להיות חצויי זה לא קל

קלייר הסתכלה עליי בדאגה, כשקימטתי את המצח. "הן בחיים. אני מרגיש את זה. אבל..." כולי קפאתי פתאום. אני לא יודע איך להגדיר את מה שקרה לי. כאילו שהסתפרתי, בלי להסתפר. כאילו שהסתובבתי והייתה לי סחרחורת רצינית. זה הכי קרוב. הרגשתי גם כאילו שמו אותי במקפיא בלי אזהרה. עמדתי להתעלף אבל קלייר תפסה אותי בידיים חזקות להפתיע. ספידי צהל כאילו שגם הוא דואג. "מה קרה?" בת קים שאלה בבהלה. התנשמתי. לאט לאט חום הגוף חזר אליי. "מים," חרחרתי ברגע שיכולתי לדבר. קלייר מצמצה ומיהרה לתת לי לשתות מים מהתיק שלי. שתיתי למרות שלא באמת הייתי צמא. פשוט חשבתי שזה יעזור לי לחזור לעצמי. סיימתי וקלייר סגרה את הבקבוק והחזירה לי אותו לתיק השחור שלי. זה תיק ממחנה החצויים, לא התיק שהפקיד ההוא בן האפרודיטה נתן לי. אותו שמרתי היטב בביתן. "אבל אמילי.." קלייר התחילה להגיד ואז השתתקה כשהיא מאדימה כולה. התעלמתי מזה. האמת, בעיקר כי הייתי מותש כאילו רצתי מרתון. התנשמתי עדיין ועצמתי עיניים, נותן לעצמי להתאושש ועושה שיהיה לי נוח לשבת על ספידי. אפילו נשענתי על קלייר והיא לא מחתה. עצמתי עיניים בכוח. הרעש של הים והספינות שמידי פעם עברו מעלינו כאילו נעלם, מה שעזר לי לחשוב. התחושה הייתה מוכרת לי במעורפל. ואז נזכרתי: ככה הרגשתי כשאמא שלי מתה, רק שאז זה היה יותר נורא. אבל אז לא שמתי לב- הייתי מבוהל מידי מהקיקלופ, מהקול של אבא שלי. אבל...עכשיו זה לא נורא כמו אז. התאוששתי מהר. התמלאתי תקווה עצומה. האם זה אומר שהכל בסדר? קלטתי שקלייר מסתכלת עליי ועומדת לבכות מרוב דאגה. כחכחתי בגרון והיא מצמצה וקפצה בבהלה. ספידי שוב צהל, הפעם ברטינה.

"אני בסדר," מלמלתי וקלייר חייכה לרגע חיוך גדול. אבל אז ירד לה החיוך בבת אחת. "אבל למה קרסת ככה?" שאלה. נשמתי עמוק. "אני...טוב, תבטיחי לי שלא תילחצי או משהו," מלמלתי. קלייר מצמצה והנהנה ברעד. היא חיבקה את עצמה כמו מישהי שמנסה להסוות רעד גוף. נשמתי שוב עמוק. עמדתי להתחיל לדבר, אבל אז שמענו צרחה של בת ישר מעלינו. בגלל שהיינו מתחת למים, זה נשמע עמום כזה. מצמצתי. ספידי עלה למעלה אחרי שקלייר דירבנה אותו וראינו את נחשול לבד על לק.

הפרק הקודם		הפרק הבא