השנה האחרונה

בדרך אל המטרה

וולדמורט עמד על הבימה העשויה עץ והתחיל לנאום את נאומו. אוכלי המוות חיכו בקוצר רוח למוצא פיו. "והזוכה בפרס אוכל המוות הטוב ביותר – דראקו מאלפוי!" כל הקהל הריעו ברעש רב ודראקו ניגש בהיסוס לעבר הבימה. הוא לחץ את ידו של אדון האופל וניגש לקבל את הפרס – כובע גרב של גמדוני בית. "מה זה הפרס הזה?" צרח מאלפוי, "אני רוצה פרס אחר!!" "מה אתה רוצה בדיוק?" שאג וולדמורט בקוצר רוח. "אני רוצה גמול!" דראקו ראה את וולדמורט מוציא את שרביטו מכיסו והוא התכונן לקללה, נראה הבזק אור ירוק ודראקו המזיע קם בבהלה מהמיטה. מעליו הייתה געורה אישה בעלת שיער בלונדיני ואף מחודד.

"אה היי אימא," אמר דראקו בקול עייף.

נרקיסה מאלפוי הייתה עסוקה בהעברת ידה הלבנה כסיד על לחיו של בנה, נראה היה כי היא לא מתכוונת להוריד אותה לעולם. לבסוף, לאחר כמה דקות שנמשכו כנצח היא דיברה בקולה החם והאוהב שרק בנה היה יכול להכיר – לכול השאר היא התייחסה באופן קר ומנוכר, רק אותו היא אהבה – בנה היחיד.

"שמעתי שנפצעת במשחק ורציתי לראות מה שלומך, דראקו שלי."

הוא לא אהב שהיא קראה לו ככה, הוא לא דראקו של אף אחד, בעצם הוא כבר לא יודע מי הוא או יותר נכון מה הוא נועד להיות.

"מה את עושה פה? הם יכולים לראות אותך," הוא הצביע על זה ששכב לידו. למה? למה הטיפש הזה היה צריך לקפוץ על קראב כדי להציל אותו? הוא שנא להיות חייב. הוא בהה כמה שניות בדמות הישנה לה בנעימים. הוא אפילו לא זכר את השם שלו – משהו כמו פיניגן אם הוא לא טועה. הוא חזר לבהות באמו שכל אותו הזמן שיחקה עם שיערה הארוך – היא תמיד עשתה את זה כשהיא הייתה לחוצה.

"סנייפ הכניס אותי לפה, אני לא דואגת כל עוד הוא בסביבה."

"אני לא מבין למה את עוד סומכת עליו," כעס דראקו.

"הוא עזר לי בשנה שעברה, בזכותו אתה לא נהיית רוצח דראקו!" נראה היה שגם העצבים של נרקיסה עולים. הם ניהלו במשך כל הקיץ את אותו ויכוח מטופש. הוא תמיד היה נגמר בריב ביניהם שנמשך כמה ימים, זה הרס את האווירה בבית. לא מספיק שהבית שלהם נהיה תחנת רכבת לאוכלי מוות, עכשיו גם המשפחה מפורקת. לא מספיק שהם כבר נחלו מספיק כישלונות, עכשיו גם הם בעצמם רבים אחד עם השנייה.

"את לא מבינה אמא שאם הייתי מצליח להרוג את הבן אדם הכי חזק בכל הזמנים אדון האופל היה מניח לי לנפשי והיינו יכולים לחיות כמו משפחה נורמלית!" אמר דראקו כשעיניו כבר זולגות דמעות.

"אתה טועה ילד יקר שלי! אנחנו מסומנים אצל אדון האופל מאז שאבא נכשל במשרד הקסמים והוא לעולם לא היה מניח לנו לנפשנו גם אם היית מצליח. הוא היה נותן לך עוד משימה ועוד אחת עד שהיית יכול למות. תלמד להודות שאתה חי!" המילה האחרונה הייתה הקש ששבר את גב הגמל, דראקו נעמד על רגליו והתהלך בחדר בכעס במשך כמה דקות, מגניב מבטים לעבר אמו הדואגת. הוא ניסה להסדיר את נשימתו כמה פעמים ולנסות להמשיך לדבר הכי בלחש שהוא יכול, בלי להעיר את השומר הגריפינדואי, אבל הוא לא הצליח, הכעס היה אגור בתוכו יותר מדי זמן, הוא שנא את כולם, שנא את סנייפ, את חבריו, את הוגוורטס , אדון האופל, אפילו את אביו או אמו שעדיין מסתכלת עליו במבט אמהי כאילו הכול כשורה.

"לזה את קוראת חיים?!!" צרח דראקו, "מאז שאדון האופל חזר אנחנו לא באמת חיים! תפסיקו לחיות באשליות! את יודעת מה? אני מעדיף למות ולא לחיות ככה!"

