שקיעת ההיביסקוס

You are my sunshine my only sunshine you make me happy when skies are grey
The other night dear as I laid sleeping I dreamed I held you by my side
When I awoke dear I was mistaken and I hung my head and cry
You'll never know dear how much I love you please don't take my sunshine away

------------------------------------------------------------------------------------------------------


מחנה המורדים 
היא הייתה קרן אור  בגיהנום  שנועד לשמור עליו בחיים

לאבגוד פעלה כשוליה למאדם פומפרי המכשפה הזקנה נרתעה מן המוזריות המרתקת של
לאבגוד אבל בו זמנית הכריזה שיש לה ידיים טבעיות למקצוע.
לאבגוד הייתה זו שטפלה בו כשהגיעה למחנה, הוא יכל לומר אם היא ידעה מהיכן הפציעות שלו הרי זה היה כנראה לחש שהיא שמה על הבית שלה אבל היא
לא אמרה דבר והוא רק השפיל מבט כמו ילד שנתפס אחרי ששבר כלי חרסינה יקר ונמנע מכל אפשרות למבט ישיר בעיניה מחשש ממה שהוא יראה.
היא כדרך כל שאר המחנה שמרה ממנו מרחק אבל זה לא מנע ממנו לנעוץ בה מבטים כשלא שמה לב או
להתחנן למאדם פומפרי שתקבל אותו כשוליה, הוא לא ידע שום לחשי ריפוי אבל הייתה לו יד לשיקויים.
"העיניים יצאו לך מהחורים בסוף ילד אולי תנסה לדבר איתה במקום?" ברנש שבא
והלך באופן תכוף בשם פרגוס  אמר לו באחד מן הביקורים שלו,  הוא היה מביא איתו אספקה ומעביר הודעות.
באחד הפעמים האחרונות שהוא הופיע הוא הביא איתו משהו חדש.
אישה גבר וילדה.
.משפחה.
הוא זיהה את השניים, הגבר היה אחד מבני הוויזלים הבוגרים, הנאה ביותר מבין כל השישה.
 הייתה לו צלקת שהשתרעה על פניו ולמרות שבלייז זיהה חוסר מנוח בעיניו הוא ראה שהג'ינג'י היה
שמח לראות את כמות האנשים הגדולה, ואת מכריו הישנים.
האישה הייתה הבחורה המהפנטת מבובאטרון עם דם הוויולה.
היה לה שיער קצר עכשיו שהגיע לה עד הכתפיים והיא הניחה את התיקים על
הדשה המת על מנת להרים את הילדה הקטנה שנצמדה אליה בחוזקה, היצור
הקטן  בורך ביופי המהפנט של אימה וניכר על שניהן שהן לא רוצות להישאר שם.
בלייז באמת לא הבין מה יוכל להניע אותם לבוא למחנה המורדים כשהם
יכולים להבטיח את הקיום שלהם ושל הילדה הקטנה שלהם במקום שממנו הגיעו.
וויזלי החל לפטפט עם אנשים רבים בעוד פלר דלאקור עמדה והסתכלה סביב הוא לא שם
לב שהיא מתקדמת להיכן שהוא ישב עד שהיא נעמדה מולו.
"הלו" פלר בירכה אותו לשלום והוא כמעט היה בטוח שהיא מבלבלת אותו במשהו אחר "ת'ה זאב-ביני נכון? אני זוכרת אותך, מהוגוורסט"
"כן" הוא הביט בה בבלבול
"הזמנת אותי לצאת איתך פעם לנשף, בזמנו הדרך שלך הייתה מאוד מקורית" היא הסבירה מצחקקת.
האם הוא עשה זאת? הוא באמת לא זכר, זה הרגיש לו שהוגוורסט התרחשה בתקופת חיים אחרת.
"או" זה רק מה שהוא פלט לא יכול להיות נבוך יותר , התחושה הרגישה כאילו כל הביטחון העצמי שאי פעם היה לו ניקוז לביוב בלילה שהגיע למחנה.
 "היא שלך?" הוא החווה בידו לעבר הילדה הקטנה שהציצה בו דרך עיניים כחולות וגדולות, זו שאלה
מטופשת הילדה הייתה העתק של אמא שלה מבלבד העיניים, הגון הזה בבירור היה צבע העיניים הכחול של וויזלי.
"וווי ,לא רואים? היא בת ארבע וחצי" היא חייכה בחמימות לעבר הבת הקטנה  "דין ,*שרי, תאמרי שלום לאדון הנחמד"
"דין בחנה את בלייז ורק אחרי כמה רגעים נראה שמוחה הגיע להחלטה להקשיב לבקשתה של פלר.
"בונז'ור אדון יפה" היא אמרה בקול ילדותי שגרם לבלייז לחייך חיוך אמיתי אחרי זמן רב שלא עשה זאת.
"**מרסי בוקו דין" בלייז השיב, "השם שלה, המשמעות שלו היא ת-"
"תקווה " פלר השלימה "ווי" והעיניים היפות שלו הפכו לעצבות שוב, "התכוונו לקרוא לה ויקטואר
כשחשבנו שהמלחמה תסתיים בצד הנכון אבל כשזה לא קרה..."
""זה לא נורא פה את יודעת, המזג אוויר נעים רוב הזמן והנוף יפיפה" הוא חייך
 "האוכל טעים ואם הנסיכה הקטנה פה תשתעמם אני אשמח לארח לה חברה" בלייז דגדג קלות את דין וזו צחקקה.
"תודה זאב-ביני". פלר הניחה יד על כתפו ונאנחה בעייפות "אתה אדם טוב" היא אמרה ופנתה לעבר בעלה שחיפש אותה.
אדם טוב.
המילים הצטלצלו במוחו.
 בלייז תהה האם היא ידעה שהוא היה חלק מן העילית אצל אוכלי המוות ואם כן האם
זה אומר שלונה לאבגוד גם תוכל לחשוב שהוא אדם טוב יום אחד?

