כוח הקסם היהודי

בס"ד

זה נכון שאין לפרק הזה אופי של פרק אחרון, אבל בדיוק בגלל זה יש עוד אפילוג אחריו. הפרק הזה לא כל כך עומד לענות על שאלות אלא לפתוח פתח לשאלות חדשות לקראת הפאנפיק הבא והאחרון בסדרה. אבל סמכו על האפילוג שיענה לכם על כמה דברים. והאפילוג יוצא עוד כמה ימים או שעות - תלוי מתי אני אחליט שאני רוצה לפרסם אותו P:

אז עצרנו בסוף הפרק הקודם אצל אילון. אחרי שכל הפאנפיק הזה אילון לא הוציא מילה מהפה (ולא, מה שקרה במלון טראגוב לא היה אילון), האם בפרק הזה הוא יאמר משהו בדיבור ישיר (ולא עקיף)? תקראו ותגלו (רמז: לא)!

קריאה מהנה וסופש מרתק! אל תשכחו לנצל את הסופש לקריאת כל מה שרכשתם בשבוע הספר! וכמובן, שתפו אותי במה שאתם חושבים על הפרק.

"אהו! אהו! אהו! כן, תודה על המים, מר..."

"איציק מלמד," הציג את עצמו אבא של אילון שהושיט להילל המשתעל כוס מים.

"כן, תודה לך מרמלדה, אה, מר מלמד. לא משנה, הבכתי את עצמי מספיק," אמר הילל במהירות והתיישב במיטתו של אילון.

המבט המבולבל על פניו של אילון כנראה גרם להילל קצת אי נוחות.

"אה, סליחה," אמר הילל ובהינף יד הוא זימן כיסא מנהלים שחור וגדול, "זה כדי שיהיה לך איפה לשבת," הוא אמר.

"אממ, סלח לי, מר נציג, אבל כיסא נוסף זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים," החל איציק מלמד לומר והצביע על כיסא המחשב של אילון שהסתתר מתחת לערימת בגדים, ועל כיסא נוסף שהיה בחדר שגם עליו הייתה ערימת בגדים, "אנחנו כרגע מנסים לגרום לאילון לכבס את בגדיו בעצמו כדי-"

"-מרמלשטיין -אה, סליחה - מר מלמד, אין לך עבודה ללכת אליה?" שאל הילל.

אבא של אילון רטן ויצא מהחדר ואילון התיישב בהיסוס על כיסא המנהלים.

"אבא שלך צודק," אמר הילל ונעמד, "באמת יש פה מלא בגדים מלוכלכים. אם היו לי ילדים הייתי מחנך אותם לא לשים את הבגדים שלהם על הכיסא בתור התחלה, אבל אתה לא הבן שלי אז זה לא משנה. אם כי באמת מחניק פה..."

הילל פתח לרווחה את חלון חדרו של אילון והתיישב על המיטה בחזרה. אילון עדיין נראה מוטרד.

"אה, זה?" שאל הילל והביט בחבל הצהוב הזוהר שהחזיק בידו, "זה שורש של אדן שדה. אני אסביר לך, מכיוון שלא רצינו שתאכל את השרביט שלך יצאנו אני ועוד כמה חוקרים לגלות את מקור הכוח. אתה בטח ממש רוצה לדעת מי היא היישות המסתורית שלוחשת לך שלקחת משהו ששייך לה."

אילון לא הגיב.

"או שהדבר היחיד שמעניין אותך הוא להיפטר מהכוח הזה. טוב, בשלב מסויים הפסקתי לחשוב על זה, בסופו של דבר אני כבר שבעים שנה יודע את הסוד, כלומר, מחזיק את הכוח. אז כדי להיפטר מהכוח שקיבלת מהסוד בלי להיפטר מכוח הקסם שלך ומעולם הקוסמים אתה צריך לישון כשהחבל הזה כרוך סביבך, צמוד לגוף שלך, וסביבו מושחלת טבעת הקסם שלך!"

