קוסם בלח"י

יצחק צחק. השיקוי לא עבד עליו.  

"מה קורה כאן? " שאל פרופסור סנייפ.

"אני לא יודעת, אתה הפרופסור לשיקויים." ענתה בכעס. 

יצחק הבין מהר שעשה טעות שגילה להם שזה לא עובד. 

הוא מיהר לחשוב על תרוץ טוב ולכן לא היה לו זמן לשקול את מה שיצא לו מהפה.

''השיקוי לא עובד על יהודים.'' באותו שניה יצחק התחרט. היה לו תרוץ יותר טוב שעלה בדעתו אך כבר היה מאוחר מידי.

פרופסור סנייפ רכן לעברו ובחן אותו מקרוב.

''אתה אומר השיקוי לא עובד עלייך?" הוא שאל וכמעט ולא הזיז את שפתיו.

''אה.. כן..'' אמר יצחק בחשש ממה שאלול לקרות.

''אם לא המוח אז בכוח.'' אמר הקצין ארני והזעיף את פניו, שפמו מתעקם במקביל לשפתיו שמרוחות בחיוך זדוני.

יצחק נרעד. כל חיו פחד מהרגע הזה שבו בריטי ירים את ידו ויכה אותו, החשש רדף אחריו בסיוטים הכי גרועים שלו.

אבל הקצין ארני לא הרים את ידו אלא רק הוציא את שרביטו ומילמל משהו שיצחק לא ממש הצליח לקלוט כי הרגע לאחר מכן היה אפוף בכאבי תופת.

לרגע יצחק ראה רק שחור ושמע צילצולים באוזניו. הכאב עדיין לא פג לגמרי ויצחק היה צריך מאמץ כביר לפתוח את עיניו ולראות אור.

''תגיד אתה פסיכי?" שאלה פרופסור מקונגל את הקצין ארני.

''אתם תראו זה יעבוד.'' אמר בביטחון.

''הוא רק ילד.'' הוסיף פרופסור דמבלדור. ''ילד בוגד.'' אמר אביו של ארני, אדון וויזלי.

מה שלא הפתיע את יצחק זה שפרופסור סנייפ עמד בצד בשקט כששפתיו מעוקלות מעלה לחיוך ערמומי.

''אפשר תור ארני?" שאל בנימה מזלזלת את הקצין ארני וגרם לקצין להאדים מכעס.

''כמובן.'' אמר בעל כורחו.

''אז.. יהודון קטן..'' לחש פרופסור סנייפ באוזנו של יצחק. ''זה הזמן בו אתה מגלה הכל.'' יצחק נרעד.

''הזמן לנקמה על שנים של חוסר נימוס כלפי האנגלים והתעקשות שדתנו היא לא הנכונה.'' עיני החיפושית של פרופסור סנייפ נצצו.

''זה לא נכון!" העז יצחק להתערם נגדו. " דתנו היא הנכונה והצודקת! אתם מאמינים בכופר!" יצחק ידע שהוא יתחרט על זה אבל לא יכל לעצור בו.

"אתם שונאים אותנו כי אתם מקנאים! אתם שונאים אותנו בגלל שיש בנו משהו שאין בכם!" פרופסור דמבלדור קטע את יצחק.

''מיש בכם באמת, יצחק?" שאל.

''יש בנו אחדות. תמיד נהיה שם אחד בשביל השני! אתם יכולים לראות מישהו נופל ברחוב ופשוט להתעלם כשאצלנו כולם עברו לעזור וזו אף מצווה. אך אנחנו לא עושים זאת מפני שכתוב בתורה שלנו אלא בגלל שזו הדרך המוסרית ודרך ארץ קדמה לתורה!" לאחר המונלוג של יצחק השתררה דממה מוחלטת שהופרה רק על ידי ידה של פרופסור מקונגל שתופפה בעצבנות על ברכה.

''אתה מנסה לומר, מר כהן, שאנחנו טועים ואתה הצודק?" שאלה הפרופסור וגרמה לבטן של יצחק לעשות סלטה.

"תוציא ממנו את המיץ, פרופסור סנייפ.'' אמרה בכעס ופנתה להביט מהחלון.

יצחק נדהם. הוא בחיים לא ציפה מכך מפרופסור מקונגל, במילא סנייפ..

פרופסור דמבלדור לא מחה ופרופסור סנייפ הרים את שרביטו גבוה.

יצחק צרח, את זה הוא יודע בוודאות אבל כמה זמן ואם מישהו שמע אותו לא היה לו מושג.

יצחק פתח עיניו שוב וראה את מדאם פומפרי רוכנת מעליו עם מבט מודאג.

''הוא חלש.'' היא אמרה.

''הוא צריך לחיות.'' אמר אביו של ארני. יצחק היה מופתע. הוא ציפה שייתנו לו למות או משהו.

''יצחק אתה שומע אותי?" שאל פרופסור דמבלדור.

יצחק בקושי הצליח להוציא קול מפיו שהיה יבש מאוד.

''כן.. נדמה לי. '' לחש ובקושי שמעו אותי.

''יופי!" צייץ הקצין ארני. ''עכשיו תוכל לומר לנו את התשובה לשאלה ששאלנו אותך מקודם?" במאמץ אדיר יצחק פתח את פיו שוב והוציא רק שתי מילים בודדות.

''בחיים לא.''

הפרק הקודם		הפרק הבא