אחוזת מאלפוי

"אתה רואה את זה טדי" רון נופף בידו בקלף ישן ומקומט של צפרדע שוקולד, אלבוס דמבלדור
חייך אליהם מן הקלף, "כישפתי אותו ככה שאם תאמר לו אני בצרה הוא יקרא לנו מיד, אם יקרה משהו, מקרה חירום תשתמש בו, אל תאבד אותו, אתה מבין?".
טדי הנהן וחטף מידו של רון את הקלף  ונראה אומלל מתמיד אבל לא התלונן על עזיבתם של השלושה.
"רון בדקת שיש לך הכל?" פרד שאל בעוד שבדק את תכולת התיק שלו בפעם השלישית, "אתה בטוח?"
פרד שאל מודע מדי לחוסר האחריות של אחיו בעניינים שכאלו "תסתכל שוב".
"בסדר" רון השיב נרגז והחל לעבור שוב על תכולת התיק שלו בעוד שטדי עוזר להם.
"איפה מיוני?" רון שאל לאחר כמה דקות "בחדר שלה, בודקת שהיא לא שכחה כלום שתסיים לך לקרוא לה".

למען האמת הרמיוני לא ממש בדקה שום דבר התיק שלה היה מוכן ומסודר והיא ידעה שלא שכחה כלום כי היא תמיד הייתה מאורגנת.
היא פשוט ישבה על קצה המיטה שלה ובחוסר מעשה.
היא חיכתה והיא לא ידעה בדיוק למה.
זה שקר היא ידעה בדיוק למי שהיא מחכה.
זה מטופש, היא החליטה לבסוף  היא קמה ממקומה וכשבאה לפתוח את הדלת היא לא רק נפתחה מבפנים אלה מבחוץ.
דראקו השתחל לחדרה מופתע להבחין בה מולו בדיוק שהיא מופתעת להראות אותו נכנס, הוא מעט מעט בחוסר נוחות.
"הבאתי לך משהו" הוא הושיט לה ספר "אני מתאר לעצמי שלא הולך להיות להם מבחר ספרים איפה שתשהו"
" אסטרונומיה ומיתולוגיה כרך א' "  הרמיוני קראה בקול וחייכה "אבל כל המטרה בלהביא לך את החלק השני היא שיהיו לך את שני הכרחים"
"טוב אני מכיר כל סיפור בספר הזה בעל פה" הוא הסביר ואז השפיל את מבטו הוא נשמע באוזני עצמו מטופש והוא שנא את זה "רציתי שיהיה לך משהו לזכור אותי".
הרמיוני גיחכה ברכות, הוא רצה שהיא תזכור אותו וזה גרם לך לחשוב מה הוא אמר הוא אמר שניות לפני שהוא נישק אותה בפעם הראשונה, 'תשכחי את מה שיקרה עכשיו גרינג'ר'.
אז הוא לא רצה שיהיה זכר לשום אינטימיות בינהם ועכשיו הוא ניסה לשמר אותה, מדהים איך דברים יכולים להשתנות כך שבקושי ניתן לזכור איך הם היו פעם.
 זה גרם לה להתקרב אליו, זה לא דרש הרבה צעדים, כשהיא הייתה קרובה מספיק היא הניחה יד קטנה על לחיו והוא אוטומטית נשען למגע שלה.
"בבקשה אל תשכח את מה שיקרה עכשיו דראקו" היא לחשה באוזנו במתיקות לפני שהתרוממה על קצות אצבעותיה לנשק אותו קלות.

