קסם

תודה רבה לכל המגיבים שהגיבו לי

הלילה היה אחד הלילות הנוראים ביותר שהיו לי בחיים. וזה כולל את הלילה שבו אחי הגדול השתכר וזייף שירים של נירוונה עם החברים שלו בסלון עד ארבע לפנות בוקר. עדיין יש לי טרעומה מהאירוע. אני עדיין יכולה לשמוע את- או. רק רגע. שכחתי שזה לא מה שאני מספרת לכם עליו. על מה סיפרתי לכם (טופחת עם אצבע על הסנטר ומנסה להיזכר)? אה, נכון! סיפרתי לכם על הלילה הזה שבהחלט עקף את ליל הזיופים בתור הלילה הכי נורא של חיי עד כה.

וזה בגלל מה שחלמתי. הייתי שוב בתא כלא שבו אסרו אותי ואת לילי וטוהר, רק שהפעם, האידיוט-שמי-שאומר-את-שמו-נקטל-על-ידי-בדם-קר ואשור היו בו. והאידיוט-שמי-שאומר-את-שמו-נקטל-על-ידי-בדם-קר הטיל עליו קללת קרושיאטוס. מרוב זעם רציתי בעצמי להטיל על האידיוט-שמי- טוב הבנתם למי אני מתכוונת- קללה שתשלח אתו היישר להלהיים. או למוספלסהיים, או איך שלא כותבים את השם הזה של עולם עולם האש מהמיתולוגיה הנורדית. אשור צרח, ואז האידיוט (זהו, מעכשיו קוראים לו האידיוט.) הסיר את הקללה מאשור, ואשור הפסיק לצרוח. הוא אמר לו: " זהו, או שאתה רוצה עוד? אל תדאג, עוד מעט החברה שלך תבוא להציל אותך, נכון סוזן?" הוא הביט בי בחיוך מרושע שהייתי שמחה למחוק לו מהפרצוף בסטירה. לא ידעתי איך הוא יודע שאני שם. החלום התפוגג, ואני נותרתי באפלה. מה לעשות עכשיו? חשבתי בלחץ ואז נזכרתי בדייוויד. 

דייוויד, ניסיתי לקרוא לו במחשבתי. דייוויד, אתה שומע אותי? ניסיתי לאתר אותו ולהיכנס לו לראש. הצלחתי. נשפתי בהקלה. דייוויד עמד באמצע החדר שהיינו בו ביחד כל כך הרבה. הוא נראה מבוהל. "הכול בסדר? סוזן, את בסדר?" הוא תפס לי בכתפיים והביט לי בעיניים.
"אני בסדר, אבל אשור לא. הוא נחטף על ידיו. הוא בתא שבו אני, טוהר ולילי היינו בו. צריך להציל אותו. עכשיו. הוא חוטף עינויים."
דייוויד החוויר, ושאל אותי "איך לעזעזלהיים את יודעת את זה?"

"ה-איש שחטף אותי הצליח איכשהו לחדור לי לחלום. הוא הראה לי." סיפרתי לו את כל מה שראיתי בחלום.

דייוויד החוויר עוד יותר, עש שהוא באמת נראה כמו רוח רפאים.

 הוא שתק בהלם למשך כמה שניות, ואז אמר לי: "אנחנו נחזיר אותו. אני מבטיח. אבל את צריכה להבטיח לי שתישארי פה, איפה שתהיי בטוחה."

התרעמתי בכעס. "מה? אין מצב שאני נשארת פה בזמן שהחבר שלי חוטף קללת קרושיאטוס!"

"יש לך חבר?" דייוויד שאל בהפתעה.

"כן, יש לי, ואני לא מתכוונת להישאר פה בחיבוק ידיים ולחכות שתצילו אותו." שילבתי ידיים בכעס. "את כן הולכת להישאר פה. אשור נחטף בגלל שהוא בא להציל אותך. הוא לא רוצה שיקרה לך משהו, אוקיי? את רק בת אחת-עשרה, ואני יודע טוב מאוד מה איריק (אה, אז ככה קוראים לאידיוט! טוב, אני ממשיכה לקרוא לו האידיוט. למה? כי אני שונאת אותו, חשבתי לעצמי.) יודע לעשות. אני לא יודע למה הוא חטף אותך ואת חברותייך, אבל אני יודע שזה בשביל משהו שיהרוס את העולם, אני מכיר אותו, אוקיי? ואני ובטח גם אשור לא רוצים שיקרה לך משהו. אז תבטיחי לי שתישארי פה. אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לך משהו." הוא תפס לי בזרועות והחזיק בהן חזק. "בבקשה." מצמצתי בעיניים כמה פעמים כדי לעצור את דמעות התסכול שאיימו לבוא, ואמרתי לדייוויד בקול מתחנן "אבל אני רוצה לבוא. אני חייבת לבוא. אשור הציל אותי, ועכשיו אני חייבת להציל אותו!" 

דייוויד הסתכל לי בעיניים ואמר לי: אנחנו נציל אותו, אני מבטיח. אבל אני לא רוצה שתיפגעי. תבטיחי לי שתישארי פה. אני מבטיח לך בהן צדקי שאני אעשה כל מה שאני יכול כדי להציל אותו."

הסתכלתי לו בעיניים דומעות ושחררתי יבבה חנוקה. ידעתי כשהוא נשבע בהן צדקו,  הוא מקיים, לא משנה כמה ההבטחה מופרכת, קשה לביצוע, או מביכה, הוא יעשה אותה. הוא תמיד קיים הבטחות שהבטיח בהן צדקו. 

"טוב, אני אשאר פה." אמרתי בלחש. "יופי," הוא שיחרר אותי בהבעת הקלה, ונעלם. 

אבל לא היו לי שום כוונות להישאר שם. אחרי רבע שעה כבר הייתי לבושה והתחמקתי אל מחוץ הטירה לעבר היער האסור.

הפרק הקודם