חייבת לדעת

שלום לקוראים :) אם נשארתם כאן, הנה עוד פרק :) אני מקווה שתהנו ממנו >< אל תחשבו שיש בעיה בסוף...זה קטוע :)
אני אשמח לשמוע מה דעתכם :) :) :)

"אתה לא רציני."



"אני כן."

"אבל-"



"-ג'ניפר חייבת להיות בטוחה."

"אבל אוואנס, היא-"

"-היא תסתדר."



"תסתדר? היא עם וולדמורט שם ואני לא יודע עם מי עוד ואתה אומר 'תסתדר?' "



"זו לילי, היא יכולה לדאוג לעצמה, אני מכיר אותה טוב והיא לא תיתן לאף אחד לפגוע בה."



"איך אתה יכול לדבר ככה? זה וולדמורט- אף אחד לא יכול לשרוד מול וולדמורט."



"היא כן תוכל."



"איך אתה יודע שהיא עכשיו עם השרביט שלה ביד, אה?"



"אני לא יודע בוודאות, אבל תסתכל על זה ככה, הוא רוצה את ג'ניפר, והדרך שלו היא לילי ואני."



"אבל-"



"הוא רוצה להרוג אותנו."



"הוא רוצה את ג'ני-"



"גם. אבל הוא רוצה להרוג אותנו, עכשיו אתה מבין שהוא לא יחזיר את לילי? הוא יהרוג את שנינו ברגע שאגיע לשם."



"אבל הוא כתב בעצמו ש-"



"הוא כתב. מי אמר שאפשר לסמוך על המילה שלו?"



"אני לא יודע."



"רואה, אז אין בעיה. לילי חייבת להישאר אצלו, וג'ניפר כאן. בלי ויכוח."



"רגע, אם זה בגלל הריב שלכם אז-"



"- זה לא בגלל הריב שלנו."



"אז בגלל מה? לפני יומיים לא הפסקת לדבר עליה, עכשיו אתה מזניח אותה?"



"אני לא רוצה להזניח אותה, תבין, סיריוס, אני חייב. אתה רוצה שהוא יעלה לשלטון? אתה רוצה שהוא יהיה בלתי ניתן להריגה?"



"לא אבל אם החיים של אוואנס תלויים בזה אני חושב שאני יודע מה אתה היית מעדיף לעשות."



"איך אתה יכול לדעת מה אני חושב או רו-"



"אתה אוהב אותה."



"אני לא-"



"כן. אני יודע שאתה אוהב אותה. אני ראיתי את הדרך שבה הסתכלת עליה פעם והדרך שבה אתה
מסתכל עליה היום. אתה השתנת, קרניים, ואתה אוהב אותה ואתה לא תצליח להכחיש את זה."



"רך כף, אם הייתי אוהב אותה הייתי הולך, נכון? זה לא נכון, כמו שאמרתי לך, רק רציתי לבדוק אם
הלב שלה חדיר ומסתבר שלא כי היא לא אוהבת אותי-"



"-אבל אתה אותה. וה'ידידות' הזו היא לא תירוץ, כי זה מה שהסכמנו בינינו, אבל אתה התהפכת והשתנית והתאהבת בה, ואתה לא יכול בלעדיה."



"מילים יפות, סיריוס, אבל אתה טועה, אני לא אהבתי אותה אף פעם."



"אמרתי לך, אתה לא תוכל לשנות את זה, אהבה זה לא משהו שאפשר לבחור. זה פשוט קורה."



"אבל אני לא הולך לעזור לה שם."



"כי ג'ניפר יותר חשובה-"



"- זה לא מה שאמרתי, זאת לא ג'ניפר, זה מה שהיא נושאת."



"אני מבין."



"יופי."



"אז אתה באמת לא הולך, אה?"



"לא, אני חייב. הייתי הולך אם הייתה אפשרות."



"אז היא לבד שם, מי יודע איזה קללות מטילים עליה."



"תפסיק להגיד את זה, אתה רוצה לגרום לי להרגיש רע עוד יותר?"



"כן, כי אתה עושה טעות חמורה, וכדאי שתבין את זה כמה שיותר מהר, לפני חצות. לפני שהמצב יהיה בלתי הפיך."



השיחה שנגררה לריב בשלב מסוים, בין ג'יימס לסיריוס, נמשכה שעה קלה וקצת.
צעקותיהם נשמעו עד לחדר המועדון המשותף של גריפינדור ולמזלם לא היה שם אף אחד חוץ מלופין, שלא רצה לקחת חלק בריב המיותר והיה נעול על עמדתו- לעזור ללילי.
אך ג'יימס היה אטום כקיר, לא הסכים לקבל את דעתם ופתרונם של שני חבריו הטובים ביותר למרות שהעניין מערב את חייה של לילי, והקלף הנוגד הוא ג'ניפר.
צורתו הבורקת והמחויטת של צמיד הכסף עם אבן החן שהופכת מאדום לאזמרגד, עדיין הצטיירה במוחו של ג'יימס שידע שבמקום לבחור בלילי הוא בחר בעצם שואב נשמות.
אבל לא הייתה לו ברירה לנהוג אחרת. הוא לא רצה שהחבורה תדע את סוד הצמיד ואת כוחו, מאותה סיבה שלא רצה לגלות את העניין לפרופסור דמבלדור, על כל כישוריו- הפחד,
זאת המשימה שלו עכשיו.



