ההמצאה הכי טובה בעולם

פרק 22 – מופע זיקוקים

במפגש הבא של צבא-דמבלדור, דובי גמדון-הבית הופיע והזהיר את כולם שאמברידג' בדרך לתפוס אותם. מישהו הלשין.
הרמיוני נמלטה מחדר הנחיצות במהירות-שיא, נדחקת ביחד עם פרד, ג'ורג', נוויל ולונה למעבר סודי באחד המסדרונות של אותה הקומה. למרות תחושת ההיסטריה הכבדה ששררה בקרב חברי צבא-דמבלדור, הרמיוני הרגישה רגועה לחלוטין.
"אני לא מאמין שמישהו הלשין עלינו..." מלמל פרד, ג'ורג' קילל בהסכמה.
לונה בחנה את פניה של הרמיוני ואמרה, "אני הייתי חוששת אם הייתי המלשין..."
"למה?" נוויל תהה.
"אם הרמיוני כל כך רגועה, כנראה שהמלשין שלנו עתיד לסבול..." לונה חייכה חיוך ביישני. הרמיוני נפעמה מכך שלונה הצליחה לקרוא את הבעות פניה בצורה כל כך מדויקת.
"מה עשית?" פרד שאל, תופס בידה ואוחז בה.
"הקלף שחתמתם עליו במפגש הראשון מקולל. לא הייתם אמורים לדעת את זה, כי אף אחד לא היה אמור להלשין עלינו..." הרמיוני מלמלה, מושכת בכתפיה בפשטות.
עיניו של נויל נפערו בתדהמה. "מה יקרה למי שילשין?"
"בוא נגיד שכולנו נגלה מהר מאוד במי מדובר..." הרמיוני הבליעה חיוך.
-
מאותו היום בו צבא-דמבלדור נחשף, אירועים חריגים המשיכו וקרו בכל רגע נתון. הרמיוני הרגישה כאילו הוגוורטס הפך לסרט אקשן עמוס במיוחד.
דמבלדור נעלם, מריאטה (המלשנית, מסתבר) אושפזה במרפאה כשאף אחד לא הצליח להוריד מפניה את הפצעונים בצורת 'מלשינה', אמברידג' מונתה למנהלת, תלמידי סלית'רין מונו לפלוגת הפיקוח והטילו אימה על שאר התלמידים.
בתוך כל זה, הארי הפסיק את שיעורי הלטת-ההכרה שלו ללא כל הסבר ונראה מוטרד ועצוב. הרמיוני דאגה מכך שלא הצליחה לדובב אותו ולהבין מה קרה.
בתוך כל הבלאגן, היא כל כך שמחה שיש לה את הפינה השקטה בחייה- פרד ויזלי.
הם התחילו לבלות בהפסקות ביחד, מתעלמים ממבטיהן הביקורתיים של לבנדר ופארוואטי.
דאגה אחת העיבה על השקט שפרד הסב לה – היא ידעה שזמנו בהוגוורטס קצוב.
הוא טרח גם להזכיר זאת בכל הזדמנות והרמיוני נעה בין עצב-תסכול וכעס בכל פעם שעשה כן.
גם מעשיהם של פרד וג'ורג' – שתמיד היו לא חוקיים – הפכו ליותר ויותר קיצוניים בכל יום שעבר.

באותו היום פרד וג'ורג' נעלו את מונטגיו בארונית המעלימה בקומה הראשונה. הם סיפרו להרמיוני, הארי ורון על כך בהזדמנות הראשונה שפגשו בהם.
הרמיוני הרגישה את התסכול גואה בה.
"אבל אתם תסתבכו בצרות איומות!"
"לא לפני שמונטגיו יחזור להופיע, וזה יכול לקחת כמה שבועות, אני לא יודע לאן שלחנו אותו," אמר פרד בשלווה. "וחוץ מזה, החלטנו שכבר לא אכפת לנו אם אנחנו מסתבכים בצרות."
"מתי כן היה לכם אכפת?" הרמיוני התקשתה להסתיר את היותה נרעשת מכל העניין. הארי בחן את הבעת פניה בהבעה אטומה. היא הרגישה שרגשותיה חשופים לעיני כל.
"ועוד איך היה לנו אכפת," אמר ג'ורג'. "מעולם עוד לא סילקו אותנו מבית הספר, נכון?"
"תמיד ידענו איפה עובר הקו האדום," אמר פרד.
"ייתכן שלפעמים חרגנו ממנו בבוהן," אמר ג'ורג'.
"אבל תמיד עצרנו רגע לפני שגרמנו לתוהו ובוהו מוחלט," אמר פרד.
"אבל עכשיו?" שאל רון בחשש.
