אילו לא הייתי קוסם

כבר כשראיתי את המגרש מרחוק יכולתי לשמוע קולות רמים של וויכוח. כשהתקרבתי יותר ראיתי שזו חבורה של נערים בגילי, הם התווכחו בקולות רמים.

"היי" קראתי כשנכנסתי מגרש, מפנה את תשומת הלב שלהם לכניסתי.

"אתה משחק"? שאל בצעקה אחד הבחורים, גדול ועם פרצוף מטומטם.

"כן" עניתי והתקרבתי אליהם. הם היו חמישה בחורים ובחורה. שנים מהבחורים היו ממש רולות.

"יופי" אמרה הבחורה וכידררה את הכדור "אתה מוכן להיות שוער"?

"סבבה" עניתי.

"מעולה" אמר בחור אחר. "ואגב, אני ארני. אלו קראב וגוייל" הוא הצביע על שני הבחורים הגדולים והסתומים "אלו פרסי וג'ון" הוא הצביע על שני הבחורים האחרונים "זאת קייטי" הבחורה נופפה בידה.

"אהמ.. הי" אמרתי "אני הארי".

והתחלנו לשחק. זה היה משחק מהנה וארוך, כך שאחרי כמעט שעה כבר היינו כולנו מזיעים ומתנשפים.

ואז עשיתי משהו מטופש. בהחלט מטופש. טוב, זה לא נראה כל כך מטופש, כי זה היתה בעיטה דיי מגניבה, עם סיבוב כזה.. אבל...

"אופס" אמרתי כשהכדור עף לו ופגע בדיוק בראשו (הדי גדול) של קראב.

ראיתי איך ארני, קייטי, ג'ון ופרסי מחליפים בינהם מבטים, ואז הם פשוט מיהרו ועזבו את המגרש.

"אהמ.. סליחה קראב, זה היה בטעות" קראתי אליו מקצה המגרש.

כנראה שאת קראב וגוייל, שהיו היחידים שנשארו במגרש, זה לא סיפק. קראב עשה באצבעותיו כמה קנאקים רציניים וגוייל סימן סימן של אני-הולך-לרצוח-אותך על הצוואר שלו. הם התחילו להתקרב אלי בצעדים מאיימים.

"היי חברה, תרגעו" אמרתי בחיוך, די לחוץ האמת, מנסה להרגיע את זעמם "זו היתה טעות".

"לא מעניין אותי טעות" אמר קראב בקול חזק. אני תוהה איך הוא הצליח לחבר את המילים אחת לשניה כדי ליצור משפט, העניים הקטנות שלו נראו מטומטמות בהחלט.

הם התקרבו כבר באופן קצת מטריד. "אהמ.. א.. אני חושב שאני אלך לי" אמרתי בחביבות מזוייפת, מתחיל לפנות אל מחוץ המגרש, מתכונן לרוץ משם ברגע שיתאפשר. כן, כן- לרוץ כמו פחדן!

"אתה לא הולך עכשיו לשום מקום" צחק קראב בזדוניות. הרגשתי בחילה גואה בי כשטיפת רוק שלו ניתזה על אפי.

גוייל תפס את חולצתי מאחורה וצחק צחוק חזירי כשידו הענקית הרימה אותי באוויר, פשוט ככה. הוא דחק אותי לגדר הברזל של המגרש והצמיד את ידו מתחת לגרוני, חוסם את נתיב האוויר שלי.

"תעזבו אותי" ניסיתי לצעוק, אך הבנתי שככל שאאמץ את קולי יותר יגמר לי האוויר יותר מהר.

"אתם לא חושבים שאתם מגזימים קצת"? שאלתי בחשש.

"שתוק מפגר" צעק קראב "אתה כרגע דפקת לי כדור לראש"! ואז הוא הנחית בוקס הישר לביטני.

כל האויר, שעדיין נשאר בראותי, נעתק באחת. לכמה שניות ראיתי שחור. נאבקתי לנשום. מעלי יכולתי לשמוע את צחוקם המופרע של קראב וגוייל, שעכשיו טילטלו אותי באויר.

"תעזבו אותי"! התחננתי כשסוף שוף הצלחתי לדבר.

"ולמה לנו"? גיחך קראב.

עצמתי את עיניי לקראת המכה הבאה. להפתעתי היא לא הגיעה.

"היי ילדים" קול רם נשמע מאוחרינו. פקחתי את עייני באחת. אדם בסביבות גיל הארבעים עמד שם ונופף לעבר קראב וגוייל באיום. "אם לא תעזבו אותו, אתקשר למשטרה" צעק האיש.

זה בהחלט נראה שזה הפחיד אותם.

"זה לא ניגמר" לחש קראב באונזי "אנחנו יודעים איפה אתה גר, תתכונן לביקורון קטן בימים הקרובים" ואז הוא שמט אותי מאחיזתו. נפלתי לרצפה בחבטה חזקה. נאנקתי בכאב כשדם מילא את כל פי, כשפני נחבטו באספלט הקשה.

"אתה בסדר ילד"? האיש עמד עכשיו ממש מעלי, והושיט את ידו לעזור לי לקום.

ירקתי את כל הדם מפי ועיוותי את פני בכאב. "אני בסדר" עניתי והתרוממתי מהרצפה ללא עזרתו.

"זה כל כך מזעזע לראות בריונות כזו" נאנח האיש. הוא טפח על שיכמי ועזב, פונה בעיקול רחוב שמאחוריו נעלמו גם קראב וגוייל לפני דקה.

נשענתי על הגדר הקשה מאחורי ובלעתי בעקשנות את הגוש שחסם את גרוני. הנה, שוב הסתבכתי בצרות. ושוב, דראקו יצטרך לסבול מזה.

ממילא שיטפלו אלי ויחכו לי מתחת לבית, אבל מי יודע מה הם יעשו לדראקו אם ידעו שהוא חבר שלי....

לא! אני לא אתן לזה לקרות! דראקו לא חייב לסבול מהבעיות שלי. הן שלי, ואני אתמודד עם זה לבד!. החלטתי.

התחלתי לפסוע אל הבית, מתעלם מהכאבים העצומים בבטני, ומנסה למצוא איזשהו פיתרון איך לצאת מהצרה החדשה. פיתרון שלא יכלול את דראקו בתוכו.

אהמ.. לכל חובבי מלך האריות, לכו לקרא את הפאנפיק שלי "מלך האריות- פרודיה".

הפרק הקודם		הפרק הבא