"אל תגיד את זה..." התחננה נרקיסה ונענעה את ראשה מצד לצד כלא מאמינה, "בבקשה דראקו, בוא שב ונדבר כמו אמא ובן," היא הוציאה את הממחטה שלה והתחילה לבכות. זאת הפעם הראשונה שהוא רואה את אמא שלו בוכה והוא רצה להפסיק לצעוק עליה, רק לשבת ולקבל ממנה חיבוק, אבל הוא שוב לא הצליח. בכל זאת זה לא אשמתה, חשב דראקו. לא נכון, זאת כן אשמתה.

"אז למה שיקרתם לי כול החיים? אמרתם שכשאדון האופל יחזור נוכל להפסיק לחיות בפחד מפני המוגלגים, הם ישרתו אותנו ולא נצטרך להתחבא יותר, כולם יראו במו עיניהם שטהורי הדם הם הכי טובים ומי שיתנגד לנו ימות. שקרים והבלים!" צרח דראקו.

"אבל זה נכון!" התחננה נרקיסה, "זאת היא המטרה. אנחנו בדרך לשם. די דראקו! תפסיק את זה מיד!" היא נרתעה מהפרצוף הכועס והבוז שהוא רחש לה. הוא הרגיש כאילו הוא מדבר עכשיו עם פוטר. הוא הדגיש לעצמו שאם זה היה פוטר הוא היה כבר מזמן מת.

"אנחנו נמות הרבה לפני שהמוגלגים ימותו. אדון האופל שונא אותך ואת אבא בדיוק כמו שהוא שונא אותם."

"אז מה אתה רוצה בדיוק?" אמרה נרקיסה באותו קול מתחנן.

"תגידי לי למה שיקרתם."

"רצינו שיהיה לך רק טוב, שתדע שאנחנו בדרך אל המטרה הזאת. כשאדון האופל יצליח להשתלט על עולם הקסמים אנחנו כבר לא נצטרך אותו. נשוב לחיות כמשפחה אחת ומאושרת ולא תלויה באף אחד," אמרה נרקיסה בקול נרגש.

"את שוב משקרת. את אומרת את זה רק כי את רוצה שזה יקרה. לעולם לא נוכל לברוח מאדון האופל. משרתים לעד זה סיסמא יותר טובה ממה שאנחנו מכנים את עצמנו – טהורים לעד."

נרקיסה השמיע גיחוך קל אף שלא היה שום דבר מצחיק במה שהוא אמר. דראקו שב אל מיטתו וכיסה את עצמו בשמיכה עד הצוואר, הוא רצה להגיד לאמו את כול מה שהוא חושב ולכן הוא הוציא מגרונו את המשפט האחרון בקול חנוק מכעס ודמעות:

"הפרס הכי גדול של אדון האופל זה לזכות לשרת אותו יותר טוב."

זהו, הוא סוף סוף גילה את זה, השאלה שהוא התחבט בה במשך חצי שנה. התשובה צפה לתוכו כאילו היא הייתה תמיד שם, עמוק בפנים. זה מה שבלטריקס רוצה – זה הגמול הכי גדול שהיא יכולה לקבל. הוא לא רצה את הגמול הזה.

"הלוואי שכול זה יגמר דראקו," אמרה נרקיסה בזמן שהיא הכניסה את הממחטה הספוגה לכיסה וסגרה את נרתיקה הוורוד, היא הייתה מוכנה לתזוזה, דראקו הרגיש שהיא כבר לא יכולה לעמוד במתח הזה, אפילו אם היא אישה חזקה כמו אמא שלו. היא נעמדה ונישקה את דראקו במצחו, הוא הבטיח לעצמו שהוא לא ישכח את המפגש הזה לעולם.

"אמא??" שאל דראקו בהיסוס כשאמו כבר הייתה בחצי הדרך לדלת המרפאה, "כן, דראקו?"

"את אוהבת אותי?" הוא לא האמין שהוא שאל את השאלה הזו, אבל לפעמים גם ילד בן שבע עשרה צריך אהבה, במיוחד בזמנים שכאלו, אפילו אם הוא אוכל מוות.

"תמיד חמוד," והיא הלכה, הוא עוד הספיק לראות את גלימת אוכלי המוות שלה. נראה לו שהיא האוכלת מוות הכי לא אוכלת מוות שהוא הכיר, היא אפילו לא הלכה עם הסימן על זרועה השמאלית. הוא תהה למה היא התחתנה עם אבא שלו – היא הרי אף פעם לא אהבה במיוחד את הארגון שאליו הוא השתייך. אבל הוא כבר ידע את התשובה.

האהבה מנצחת הכול.

הוא מתחיל להישמע כמו פוטר ודמבלדור. הוא הוציא קול שביטא גועל מגרונו וחזר לישון. תוהה האם הפעם הוא יחלום על משהו יותר משמח.

הפרק הקודם		הפרק הבא