"טוב, עכשיו-" אמר ג'ורג'.
"-עכשיו כשדמבלדור איננו-" אמר פרד.
"-נראה לנו שקצת תוהו ובוהו-" אמר ג'ורג'.
"- זה בדיוק מה שמגיע למנהלת החדשה שלנו!"
הרמיוני הרגישה את המחנק בגרון שכל כך שנאה. "אל תעשו את זה!" היא לחשה, מרגישה את הלחץ מפעפע בגרונה. "באמת! היא משתוקקת למצוא תירוץ לסלק אתכם!"
"את עוד לא קולטת, הרמיוני?" אמר פרד וחייך אליה ברכות. זה רק תסכל את הרמיוני יותר. "כבר לא חשוב לנו אם נישאר כאן או לא. היינו הולכים מפה ברגע זה ממש לולא החלטנו לעשות קודם משהו למען דמבלדור. בכל אופן," הוא הציץ בשעונו, "שלב א' עומד להתחיל. אני במקומכם הייתי נכנס לאולם הגדול לאכול צהריים, ככה המורים יראו שאין לכם שום יד בזה."
הוא לא חיכה לראות את הבעת פניה של הרמיוני ומיהר להיכנס לאולם הגדול ביחד עם ג'ורג'. אם היה מחכה רק עוד רגע אחד, היה אולי מבחין בדמעות שהתחילו לזלוג מעיניה של הרמיוני.
היא לא רצתה שהארי ורון יבחינו בה בוכה. "אני מיד חוזרת," מלמלה והסתובבה על עקביה, ממהרת לכיוון מועדון גריפינדור  - בתקווה שתספיק להגיע לחדרה לפני שלא תצליח לעצור בדמעותיה.
היא אכן הצליחה במטרה להגיע לחדרה, ושם כבר לא הצליחה לעצור בעצמה יותר והתייפחות קטנה נפלטה מפיה. היא נעלה את דלת חדרה בקסם והתיישבה על הרצפה, גבה נשען על הדלת.
עברו כמה דקות של בכי ותחושת לחץ שגאתה בחזה של הרמיוני כשמעה את ידית הדלת חורקת וזזה במטרה להיפתח.
"מי שם?" שמעה את פארוואטי מעבר לדלת. זה היה הדבר האחרון שהיה חסר לה.
היא יושבת וממררת בבכי בחדרה בגלל החבר שלה, שמנסה שיעיפו אותו מבית הספר, ודווקא אז מחליטות להופיע שתי הבנות שהיא הכי פחות רצתה לראות.
"הלו, אני רוצה להיכנס! אני מפחדת מזיקוקים!" קולה של לבנדר נשמע מעבר לדלת, היא נשמעה לחוצה.
הרמיוני נאנחה בליבה ומיהרה לעמוד. היא שיחררה את קסם הנעילה והדלת נפתחה, חושפת את פניה הנפוחות והדמעות שעל לחייה.
"מה קורה לך? גם את מפחדת מזיקוקים?" פארוואטי תהתה וסגרה את הדלת מאחוריהן.
הרמיוני נענעה את ראשה לשלילה.
"מה קורה בחוץ?" היא שאלה בעודה מושכת באפה ומנגבת את הדמעות שעל לחייה.
"עשרות זיקוקים מתפוצצים בכל מקום בטירה, אני בשוק שזה לא הגיע עד לפה. חייב לשמור על הדלת סגורה..." לבנדר מלמלה.
ליבה של הרמיוני שקע עוד בחזה שלה. "יודעים מי עשה את זה?"
פארוואטי נעצה בה מבט בוחן. "לא. אבל זה בטח החבר הזה שלך, לא? הוא והתאום שלו אוהבים לפוצץ דברים ולהרוס את הטירה."
הרמיוני התעלמה מהטון העוקצני. "אני לא יודעת אם זה הם," שיקרה.
"אז למה את פה, ממררת בבכי ככה?" הוסיפה פארוואטי לשאול בחשד.
הרמיוני התלבטה רגע ארוך אם לשקר. בסוף היא החליטה שאין לה סיבה להסתיר את שקרה וסיפרה הכל לפארוואטי ולבנדר, שבאופן מפתיע נראו כאילו הן מביעות אמפתיה כלפיה וכלפיי רגשותיה.
"הרמיוני, אין ספק שהולכים להעיף אותו מבית הספר ממש בקרוב," אמרה פארוואטי, "אז את חייבת לדבר איתו על הרגשות שזה מעורר בך."
"כן," הסכימה לבנדר. "אם את רוצה שיהיה סיכוי שתישארו ביחד אחרי שהוא יעזוב, הוא חייב לדעת כמה קשה לך עם זה..."
