גלקסיות בהתנגשות

נחתתי בחצר הבית מסוחררת. מפתח המעבר עדיין היה אחוז בידי. אן, ניק וג'יימס נחתו יחד איתי ונעמדו מאחורי. פרופסור לונגבוטום וגריינג'ר גם הצטרפו אלינו.

אן וניק הצהירו שהם באים איתי לא משנה מה יקרה וג'יימס הגיע למשרדה של פרופסור מקונגל בופנים חיוורות ולחוצות ובלי להסתכל עלי הוא דרש להצטרף.

הרחוב היה שקט. מרחוק הלך איש עם הכלב שלו, הוא לא שם לב ששישה אנשים הופיעו פתאום חמישים מטר מלפניו. מולי עמד בית מוכר עד כאב. הוא היה נראה דומם ושקט. תחושה רעה התפשטה לי בבטן.

"אז כמו שאמרנו,” אמרה פרופסור גריינג'ר. “ליאנה תיכנס לבדה לבית, אם יקרה משהו יוצא דופן היא תוציא זיקוקים אדומים ואנחנו ניכנס כשאני ופרופסור לונגבוטום בראש.”

"אני אכנס עם ליאנה!” אמר לפתע ג'יימס והוא נעמד לידי.

אני לא יודעת אם זה היה משהו בהבעות פנים שלי ושל ג'יימס או שיש לה חוש שישי לקלוט מצבים אבל פרופסור גריינג'ר הנהנה בהסכמה.

להבה קטנה טיפסה לי במעלה הגב. הבטתי בג'יימס וחייכתי לעברו חיוך קלוש אבל הוא לא הביט בי. הסבתי את מבטי מבהירות.

פרופסור גריינג'ר, פרופסור לונגבוטום, ניק ואן מיהרו להסתתר ואני וג'יימס פסענו אל פתח הבית.

נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת. היא לא הייתה נעולה. “תודה ש- שהצטרפת אלי,” אמרתי בשקט לג'יימס. הוא הנהן בראשו ולא הביט בי.

הסלון חיכה לנו שקט ודומם. התחושה הרעה תהגברה בתוכי. “ג'יימס, אני חושבת שאנחנו צריכים לקרוא לאחרים,” אמרתי ונכנסתי למטבח. לא שמעתי תשובה. “ג'יימס,” אמרתי שוב והסתובבתי. הוא נעלם. הסלון היה ריק. “ג'יימס!” קראתי בבהלה. “ג'יימס!!!”

הנפתי את שרביטי. כדורי אור אדומים בקעו ממנו וחצו את התקרה כאילו הייתה אוויר. כעבור רגע נשמעו פיצוצים קטנים מעלי – הכדורים התפוצצו לזיקוקים קטנים מעל הבית.

לפתע שמעתי הדי קולות דיבור מכיוון המדרגות שמובילות למרתף. אגרפתי את ידי סביב השרביט, הנפתי אותו מלפני וירדתי במדרגות באיטיות.

פתחתי את דלת המרתף ונכנסתי. עלטה עטפה אותי. לומו - “אבל טריקת דלת קטעה את אמירת הלחש. דלת המרתף נטרקה מאחורי. אור צהבהב שטף את המרתף.

"שלום ליאנה,” אמר קול מוכר להחריד.

הסתובבתי על מקומי באיטיות. קוסם גבוה, לבוז בגלימה שחורה, בעל שיער שחור ועיניים כחולות קפואות כקרח עמד שם. ליאוריס!

ליאוריס זז הצידה. מאחוריו עמד כיסא משרדי פשוט שעוד נע קלות על מקומו. על הכיסא היה שורע נער שראשו שמוט ושערו נשחור נפל על עיניו העצומות.

"ג'יימס!” קראתי. “מ..מה עשית לו?” דרשתי בקול רועד.

"שום דבר מיוחד, בסך הכל לחש משתק פשוט,” אמר ליאוריס. “הכל כדי שתהיה לנו פרטיות.”

העפתי מבט לחוץ בדלת.

"הו, ואל תדאגי בנוגע לחברייך,” אמר ליאוריס. “הם אינם יכולים להיכנס, הטלתי עליו לחש ברגע שאת והנער דרכתם במפתן הבית.”

"ומה אתה רוצה מאבא ואימא שלי?”

"אבא ואימא שלך??” שאל ליאוריס בזלזול. “שני המוגלגים המטונפים האלה? מה אם ההורים הביולוגים שלך? כזה מהר הספקת לשכוח אותם?”

"אתה – שלא תעז לדבר עליהם!” סיננתי, רועדת מזעם. “מה אתה עושה כאן?”

"זה לא ברור?” שאל ליאוריס. "אני כאן כדי לשכנע אותך לעבור אלי.” הוא אמר.

אם הסיטואציה לא הייתה כל כל מבעיטה הייתי פורצת בצחוק. “כן ברור, להצטרף אליך אחרי שהרגת את ההורים שלי ועוד לא יודעת כמה אנשים חפים מפשע, ברור...”

"אני מציע לך להצטרף אלי לטובתך,” אמר ליאוריס וחייך חיוך מסתלסל.

"טובתי?” ירקתי.

"הוו כן,” הוא השיב. “את מבינה? הטלתי על הנער לחש." הוא החוורה בידו לעבר 'יגימס . “תוך חודש הנער המסכן ימות.”

"הוא מה?” קראתי.

"לא היית רוצה שהוא ימות, נכון? אה ושכחתי לספר לך,” הוא הוסיף וגרד במצחו. “המוגלגים שאת מכנה אותם כרגע 'ההורים שלך' החליטו לעבור דירה. הם שלחו לך מכתב אבל אני – שיניתי את תוכנו. לא היית רוצה שלילה אחד הבית שלהם פתאום יעלה באש ללא כל סיבה הנראית לעין, נכון?”

חשתי את הבטן שלי מתכווצת לגוש קטן וקפוא.

ליאוריס הניף את שרביטו והצביע על ג'יימס. עיניו של ג'יימס מצמצו ואז נפקחו לרווחה. הוא זע על מקומ והביט סביבו בבלבול.

"ליאנה, פתאום נפלתי ואז – מ..מה קרה? איפה אנחנו? מי זה?”

"ג'יימס,”התקרבתי אליו ולחצתי את ידו. היא הייתה חמימה. “אני אוהבת אותך.”

עיניו החומות של ג'יימס נפערו. “ג – גם אני אותך א – אבל את בטוחה שעכשיו זה הזמן המתאים? מ..מה קרה?”

"אני אוהבת אותך!” אמרתי שוב. “תזכור את זה, בסדר? לא משנה מה יקרה!”

"א..אני לא מבין,” הוא גמגם.

הכרחתי את עצמי לנתק את מבטי מעיניו החומות ונעמדתי. ברגע שעזבתי את ידו הקור שב ופשט בגופי. נעמדתי ליד ליאוריס שחייך.

ג'יימס הביט בי מבולבל ומבוהל. “ליאנה, מי זה?”

ידו של ליארוס נכרכה סביב פרק כף ידי. “זהו ליאוריס,” השבתי ונשאבתי אל תוך הריק.

הפרק הקודם		הפרק הבא