אור וחושך

איזבל ווילסון:
רצנו ברחבי לונדון.
אנחנו רצים כבר חצי שעה.
הדבר שרודף אחרינו רק מתקרב אלינו.
הוא כבר קרוב אלינו.
רק עוד ארבע מטר ו-
אחי עצר.
ושלף חרב.
בהיתי בו, המומה.
"ממתי יש לך ח חרב?" שאלתי בגמגום.
"אני אסביר לך אחרי זה. עכשו תיברחי." הוא ענה.
"אני נישארת איתך." עניתי לו.
הוא גילגל עיניים אבל הפסיק להתווכח.
"יש לך עוד כלי נשק במקרה?" שאלתי אותו.
להפתעתי הוא ענה כן והביא לי סכין קטנה.
המפלצת הגיע אלינו והתחילה להילחם.
משום מה היא פנתה אלי, ולא אדוארד.
אדוארד בא אל המפלצת מאחורה ותקף אותה, אבל המפלצת העיפה אותו על אחד הבתים והוא התרסק.
"אדוארד?" הקול שלי נשמע כמו ציוץ מבועת "אתה חיי?"
אדוארד נאנק.
בכל חיי לא שמחתי לשמוע אנקה כמו ששמחתי עכשו.
אדוארד לא יכל להילחם, והמפלצת עדין סגרה עלי.
החלטתי על תוכנית.

---------------------------------

המפלצת התקרבה אלי יותר ויותר.
בחיים לא פחדתי ככה.
נתתי לה להתקרב עוד טיפה, ואז קפצתי מעליה בסלטה, ותקעתי לה את הסכין במקום בו אמור היה להיות הלב.
המפלצת התפוררה.
אדוארד בהה בי.
"את חייבת לבוא איתי למחנה. עכשו אני בטוח שגם את כזאת." הוא אמר.
"מה זה כזאת?" שאלתי אותו.
אבל הוא לא הסכים לדבר על זה.
הוא אמר שזה מסוכן, ושבחופש סוף שנה הוא ייקח אותי לאמריקה.
למקום ההוא.
ואני אגלה הכל.

הפרק הקודם		הפרק הבא