שובו_של_אוכל_המוות

פרק עשרים ואחת:
הלילה יורד על הגנים המקיפים את אחוזת מאלפוי, עורב צווח במרחק ועננת ציפורים שחורות ועצלות פורחת מבין העצים.
דלתות הכניסה המרשימות לאחוזה נפתחות בצליל חריקה מהדהד ודמות חומקת החוצה. הדמות חולפת על פני המדשאות, פותחת את השער ויוצאת משטחי האחוזה. לאחר כמה רגעים היא מתעתקת משם בצליל פקיעה.
כדקה לאחר מכן מציצה נרקיסה מאלפוי בחשש מאחורי מזרקת הברבורים ובוחנת את סביבתה בזהירות. רק כשהיא משוכנעת שאין כל נפש חיה באיזור היא יוצאת מאחורי המזרקה, משתהת רגע לליטוף נוצותיו של אחד מהברבורים שמסתובבים בחצר ומדדה אל המקום בו התעתק אביה דראקו מאלפוי רק לפני רגע. היא מפשפשת בתיקה ומוציאה מתוכו מכשיר כסוף מלא בכפתורים וידיות קטנות. גודלו של המכשיר הוא כשל מצית גדולה והוא עוצר בתוכו כוח קסם גדול עד מאוד. נרקיסה מתעסקת עם ספרון קטן שהוציאה מתיקה גם כן, ואז לוחצת על אחד הכפתורים ומושכת באחת הידיות.
כדור של אור כחול בוהק פורץ מתוך המעמעם ומרחף באוויר מעל נרקיסה, הוא רועד ואז מתחיל לטוס ברחבי הגן, גורם לצללים להתנועע אנא ואנא כמו זוגות על רחבת הריקודים. לבסוף חוזר הכדור ונעצר מול נרקיסה, פני השטח שלו במרחק של סנטימטרים ספורים בלבד מקצה אפה המעוקל..
"נו כבר, כדור מטופש, לאן הוא הלך." רוטנת נרקיסה לעצמה במתח. מערבולות של צהוב, ירוק ואדום מופיעות בתוככי הכדור ואז מתגבשות למילים לבנות הצפות אל פני השטח.
"אזקבאן?!" משתנקת נרקיסה בהפתעה ומניחה את ידה על פיה. משלא קורה דבר היא מרפה את שריריה המתוחים ולוחצת על כפתור אחר במעמעם. אדוות עוברות בכדור האור כמו שזורקים אבנים למים ואז הוא נשאב בחזרה אל תוך המעמעם בצלילי יניקה רטוב.
"אזקבאן, מה? מעניין מה יש לך לעשות ב אזקבאן, אבא " לוחשת נרקיסה בטינה ומתעתקת משטח האחוזה בסחרור מהיר.


ברבור שנתברך בשפע של אומץ (וגם מנה לא מבוטלת של טיפשות.) מדדה אל רגליו העטויות בקרומי שחייה דקים ודוחף את מקורו החד אל השיחים בהם נעלמו אדונו ואדוניתו רק כמה רגעים לפני כן. הוא מחטט ומנענע את ישבנו אנא ואנא ואז פולט צווחת זעם\פחד ונמלט מהמקום בתוספת קרקורי אזהרה ונפנופים חסרי תועלת בכנפיו הצחורות כשלג ביום שמש, נסו לתאר את זה לעצמכם, (רמז: זה זוהר, זה מסנוור וזה מאוד בלתי אפשרי).
מבין השיחים יוצא חבול ומרוט נער כבן 13 ומבריש את העלים שנתפסו בשובל גלימתו השחורה. פיטר פוסע לתוך להקת הברבורים ומבריח אותם לכל עבר בצווחות רמות. הוא מגיע לדלת הכניסה האחורית של אחוזת מאלפוי, שולף את שרביטו ולוחש: "אלוהומורה" והמנעול נפתח בנקישה. פיטר פותח את הדלת ומתכווץ לשמע חריקת הצירים החלודים. הוא מרפה את שריריו וחומק פנימה.
מבפנים אחוזת מאלפוי נראית קרה וריקה אפילו יותר מהרגיל, ובדידות נשקפת מכל אבן ומכל חלון. השטיחים העתיקים מכסים את מסדרונות האחוזה מקיר אל קיר ומרצפה עד תקרה. וענני אבק חונקים עולים מהם בכל פעם שפיטר מניח בהם את כף רגלו.
פיטר מגיע לדלת עשויה עץ מהגוני ופותח אותה. הוא נכנס לחדר מרוהט בפשטות, מיטה, שולחן, זוג כיסאות וארון קטן הם כל מה שיש בו. פיטר מתעלם מתוכנו האחר של החדרכ ופונה לארון, משם הוא מוציא קערה ובה נוזל לבנבן צלול. זכרונות.
פיטר לוקח נשימה ומכניס את קצה אפו לנוזל.
ואז העולם מתפרק.
התקרה, הקירות, השולחן, הכיסאות, הארון והמיטה הופכים לערמה של אפר ומתפזרים ברוח, כל מה שנשאר זה רק מרחב אין סופי של לבן ולבן ולבן. פיטר חש תחושת נפילה אף שביקום הצחור הזה אין קדימה ואחורה, אין ימינה ושמאלה, אין למעלה ולמטה, אין שמיים ואין ארץ.