אילון המשיך להביט, בלי להוציא מילה.

"אין לך טבעת קסם, נכון?" שאל הילל, "אתה פשוט צריך לזמן אותה בעזרת לחש זימון. אתה אפילו לא צריך את השרביט שלך. רק תגיד 'אציו טבעת' והיא תגיע."

רעש נשמע מחוץ לחדרו של אילון.

"מי זה?" שאל הילל, ואז הצביע אל מחוץ לחדר של אילון ואמר: "הומנום רבליו!"

דבר לא קרה.

"טוב, אמא שלך שם, וגם האחים התאומים שלך שם, וגם אחותך הגדולה ובעלה ישנים אצלכם. ואמא שלך מתעוררת. היא לא תפריע. מופליאטו!"

אילון הצביע על ידו של הילל והתכונן לשאול משהו.

"איך אני מבצע קסמים בלי שרביט? זה מה שאתה רוצה לשאול?" שאל הילל ואילון הנהן.

"אני משתמש בטבעת שלי," ענה הילל, "כזו שתהיה לך עוד רגע. קדימה, תזמן!"

אילון נעמד בבלבול מה, אמר את מילת הקסם ומתוך האוויר הופיעה טבעת עגולה ואדומה.

"אדום, כמו של עדנה," אמר הילל, "מעניין מה הצבע של הטבעת אומר. טוב, זה לא משנה. תנסה להטיל עם זה איזשהו לחש."

ואילון, כמו שהוא כל כך אוהב לעשות, הצביע על פניו ומתוך אצבעו יצא זרם דקיק של מים שהשפריץ עליו.

"כן, אגואמנטי תמיד עוזר," אמר הילל, "אז האם להשאיר את השורש אצלך או שאני אחזור בלילה ואביא לך אותו? כי תוך כמה שעות הוא אמור להוריד ממך את הכוח, אם כי מדובר בכמה שעות מאוד מתישות ולכן מומלץ לבלותן בשינה."

באותו הלילה, לראשונה זה יותר משנה, אילון ישן בלי לחוות סיוט אחד. היה לו חלום מתוק בו הוא מקפץ בין עננים ורודים, מלקק גלידת שוקולד מצופה בסוכריות צבעוניות ונכנס למופע קרקס מפואר, שנוהל על ידי ליצן חביב בשם קורידון. הייתה שם לוליינית שממש הזכירה לו את רומי. במהלך ההפסקה במופע אישה חביבה ואימהית בעלת שיער שחור וגלימה כהה הזמינה אותו לסיור לילי לצפייה בציפור לילית, עוף דורס ומסתורי. בחור אחד שעבר עם עגלת ממתקים ביקש מהאישה לפנות את המעבר. הוא פנה אליה בשם הידידותי נעמה, והיא קראה לו יוסף. שמות חביבים ובלתי מזיקים. אותו יוסף הציע לאילון לקנות שוקולד מריר היישר מהקוטב, העונה לשם "קטב מרירי" על שם המרירות של השוקולד והמקור הקוטבי שלו. אך כאשר השוקולד נמס, מוכר הממתקים קרא "לעזאזל!" ואילון התעורר לבוקר נקי מכוחות  מסתוריים ומזיקים, כשסביבו כרוך החבל הצהוב הזוהר מתמיד.

המסע של הילל נמשך. בכל לילה באותו הקיץ הוא ביקר קוסם או מכשפה שונים בכל רחבי העולם. לעיתים איילת הצטרפה אליו. לקראת סוף המסע שלהם, כשכרך את החבל סביב מכשפה כלשהי בארצות הברית, הוא ואיילת יצאו מדירתה כשהלכה לישון והתיישבו על ספסל בגינה ציבורית סמוכה.

"אחריה יש את ישראל רהב, ואז באמת זהו," אמר לה הילל, "אמנם להיפטר מהכוח היה קשה ומתיש, והרגשתי חלש, אבל בבוקר המחרת הרגשתי כאילו הורידו מכתפיי משא כבד שלא חשתי בו עד שנעלם."