"אני לא יודעת אם אני אוכל לדבר איתו על זה..." הרמיוני אמרה, מנסה להבין בינה ובין עצמה למה היא כל כך מתנגדת.
"למה לא?" פארוואטי הקשתה. "את אוהבת אותו, לא? לפחות מחבבת? וכנראה שזה משהו שממש יושב עלייך אם את יושבת פה בחדר נעול לבדך, בוכה את חייך..."
"אני לא רוצה להפיל את זה עליו עכשיו. הוא בטח חוגג עם כולם את מה שקורה בחוץ."
הבעת פניה של פארוואטי נראתה ביקורתית כלפיי תשובתה של הרמיוני. "חכי רגע," היא אמרה בנחרצות ויצאה מהחדר. לבנדר מיהרה לנעול אותו אחריה.
לאחר לא פחות משתי דקות נשמעו דפיקות עזות בדלת. הרמיוני ולבנדר החליפו מבטים חוששים.
לבסוף לבנדר פתחה את הדלת ובכניסה לחדר נגלו לעיניהן פרד ופארוואטי.
"עכשיו את חייבת לדבר איתו."
פרד נראה נבוך לחלוטין, פניו היו אדומות והוא נראה מבולבל. "מה קרה?"
"אתה צריך לדבר עם הרמיוני," אמרה לבנדר.
"בנות, תודה שקראתן לו. אני אסתדר מכאן..." הרמיוני מלמלה. מצד אחד היא התפעלה מאחוות האחיות שהפגינו כלפיה ומהצד השני היא התפללה בכל ליבה שיעזבו את החדר.
"אנחנו לא נצא מכאן," אמרה לבנדר, כאילו קוראת את מחשבותיה. "אני מפחדת מזיקוקים. פארוואטי, בואי ניכנס לשירותים כדי שהם יוכלו לדבר בפרטיות."
גם להרמיוני וגם לפרד היה ברור שהן מתכוונות להקשיב לכל מילה שתיאמר בשיחה.
פרד בחן את הרמיוני בעיניו ונמלא דאגה. פניה היו נפוחות מבכי ואדומות. הוא זיהה שאריות של דמעות מרוחות על לחייה.
"היי, מה פספסתי?" הוא שאל בקול עדין, מודאג. הוא התקרב אליה והושיט אליה את ידו, מוחה דמעותיה.
כאילו רק חיכו למעשה זה, דמעות נוספות ובלתי נשלטות החלו לזרום מעיניה.
"היי..." הוא הרים את גבותיו בתגובה לכך ועטף את הרמיוני בזרועותיו. "אני כאן. אני אוהב אותך. מה קורה?"
הרמיוני לקחה נשימה עמוקה וקולנית ואמרה, "אני בוכה כי אתה עוזב."
פרד ליטף את שיערה ונאנח אנחה קטנה. "זה נכון. אני עוזב את הלימודים ועוזב את הטירה. אותך אני לא מתכוון לעזוב, 'מיוני."
"בתוך כל מה שקורה, זה שאתה פה – זו הנחמה היחידה שלי..." הרמיוני מלמלה, פניה מעוכות לחזהו. היא הרגישה את דפיקות ליבו מבעד לגופו והחלה להירגע אט-אט. "הארי לא בטוב עם עצמו, רון לא בטוב עם הקווידיץ', דמבלדור עזב, כל בית הספר משתגע. יהיה לי קשה בלעדיך נורא."
"גם לי יהיה קשה בלעדייך. אני עושה את זה כי אני שלם עם לפתוח פרק חדש בחיי בסמטת דיאגון. לג'ורג' ולי יש דירה, ולכל אחד מאיתנו חדר משל עצמו. אני רוצה שתבואי אליי בחופשים ואני אבוא למחילה... ואכתוב לך מכתבים. אני מבטיח." בשלב הזה פרד לחש לה. הרמיוני קיוותה שפארוואטי ולבנדר לא מצליחות לשמוע. הרמיוני הנהנה, מרגישה את האויר שב לריאותיה אט-אט.
"אני רוצה שתספרי לי להבא כשאת מוטרדת ככה ממשהו שאני עושה," פרד הוסיף בלחישה.
"אני עדיין לא מרגיש שאני מוכן לעשות איתך סקס, הרמיוני! אני רוצה שניקח את הקשר שלנו לאט יותר!" את המשפט הבא הוא אמר בקול רם במיוחד, בעודו מסתכל לכיוון השירותים ומחייך.
הרמיוני חייכה. "אני מוכנה לחכות בשבילך, פרד ויזלי," אמרה בקול חזק. פרד נישק אותה בלחיה, מתאפק שלא לצחוק.
דלת השירותים נפתחה בבת אחת. "מה?!"

הפרק הקודם		הפרק הבא