'אפילו אם הייתי רוצה לא הייתי יכול' דראקו חשב והנשיקה הזאת הייתה הנשיקה הקצרה מכולם לפחות ככה שניהם הרגישו.
היא התנתקה ממנו אבל נשארה עדיין קרובה, ידה כבר לא על פניו והוא בקושי יכל להרגיש את נשימותיה על פניו.
בשם אבות אבותיו שמתהפכים עכשיו בקברם הוא באמת אהב אותה, אם הוא היה יכול הוא
היה מגיש לה את הלב שלו על מגש זהב הוא ממלא מנסה להתפרץ מהחזה שלו כל פעם שהיא לצידו.
"הרמיוני" קולו היה צרוד ומחוספס כשביטא את שמה בלחישה נדמה שהאוויר סמיך מקסם ופרידות ,"אני-".
שניהם קפצו ממקומם כשהדלת נפתחה בחדות, המרחק בינהם הרבה יותר גדול עכשיו, "מיוני" רון
הופיע בפתח הדלת והתיק הארוז כבר על גבו, הוא הביט באופן חושד בדראקו, כאילו  הוא מנסה להבין אלו עיסוקים יש לו בחדרה של הרמיוני, "אנחנו מוכנים את באה?"
"כן אני שנייה יורדת" הרמיוני הנהנה ודראקו כמעט נשם לרווחה שהדלת נסגרה בחזרה, אחרי רון שלא היה ממש מרוצה.
דראקו  כמעט פלט את זה, הוא כמעט אמר לה שהוא אוהב אותה ובאותו רגע נדיר דראקו הודה על קיומו של רון וויזלי והיכולת המדהימה שלו להופיע בזמנים לא מתאימים.
 "מה התכוונת לומר?" הרמיוני שאלה מכרסמת את שפתה התחתונה בעצבנות, "כלום, רק שאני חושב שאת צריכה כבר ללכת"
"אוה" הרמיוני בבירור נראת מאוכזבת אבל היא חייכה חיוך קטן והכניסה את הספר לתיק שלה, שניהם יוצאים מן החדר, "תודה על הספר אני אקרה אותו" היא הבטיחה.


"סוף סוף" פרד נאנח אחרי שראה שהרמיוני הגיעה  "אפשר לזוז?"
"דבר אחרון" הרמיוני אמרה לפני שהתכופפה על ברכיה כאשר היא וטדי אחד מול
השני ובגובה עיניים, "אפשר חיבוק?" היא שאלה פותחת את ידיה לרווחה וטדי בלי היסוס קפץ לתוכן.
שערו  הבהיר הפך לחום וגלי ועיניו שברקו מדמעות שינו את צבען לחום שוקולד כמו של הרמיוני.
הרמיוני התכוונה להתנתק מהילד הקטן אבל טדי לא הרפה והיא יכלה להרגיש איך דמעות קטנות עשו את דרכן מפניו אל כתפה.
"טדי" הרמיוני לחשה בעדינות ,"אני צריכה ללכת".
טדי לא זז עד שהרמיוני חשה איך דראקו מפריד אותו ממנה ומרים אותו על ידיו, דראקו אמר לטדי משהו
בדרך שבה ילדים אומרים זה לזה סוד כמוס וחשוב ובין רגע טדי ניגב את הדמעות וצל של חיוך נח על שפתיו.
"מוכנים" פרד שאל שוב בקול פחות נמהר ומעט עצוב יותר ורון והרמיוני הנהנו שלושתם אחזו במפתח המעבר.
הדבר האחרון שהרמיוני ראתה היה איך שני זוגות עיניים עיניים אפורות מביטות בה בעצב  אילם בזמן שהיא עוזבת אותם וכנראה לתמיד.

------------------------------------------
* יקירתי/ אהובתי
** תודה רבה

אשמח לתגובות או סימן חיים :)

הפרק הקודם		הפרק הבא