"אני ממש שמחה לשמוע," אמרה איילת והתקרבה אליו בחיבה.

"שיר, הילל, כמה אני שמח לראות אתכם!" נשמע קול מוכר. איילת והילל התרחקו והביטו בדמות שבאה אליהם, דמות שלא הבחינו בה כי לא ראו את צילה המתקרב מכיוון שלא היה לה כזה.

"שלום יוסף," אמרה לו איילת, "ואתה יכול לקרוא לי בשמי האמיתי. הילל כבר יודע אותו."

"נו, נו," אמר יוסף וחייך, "בכל מקרה, אני כאן כדי להעביר הודעה."

"הודעה?" שאל הילל.

יוסף הנהן. "חיכיתי שתצאו מארץ ישראל כדי לומר לכם את זה. כל הכוח אגור בתוך החבל, אבל הוא עדיין לא חזר למקור שלו."

"מה זאת אומרת?" שאלה איילת.

"הכוח נמצא בחבל ולא אצל מלך השדים," ענה יוסף, "לכן, כשתאספו מכולם את הכוח, תפגשו את מלך השדים בעזאזל ותנו לו את השורש. הוא יספוג את הכוח לתוכו בחזרה."

יוסף סיים לדבר ונעלם, משאיר את הילל ואיילת ההמומים.

"מה? למה שנעשה את זה?" שאל הילל, "למה שנעזור לישויות האפלות האלה שכל מטרתן היא-"

"-הילל, אנחנו לא בארץ ישראל המוגנת," אמרה לו איילת, "יש סכנה להתגרות בהן כאן. אנחנו ניתן להם את החבל, הילל, כדי לשמור על השלום הקר בין השדים לבני האדם. אני חושבת שאם נשמור את הכוח אצלנו המצב לא יהיה טוב יותר, תאר לעצמך מה יקרה אם הכוח יהיה תחת הידיים הלא נכונות..."

הילל הרצין. "את צודקת, איילת."

"לפעמים צריך לעשות את הדבר הנכון, גם אם זה לא כיף," היא הוסיפה.

לפגישה ההיא חיליק הגיע בגלימה חגיגית במיוחד. גלימה רחבה ומעוטרת, ולבנה כרגיל.

"שלום לך, יחיאל," קיבל את פניו אשמדאי בעזאזל, "אני רואה שהתלבשת בהתאם לאירוע."

"הם אמורים לבוא בקרוב?" שאל חיליק, ממשש כל הזמן את הגלימה.

"אולי כדאי שתלבש משהו פחות כבד?" הציע אשמדאי, "אתה נוגע בגלימה שלך כל הזמן..."

"לא, זה בסדר," אמר חיליק, "אני רוצה להיות פה ברגע שהילל בן שחר וחבריו מהמוסד יביאו לך את הכוח. אני רוצה לראות אותך מתחזק ושובר את ההגבלה המטופשת שיש על ארץ ישראל. בקרוב, אתה וחבריך תוכלו להיכנס אליה וליצור שם סדר חדש, ומשליטה בישראל לשליטה בכל העולם! אני אשמח להיות הנציג והמתווך האנושי שלך."

אשמדאי, שלבש את צורתו של חיליק, חייך. "אתה נאמן לנו, יחיאל. וזכור את הבטחתנו לניר אליהו - לא ניגע לרעה בילדיו התאומים."

חיליק הנהן. "למרות שבתור מישהו שגר בעפלים ונאלץ לראות אותם מדי יום, הם התינוקות הכי צווחניים ולא חברותיים שראיתי מימיי. והוריו של ניר שבאו מאמריקה לבקר הם אמריקאיים פלצניים טיפוסיים שלא מפסיקים לטרטר. האמא החופרת שלו, והאבא שאוכל את כל האוכל הטעים שהגמדונים מכינים..."

"הירגע, יחיאל, מילה זו מילה," אמר אשמדאי, "ועכשיו לבש את גלימת ההיעלמות שלך, הם באים."