פיטר נוחת בחבטה עמומה על... על מה בדיוק? בלי שהוא שם לב עצם פיטר את עיניו בזמן הנפילה ורק עכשיו שב ופקח אותם.
כל הלבן סביבו רוחש ומבעבע, מתוך הקרקע החדשה מתחילים "לצמוח" גושים של צבע ובתוך שניות פיטר מוצא את עצמו בחדר עתיק, מרוהט בצפיפות ומלא בחפצי קסם. מלשינסקופ קטן על השולחן שמסתובב וצווח ללא הרף, ראי אויבים שעון על הקיר, שעון סכנה ועוד שלל פריטים שלפיטר אין שמץ של מושג למה הם משמשים. במרכז החדר מוצבת תיבה ובה שבעה מנעולים ופתחים שונים. ועל יד התיבה, קשור לכיסא ונאבק ללא הרף להשתחרר מכבליו, ישב קוסם צעיר כבן שלושים ושערו נח סתור על מצחו.
"אדוני, אני אל ידעתי שאתה-" מתנצל פיטר ומושיט יד כדי לשחרר את האסיר מכבליו, אלא שידו עוברת מבעד לכבלים והוא מאבד שיווי משקל ונופל לרצפה.
"לעזאזל" רוטן פיטר ונעמד. איך הוא שכח שנוכחותו בזכרונות אינה מוחשית באמת? זוהי הרי טעות של טירונים!
"אוהו אוהו" נשמע קול נשי ותקיף מאחורי פיטר. הוא מסתובב בבהלה ורואה דמות כהה מתנתקת מצילו של אחד הקירות ונכנסת למעגל האור. פיטר מחניק צעקת זיהוי למראה הפרצוף המוכר.
"אוהו אוהו" אומרת שוב מקגונגל הצעירה ורוכנת אל מול פניו של האסיר. "הלוא זהו ברטי קראוץ' ג'וניור בעצמו." קראוץ' נוהם ונושך בכיוון אצבעותיה, מקגונגל מושכת את ידיה אחורנית כמי שנכוותה ומנענעת את ראשה בשעשוע\ פליאה ששמור בדרך כלל לתלמידים טובים הסרים מין הדרך.
"לא יפה במיוחד מצדך, אחרי הכול-" את דבריה של מקגונגל קוטעים קולותיהם של שני קוסמים המתווכחים זה עם זה.
"לא, אני מסרב בכל תוקף שהיצורים המתועבים האלה יכנסו לחדר עם האסיר שלנו." אומר קול סמכותי ועמוק.
"לא לא לא. אני מוכרח להתעקש על לווי צמוד של שומרי הראש שלי." אומר קול צפצפני מעט.
" שומרי ראש?! השתגעת לגמרי קורנליוס? אלו יצורי בלהות הניזונים מסבל וכאב. הם לא אנושיים."
"אני חושש שאצטרך לסרב לבקשותיך ידידי." אומר קורנליוס ובאותו הרגע נפתחת הדלת ובפתח נראים זוג קוסמים- אחד נמוך, שמנמן וחובש מגבעת ירוקה חבוטה, היה וודאי קרנליוס המדובר, ואילו על ידו עמד... טוב, שיער וזקן כסופים, משקפי חרמש נטויים ואף שבור הם לא מראה רגיל, ואין ספק כי זהו זיכרון ישן, כי פיטר מזהה מייד את מראהו של אלבוס פרסיבל וולפריק בראין דמבלדור, המנהל הקודם של הוגוורטס.
אחריהם נכנס בסערה קוסם ממוצע בגובהו ובמשקלו, שערו שחור שמנוני וגולש על פניו כמו וילון. אפו נשרי ועיניו חדות וקרות.
"אלבוס, לא אל תתן להם." הוא לוחש בזעם מהול באימה.
"אני חושש שאין לי ברירה סוורוס, שר הקסמים התעקש" אומר דמבלדור וזז הצידה. מאחוריו נגלות זוג ישויות מרחפות ועטויות בגלימה שחורה מרפרפת. סוהרסנים
קור עוטף את פיטר אף שנוכחותו איננה ממשית, נשימתו מתאבכת באוויר הקר וכפור מתחיל לכסות את נעלי הסובבים אותו.
"האם תרצה לחקור את האסיר כעת, כבודו?" שואלת מקגונגל ומצביעה על האסיר. "פרופסור סנייפ" היא פוקדת, "לך והבא לנו עוד מעט ממלאי שיקוי הויריסטרום שלך, טוב?" סנייפ מהנהן ונעלם במסדרון.
"ועכשיו, האם זהו לטענתכם ברטי קראוץ' ג'וניור?" שואל קורנליוס.
"אכן כן, זה הוא." עונים מקגונגל ודמבלדור ולוחשים זה אל זה דברים במשך מספר רגעים בלבד. אבל זה בדיוק מה שהיה נחוץ לקורנליוס פאדג'.
"תפטרו ממנו." הוא לוחש לסוהרסנים. זוג יצורי הבלהות מהנהנים זה אל זה ואז טסים קדימה בלהט חייתי, מנסים להגיע לאסיר לפני חברם.
אחד הסוהרסנים מגיע אל פניו של קראוץ' ו...
מנשק אותו
כלך הנשמה יוצאת מגופו של האסיר בצרחה מסמרת שיער.
הזיכרון נגמר.
העולם מתפרק שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא