתם מתגרשים. לא מידע חדש. אתם עדיין אוהבים אותנו ואתם תמיד תשארו ההורים שלנו וכל זה. תחסכי ממני" אמרתי.
חזרתי למעלה, הפעם בחדר. עם דלת נעולה.
אף אחד לא מדבר איתי עכשיו. ושאף אחד לא יעז. אם שוב פעם היא מנסה לספר לי על כמה שזה נורמלי לכעוס ובסדר לרצות שהם לא יתגרשו.
אז יודעת מה אמא? אני כן כועסת. וזה לא נורמלי. אני כועסת כי אתם לא מבינים כלום. אני כועסת כי אבא אף פעם לא בבית. וכמה זמן מהשנה אני כבר בבית? חודשיים וחצי מהשנה? ואני מוזרה. תתמודדו. אני לא כמוכם ואף פעם לא הייתי. אז מותר לי לפרוק עכשיו עצבים.
כי תתפלאו גם אני מתעצבנת מזה. וזה שאני יושבת בצד, שותקת ונושכת את השפתיים זה לא בגלל שטוב לי ככה.
הראש שלי כבר מתפוצץ לגמרי. אני רצינית, זה רק אני  או שהחדר מסתובב? אוך יותר מדי דמעות פחות מידי מים. ירדתי למטה לשתות,
"אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה" אמרה אמא,
"היא כועסת, תני לה להריגע. את ואבא כל הזמן מלחיצים אותה" נשמע קולה של פטוניה,
"אני לא מלחיצה אותה" התגוננה אמא,
"את כן! היא לא כמונו ותבינו את זה! הבת שלכם מכשפה! אל תצפו ממנה ללכת ללמוד רפואת שיניים או משהו אחר כך!" התנגדה פטוניה,
"שקט! השכנים ישמעו!" נזפה אמא.
"אז תפסיקו! כל החיים שלה היא לומדת. תנו לה לנשום במקום לחנוק אותה! הגירושים האלה קשים לכולנו אז די כבר. אל תצפי ממנה שתתמוך בכל דבר שתגידו כי היא כבר לא תינוקות! היא בת שבע עשרה ויש לה דעה משלה"
"היא עדיין קטינה ובאחריותנו!" התנגדה בכל תוקף,
"היא לא"
"סליחה? את לפני רגע אמרת שהיא בת שבע עשרה ולא שמונה עשרה. היא באחריותי"
"אצל הקוסמים זה גיל שבע עשרה" אמרתי, פאק. אני חייבת ללמוד לשלוט בפה הגדול מדי שלי.
"מה את עושה פה?" שאלה אמא,
"גרה פה..?" אוי התחצפות קטנה, התגעגעתי אלייך...
"מתי רציתם לומר לי שאתם מתגרשים? עוד שנה? או אחרי שאני אתחתן?" שאלתי בעוקצנות,
"לילי, מה קרה לך?" הזדעזעה אמא. שתזדעזע עד מחר.
"מה קרה לי? מה קרה לי? מה שקרה לי זה שההורים שלי מתגרשים. אל תצפי ממני שאני אשמח או משהו כי אני לא. יש לי דעה וכן, אני אגיד אותה" היא נראתה המומה, בחזרה למחילה שממנה יצאתי. כלומר לחדר.
אני חייבת לדבר עם מישהו. לא משנה מי. מישהו. לקחתי את התיק שלי והלכתי. לא יודעת לאן. לאן שאני אלך. נכנסתי לפארק. אלוהים יודע למה.
מישהו התקרב אליי, סנייפ. כאילו שמשהו יכול לעשות את היום הזה גרוע יותר. "היי לילי"
"היי" גידפתי חזרה,
"מה קרה לך?"
"כלום"
"ליל, אני לא מכיר אותך שמונה שנים בשביל לדעת שאת משקרת עכשיו"
"ואתה לא דיברת איתי שלוש שנים בשביל לא לדעת עליי כלום"
"אני רק רוצה לעזור"
"אז תעזוב אותי" אמרתי והבטתי בו,
"למה אנחנו כבר לא מדברים?"
"כי, איך הייתה ההגדרה? 'אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומסריחים כמוך' או שאני לא מדייקת?"
הוא נאנח. ממש תשובה הגיונית. "פתאום איבדת את האומץ שלך? פעם היית לך יכולת נפלאה לפגוע בי. מה קרה לה? היא נעלמה?" שאלתי ועכשיו כבר הייתי עצבנית באמת. ובחיי שאף אחד לא רוצה לראות אותי עצבנית...
"זה היה בטעות, אני-"
"טעות?! אל תמכור לי את הבולשיט שלך! ממש! טעות! ואתה גם רוצה להגיד סליחה ושנחזור להיות חברים כמו איזה סרט מעפן?!"
"בגלל משפט אחד את ישר רצת לוותר!"
"זה לא היה משפט, אידיוט אחד! זה היה זה שאתה לא מתייחס אליי! זה היה זה שאתה צוחק עליי עם החברים המפגרים שלך! וזה היה זה רגע שפשוט הוצאת אץ זה! אל תתחיל לחפש רחמים כי אתה מכיר אותי מספיק טוב לדעת שאני לא אסלח על זה אף פעם!" הוא שתק, נמאס לי ממנו, אני הלכתי. לך לאזעזל אפס.