חיליק הוציא מכיס גלימתו - לא הכיס שמישש כל הזמן - גלימת היעלמות כסופה והתעטף בה. אשמדאי שינה את מראהו לנער שחשב שהוא בנו, ושעדיין אין לו תשובה החלטית לגבי העניין, עומר, בנה של גולדי הזכורה לטוב.

רכבי השטח של המוסד הגיעו מלמטה ונעצרו בראש ההר האדומי, איפה שאשמדאי עמד, וקבוצת שדים קטנטנה ומייצגת לצידו.

מתוך הרכב הקרוב ביותר, עם פנסים מסנוורים במיוחד, יצאו שניהם. המוסדניקית ההיא, איילת השחר ארבל הצעירה והשאפתנית, ולצידה הלל מנדל שניאורסון. בעבר, אשמדאי חש ממנו את כוחו שלו בפעם בה נפגשו. אבל היום הוא היה רגיל כאחד האדם.

"שלום לכם, גברת ארבל ומר שניאורסון," קיבל אשמדאי את פניהם. הוא הופתע לשמוע קול צרוד יוצא מפיו. כשפגש את עומר אז, בחורף, קולו של עומר היה צלול יותר וצעיר יותר. מה קרה לו לאחרונה?

כשאיילת השחר הבחינה בו היא נעצרה ופערה את עיניה בתדהמה. הלל מנדל נגע בכתפה בעדינות והצביע על האדמה לפני אשמדאי, זו שהייתה מוארת באור פנסי הרכב. הוא כנראה הסביר לה שאין לו צל.

"לילה טוב, הוד מעלתך," פנתה איילת לאשמדאי, "מה שלומך?"

"חלש, כרגיל, ממתין לקבל את כוחי האבוד," אמר אשמדאי, "לא אירעו תקריות שונות בין השדים לבני האדם באלפיים השנים האחרונות ואני רוצה להשאיר זאת כך."

"כך יהיה," אמר הילל בן שחר, "מיד תקבל את כוחך, אם כי לא הצלחתי ליצור קשר בשנית עם בניהו בן יהוידע לאחר פגישתנו ביער הגשם, ולכן אין בחבל את כוחו של בניהו."

"אל דאגה," אמר אשמדאי, "הסדרתי איתו את העניין. כעת הכוח שלי ששכן בקרבו שב אליי, ובניהו יחיה חיים אנושיים ורגילים. כרגע הוא במסעו ארצה."

איילת הנהנה. "כמו שהילל נשאר צעיר לאחר שוויתר על הכוח," היא אמרה.

"כן, נראה כי בסופו של דבר הרווחת על חשבוני, אדון צעיר," אמר אשמדאי בעלבון.

איילת הביטה באחד השדים שעמד מאחורי אשמדאי, שד כבעל 7 ראשים, 14 פרצופים, רגלי וידי אדם ועל גבו שש כנפיים מימין ושש כנפיים משמאל.

"שלום, עזאזל," אמרה לו איילת בחביבות.

"שכחתי שאתה קיים, חבר," אמר לו הילל במרירות.

"טוב, לעניין," האיץ בהם אשמדאי, "החבל! השורש! הכוח!"

"כן, כן," אמר הילל והוציא מדש גלימתו את החבל, שהיה נפוח יותר מאיך שהיה כשרק נקטף, כנראה בשל הכוח האדיר שהיה צבור בתוכו והקנה לו צבע זהוב בוהק במיוחד.

"רגע!" נשמע קול מאחד השדים שהיו מאחורי אשמדאי. אשמדאי רטן והסתובב לעבר מקור הקול.

"מה עכשיו, נעמה?" שאל אשמדאי בחוסר סבלנות.

"נעמה?" שאל הילל והחליף עם איילת מבט שואל, "חשבתי שסיימנו איתה ועם העזרות שלה."

נעמה, לבושה בגלימתה המסורתית, צצה מאחורי אשמדאי והגיעה לאיילת והילל.