                        ************************************************

עיניה של לילי נפקחו. השמים היו שחורים כעורב ומרבד כוכבים נפרש עליהם, השעה כמעט חצות.
היא מצאה את עצמה שכובה על קרקע סלעית ,מלאה בעלים מיובשים ומסביבה
קבוצת אנשים עטויי גלימות ומסיכות מבעיתות, מייקל שילד ולא אחר מלורד וולדמורט, בשרו ודמו.
כשהתפכחה ונעמדה על רגליה בתהייה, היא נתפסה בזרועותיו הנוקשות של מייקל שהידק את אחיזתו יותר ויותר.


"תעזוב אותי."



"את לא במצב של לפקד , לילי."



"איפה אנחנו?" המשיכה להיאבק.



"אל תדאגי, החבר שלך יבוא עוד מעט לארח לך חברה."



"מי? אם אתה מדבר על ג'יימס -"



"-על מי עוד אני יכול לדבר-?" לחש באוזנה כשהשאר מביטים עליהם כמו על מופע בידור.



"-הוא לא יבוא."



"ברור שהוא יבוא, אל תעשי מעצמך צחוק."



"לא...הוא לא יבוא."



"יש לנו אותך, זה כל מה שאנחנו צריכים כדי שהוא יבוא."



"אני לא אעזור, הוא לא יאמין לזה והוא לא יסכים-"



"כן, הוא יסכים, את תמורת הצמיד."



"בצמיד אתה מתכוון לג'ניפר,  מחוכם אבל לא מספיק."



"למה את מתכוונת?"



"תעזוב אותי ואני אגיד לך." ניצוץ של ארס בער בעיניה.



"לורד?"



"שחרר אותה, היא לא תלך לשום מקום- אם היא כן, טוב...היא רק יכולה לנסות." וולדמורט ענה לו בצינת בוז וצחוק.

הוא הרפה מאחיזתו, כשהיא משפשפת את זרועה.



"ובכן," המשיך מייקל שילד לומר בקולו הגבוה, אך מדי פעם זכר להנמיך אותו כי עמד ליד לורד וולדמורט "מה אמרת?"



"אמרתי שהוא לא יבוא."



"הוא יבוא."



"הוא לא, אתם שוכחים דבר אחד- דמבלדור."



"הזקן הטיפש הזה לא ישים לב אם יגנבו את שולחן המשרד שלו, אז ילדה קטנה?" הצטעק וולדמורט והתפרץ לשיחתם.



"הפעם זה שונה, הוא יודע שג'ניפר היא המפתח, והוא משגיח עליה בשבע עיניים."



"אני לא אמרתי לדמבלדור לבוא הנה," צעק שוב, דבר שגרם ללילי להניח יד על פניה ולהסתיר את לחיה האדומות ועיניה הלחות "אמרתי לג'יימס פוטר. ואני בטוח שהוא ימצא דרך לבוא הלילה."



"אבל הוא לא יבוא, כי הוא יודע מה נכון לעשות."



"הו," חג סביבה בגלימתו השחורה "נפלא. הוא יודע מה נכון לעשות," לחש "זה לא נהדר?
אני גם בטוח שהוא ישאיר אותך כאן. אני מקווה שלא יהיה לך קשה, את תראי שהחיים כאן קצת...שונים."



"אני לא אשאר פה," עמדה זקוף כשראשה מורם כמה שיותר גבוה "מישהו ישים לב שילדה נעדרת-"



"שידעו שלקחתי אותך. הם יוכלו לעשות משהו?"



"לא." מלמלה, יודעת שלא חשבה על זה בצורה הזו.



"שיתנו לפרצוף הבודצמי שלך להתנוסס על שלטי אבידות ברחוב!"



"תסביר לי רק דבר אחד," המשיכה כאילו לא נאמר דבר "מה המטרה שלך? המטרה הכללית?"



הוא גיחך "זה ברור אפילו לך, בת טיפש-עשרה בוצדמית, אני רוצה לחיות... לנצח."



"העולם לא ייתן לך."



"איזו מילה יש לעולם בנוגע אליי?" חזר לצעוק " העולם נכזב, וקר וכל שמחה נשאבה ממנו. אין כזה דבר אהבה,
אין כזה דבר ידידות, אין כזה דבר אושר, אין כזה דבר יופי. וכל מה שנשאר זו תוגה וצינה וסירחון של עולם שלכולם נמאס ממנו-"



"אז למה?" נשמעה צעקה ממרחק. קולות פסיעות רגליים מתחזקות מרגע לרגע הגיעו מיד אחר כך,
וחשפו נער בן גילה של לילי, שמשקפיים עגולות מונחות על אפו ברישול, אוחז שרביט מואר.



"ג'יימס?"


זהו, אני מקווה שאהבתם, אני מאוד אשמח לשמוע את דעתכם :) לטוב או לרע :)

הפרק הקודם		הפרק הבא