הגעתי לסמטה קטנה, כמה חתולי רחוב היו שם, אבל זה לא הרתיע אותי להיכנס.
חשבתי על ג'יימס ועל סיריוס, או רמוס, או פיטר. אין לי כוח לחברות שלי שיתחילו לפרש לי דברים על כמה שזה ככה וזה ככה.
טוב- מוצא אחרון- אח למחצה, כלבי תרתי משמע, מעצבן ומכור לסוכר- סיריוס.
התעתקתי לחדר שלי (כל כך כיף להיות בת 17) ושלחתי לו ינשוף.
שיענה... אחרי עשר דקות בערך הוא ענה לי.
הוא אמר שאני יכולה לבוא, התעתקתי לשם. כנראה נראיתי ממש זוועה כי הוא היה בשוק כשהוא ראה אותי.
"היי ל- אמא! אוונס! מה לכל הרוחות דרס אותך?!" שאל בזעזוע עמוק.
"בקצרה?" "כן"
"ההורים שלי מעצבנים וסנייפ גורם לי לרצות לרצוח אותו"
"זה היה מאוד מובן" אמר בציניות קלה,
"בעיות עם הורים זה האסוציאציה הראשונה אליך, אבל באתי לפה. הלכתי לפארק כי נשבר לי מההורים שלי, או ליתר דיוק אמא שלי ואבא שלי 'היה שם בנפשו' ונתקלתי בסנייפ ודיברנו, צרחנו אחד על השני וכמעט העפתי לו סטירה"
"רק כמעט?"
"סיריוס!"
"בסדר בסדר.."
"אז מה קרה עם ההורים?"
"הם מתגרשים ושני אלה לא תרחו להגיד לי על זה בכלל"
"אז איך את יודעת?"
"טוני אמרה לי"
"אאוץ'"
"אכן אאוץ'" אמרתי והתיישבתי על המיטה שלו,
"אני משתגעת מהם"
"למה?"
"כי הם לפעמים מתנהגים כמו שני פוצים. הם מצפים שאני אהיה רופאה או עורכת דין או משהו. כאילו מה? אני שנים לומדת קסם בשביל לנסות לגרום לכמה עבריינים להתחמק ממאסר?"
"הם לא רוצים ברעתך"
"ואם ההורים שלי רוצים בטובתי אז גם ההורים שלך רוצים בטובתך?"
"ההורים שלי הם לא דוגמא לכלום"
"לפי מה אתה קובע?"
"לפי זה שהם שונאים אותי?"
"סיריוס ראית את ה- לילי?" פאק. ג'יימס נכנס לחדר.
 "ברוך הבא לאגודה להשמדת ההורים" אמר סיריוס בדכדוך,
"מה את עושה פה?" שאל ג'יימס בהפתעה,
"כן, גם אני אוהבת אותך" אמרתי בשקט.
"מתי הגעת?"
"לפני חמש דקות בערך, לא סיריוס?"
"בערך" אמר סיריוס והביט בשעון שעל פרק ידו.
"אז... מה קורה?" שאל ג'יימס והתיישב לידי על המיטה של סיריוס,
הוא חיבק אותי ביד אחת והביט בסיריוס, "הכל בסדר?" שאל אותו.
"כמובן שכן, קרניים"
"אז על מה דיברתם?"
"לא ממש הספקנו לדבר, אבל בינתיים על ההורים שלי" סיכמתי לאחר דקת מחשבה קצרה.
"למה, מה קרה איתם?"
"הם מתגרשים"
"לא בטוח!" התנגד סיריוס,
"בחייך בלק, הם רבים כל דקה, אבא שלי לא מתייחס כמעט לכלום חוץ מלעבודה שלו"
"אולי נדבר על משהו פחות מבאס?"
"כמו מה?"
"כמו.. כמו הלהקה המוגלגית הזאת שאת אוהבת... איך קוראים לה?"
"הביטלס?"
"נשמע נחמד" אמר סיריוס.

סליחה שלא עידכנתי מלא זמן...
מקווה שאהבתם את הפרק למרות שהוא יצא גרוע
אני רוצה לשנות שם, יש לכם הצעה..?
ת"ב?

הפרק הקודם