"רק רציתי לומר," היא אמרה להם, "שמה שקרה לעומר שלכם, זו לא אשמתי. זה קשור למה שהייתי אמורה לומר לכם, מה שהיה יכול לעזור לכם, אבל נמנעתי מלגלות לכם את זה כדי שלא יקרה משהו גרוע יותר, ועומר נעלם משום ש-"

"-תודה נעמה," אמר אשמדאי, "אז כמו שהיא אמרה, היא לא אשמה בהיעלמותו של הנער הזה, שלא ידעתי שהוא איננו עד עכשיו. צר לי עליו. את החבל."

הילל ניגש בהיסוס לאשמדאי והניח את החבל על האדמה האדומה של הרי אדום. החבל הפיץ אור חזק יותר מפנסי המכונית.

"נו?" שאל אשמדאי, "אתם גם רוצים לראות אותי סופג את הכוח שלי בחזרה? לכו, התפקיד שלכם הסתיים!"

איילת והילל נכנסו לרכב שהביא אותם לשם והם ירדו במורד ההר. השדים הסתלקו, והכל נראה כל כך חשוך פתאום שעיניו של חיליק שהיה מוסתר תחת הגלימה כל הזמן היו צריכות להתרגל לחושך. מזל שהשורש היה שם כך שהפיץ אור.

"הם הלכו, יחיאל," אמר אשמדאי, "אתה יכול לצאת."

חיליק הסיר את הגלימה ונעמד שם.

"סופסוף," החל חיליק לנאום הבתרגשות, "כל מה שעשיתי, כל מה שפעלתי למענו מהרגע שבו ידעתי שישראל רהב פועל להפצת הסוד, הרצח של המנהלת, ההפחדות של אילון ועומר..."

"...מה?" שאל אשמדאי בבלבול, "ההפחדות של אילון ועומר?"

"לא משנה," אמר חיליק במהירות, אם כי אשמדאי עדיין הביט על חיליק בחשד מסויים.

"הנקודה היא," הזדרז חיליק לומר, "שהכל נעשה רק כדי שנגיע לנקודה הזאת שבה אתה, מלכי, מקבל את-"

"-טוב, החנפנות הזאת צבועה יותר מהחנפנות של המוסדניקית כשקראה לי הוד מעלתך," אמר אשמדאי, "אם כי מצאתי את זה די מתוק נוגע ללב. בכל מקרה, החבל."

אשמדאי הרים את החבל ואחז בו בשתי ידיו. זוהרו של החבל נמוג, ועשרות חוטי זהב זוהרים יצאו משתי קצותיו ונכנסו לתוך אשמדאי.

"אההה...... כן....." אשמדאי אמר בעונג, "אני מרגיש את הכוח חוזר אליי...."

השורש הלך ואיבד מצבעו, ואשמדאי הלך וזהר. "הכל חוזר.... אני מרגיש שאני מתחזק.... עוד מעט ואף יצור חי, גשמי או רוחני, לא יוכל להתמודד מולי. אני אשבור את ההגנה שיש סביב ארץ ישראל... כן, יש בי די כוח....."

חיליק הביט בעיניים נוצצות באדונו אשמדאי. היה משהו מוזר בכך שאשמדאי לבש את צורתו של עומר בכל התהליך הזה, אבל חיליק הזכיר לעצמו שמדובר במלך השדים.

"כן... זה טוב... זה מעולה..." אמר אשמדאי והשורש איבד את צבעו הזהוב. הוא נראה יבש וקמל, ותוך מספר שניות התפורר.

"הכוח שלי שב אליי במלואו," אמר אשמדאי מבלי להבחין בחיליק ששותה דבר מה מבקבוקון ששלף מגלימתו ואז קורס מיד על האדמה החולית, "איזו עבודה איכותית. הילל בן שחר אסף את הכוח מכל מי שאחז בו. עכשיו הכל אצלי. אתה מוכן, חיליק? אתה מוכן להיכנס לארץ ישראל יחד איתי? אם כי אולי לא אפגע בהם לרעה, אחרי שהשיבו לי את כוחי... אולי אעזוב אותם לנפשם. מה דעתך? חיליק? מר יחיאל גולד? אוי, אני מרגיש מוזר... סחרחר... חלש..."

חיליק, שנשכב על האדמה משום מה, התרומם באיטיות. גלימתו הלבנה הייתה מלוכלכת בחול אדום, ופתאום אשמדאי לא הרגיש כל כך חזק.

"מי היה מאמין שאצליח להערים על מי שהערים על שלמה המלך..." אמר חיליק ושמט מידו בקבוקון ריק.

"זה מה שהיה בכיס שלך כל הזמן?" שאל השמדאי וקולו רעד, "זה מה שמיששת?"

חיליק הנהן. "שיקוי אנקה," הוא אמר, "תמיד טוב להחזיק אחד כזה. איתו כמעט חיסלתי את ישראל רהב וחיסלתי רבים נוספים שעמדו בדרכי, ואיתו חיזקתי את עצמי. תבין, אשמדאי, ברגע שבו כל הכוח היה מרוכז אצלך לא החמצתי את ההזדמנות, ובעזרת שתיית שיקוי אנקה במהירות לקחתי ממך את הכוח העצום הזה, שהם, המחזיקים, חשו רק חמישית ממנו. בעצם, פחות מחמישית, הרי היו לא מעט אנשים שוויתרו על הכוח באכילת שרביט וכך הכוח שב אליך. אני חזק יותר מכל יצור חי או מת, גשמי או רוחני. אני אחד, אני חזק ואיש לא יוכל להתנגד לי."

חיליק צעד כמה צעדים, וכבר היה בתחום ההגנה מפני השדים של הארץ המובטחת.

"לא איש ולא שד," המשיך חיליק ומביט באשמדאי הכועס והמבועת.

"ברגע שכף רגלך תדרוך מחוץ לארץ ישראל-!" צעק אשמדאי בזעם.

"לא תעשה לי דבר," ענה חיליק, "כי חיסול שלי הוא חיסול הכוח שלך, נכון?"

אשמדאי רקע ברגליו על האדמה וצעק השמימה בקול. התגובה שלו גרמה לאדמה לרעוד.

"אתה הורס את הארץ שלי," אמר חיליק ושלף שרביט, "לא ארשה זאת! פטריפיקוס טוטאלוס!"

אשמדאי חדל לצעוק.

"אני אשלוט בארץ הזאת," אמר חיליק בשמחה, "הכוח שהייתי ראוי לו הגיע אליי סופסוף. ובתור התחלה..."

אזור מעונות המורים בעפלי"ם היה גדול ומרווח. ביתם של ליטל וניר אליהו היה גדול דיו שיוכלו לגדל שם את התאומים שלהם, גל הבן ואחינועם הבת.

"את לא יודעת כמה חשבתי עליהם במהלך כל המשימה," אמר ניר לאשתו ליטל, "למרות שחזרתי בזמן לתקופה לפני שהם נולדו. את לא יודעת כמה הקרבות עשיתי כד לשמור על שלומם."

ליטל הניחה את גל בעריסתו. "לילה טוב, גל," היא נשקה למצחו.

"לילה טוב, אחינועם," אמר ניר והניח את ביתו בעריסה שלה.

דפיקות על דלת הבית העירו את התאומים שהחלו לבכות והקפיצו את ניר וליטל בבהלה. דפיקות אלימות וחזקות.

"מי זה?!" צעקה ליטל.

"אלוהומורה!" נשמע מכיוון הדלת שנפתחה. בפתח עמד, בגלימה שהייתה אדומה מחול המדבר, חיליק גולד. עיניו זהרו ברשע.

"חיליק! הערת את הילדים!" צעק ניר לעברו.

"זוז, טיפש!" צעק חיליק ונכנס בסערה הביתה, "תנו לי את הילדים!". הוא ניגש לעריסות.

"פרוטגו!" צעקה ליטל והצביע בטבעתה (היא השגה טבעת מיד כשניר סיפר לה על טבעתו שלו) על חיליק, ומגן בלתי נראה נוצר בינו לבין העריסות.

ניר לקח את גל וליטל את אחינועם. הם אחזו אותם בידיהם, מגוננים.

"מה יש לך, חיליק?" ששאל ניר באי אמון, "איזה בורג השתחרר לך הפעם? מה, זה הארי פוטר? יש איזו נבואה שאני צריך לדעת עליה?"

"תן לי אותם!" אמר חיליק, שלא יכול היה להטיל קסמים על התינוקות בגלל לחש המגן של ליטל אז הוא נאלץ לחטוף אותם מהידיים.

"לא, עזוב את אחינועם! די!" צעק ניר ונאבק איתו. חיליק שלח את ידיו לתוך ערימת השמיכות בו שכבה התינוקת הקטנה שהייתה בת כמה שבועות בלבד.

"די! לא!" צעקה ליטל כשחיליק נאבק בשניהם בו זמנית. ניר הרגיש את ידו האלימה והמחוספסת של חיליק חוצצת בינו לבין התינוקת שאחז.

"לא! שת-!"

"פרוטגו!" הספיק חיליק לחסום את לחש השיתוק עם שרביטו, "אם אתם לא רוצים שאהרוג אתכם, כמו שעשיתי לגברת שרעבי, תנו לי את התינוקות עכשיו!"

"אנחנו נמות ולא ניתן לך אותם," אמר ניר, "אתה לא יודע מה עשיתי ועם מי דיברתי כדי לשמור עליהם. אשמדאי ערב להם. אתה לא תיקח לי אותם!"

"ואני ניצחתי את אשמדאי!" צעק חיליק, ובאותו רגע הצליח לחטוף מליטל וניר את גל ואחינועם והחל לרוץ משם, אוחז אותם בידיו.

"לא!" צעקה ליטל, והיא וניר החלו לרוץ אחרי חיליק.

"ליטל," אמר לה ניר כשהגיעו לאולם הכניסה, "תתקפי כדי להרוג."

"אף אחד לא יפגע לנו בילדים," אישרה ליטל, ושניהם הצביעו על חיליק באבצעותיהם ענודות הטבעות וצעקו יחד: "אבדה קדברה!"

הקללה הממיתה פגעה בחיליק אך לא הסבה לו כל נזק.

"אני בן אלמוות," אמר, "אני יודע את הסוד. יש לי את הכוח. ורק למזלכם לא השתמשתי בילדים שלכם כמגן אנושי. לא משנה כמה חזקים תהיו, גם אם תקבלו את האנרגיה החזקה ביותר-"

חיליק חייך ברשעות, ואמר: "כל נקודות הבית שהיו אצל כל אחד מבתי עפלי"ם אי פעם, כולן כולן, יורדות!"

הצגים באולם הכניסה שהראו את מצב הנקודות כבו, ומתוכן יצאו קרני אור רבות בתכלת, אינדיגו, אדום וצהוב. גם מליטל וניר יצאו כמה קרני אור, וכולן נכנסו לחיליק וחיזקו אותו.

"בשלטון החדש שלי, לא יהיה עפלי"ם יותר," אמר חיליק בחיוך, וניר וליטל התשושים קרסו על רצפת אולם הכניסה באפיסת כוחות, חסרי הכרה, כשחיליק בורח מעפלים עם גל ואחינועם בידיו.

הסוף

אם כי, יש עוד אפילוג בפרק הבא שיצא בלי נדר עוד מעט ככה שעכשיו זה לא הזמן להוריד מנוי אלא להמתין ולראות על מה האפילוג יענה ואת מה הוא רק יסבך. וכמובן, יש גם את הפאנפיק השלישי והאחרון בטרילוגיה. המשיכו לעקוב!

הפרק הקודם		הפרק הבא