הו אלוהים לא שוב!

אז מוקדש ותגידו תודה להארי ג'יימס פוטר אוואנס ורס (עשיתי את חלקי, תורך) שבזכותה יש לכם עוד פרק עכשיו! אם גם אתם רוצים שאני אכתוב בזכותכם עוד פרק -

אז, לא יודעת, תעשו איתי התערבויות מטופשות? אני פתוחה להצעות. תהנו.

אחרי שרון, הרמיוני ונוויל הלכו לישון, הארי נשאר בחד המועדון, לחכות שסיריוס יצור קשר. ואכן, אחרי עשרים דקות, המראה שלו הבזיקה לאות שסיריוס מנסה לתפוס אותו. הוא הסיר את לחש ההשתקה מהמראה וחיכה לראות מה סנדקו יגיד.

"שלחת לי מראה?" היה הדבר הראשון שיצא מהפה של סיריוס.

"טוב, שלום גם לך, סיריוס. לא ראיתי אותך מאז ליל כל הקדושים. אני בסדר, תודה ששאלת. איך אתה?" שאל הארי בנימוס.

"אל תהיה נחמד פתאום הארי," נאנק סיריוס. "שלחת לי מראה לחג המולד!"

"אל תהיה מגעיל פתאום סיריוס," אמר הארי, מחכה את טון קולו הממורמר, "אתה ממש צריך את זה. מתי בפעם האחרונה התגלחת?"

"הייתי עסוק בלברוח!"

"השגתי לך שרביט," ציין הארי.

"קודם גרמת לי להיראות כמו ילדה בת אחת עשרה," החזיר סיריוס.

הארי משך בכתפיו, מנסה בכל כוחו להחניק את החיוך שעלה בו למחשבה על התמונה המעניינת. "מה אני יכול לומר, סיריוס? יש דברים שחייבים להקריב."

"לא ראיתי אותך מקריב שום דבר…" אמר סיריוס בעצבנות.

"להפך, עכשיו אני מצולק לכל החיים," התעקש הארי.

"אתה לא נראה מצולק," ציין סיריוס כשהארי הפסיד בקרב על הפוקר פייס.

"כן, טוב…" קולו של הארי דעך. "חשבתי שכדאי שאני אזהיר אותך לפני שממש עשיתי את זה, אבל גברת פיג שלחה לי את אחד מגורי החתלתולים שלה ואני שולח את אחד מהינשופים של בית הספר לשלוח את זה למר פילץ' בארוחת הבוקר מחר."

סיריוס קפא, פיו פעור באימה. "הארי… אתה…" הוא נענע בראשו, לא מסוגל להמשיך.

הארי גלגל את עיניו. "חסוך ממני את ההצגה, בבקשה."

"איזה הצגה? אני לחלוטין מזועזע ומקופח כאן," סיריוס נשף במרמור. "מה חשבו המוגלגים כשהם גידלו אותך?"

"'הלוואי שהיתה לנו מערכת פחות יעילה להגנת הילד כדי שנוכל להוציא במכות את הקסם מהאחיין המופרע שלנו'?" שאל הארי בשובבות.

"אתה יודע למה אני מתכוון," אמר סיריוס בחוסר סבלנות.

הארי הנהן. "כמובן. זה למה עניתי לשאלה שלך ככל יכולתי."

"אל תשחק אותה טיפש הארי; זה לא מתאים לך," זרק סיריוס.

"הי, אם אתה חייב להיות כזה, בסדר. איפה מתנת חג המולד שלי?" דרש הארי, משלב את ידיו. "אתה לא יכול להתלונן על מה שהבאתי לך ואז להסתובב לך שם ולא לתת לי כלום."

"אני בורח מהחוק! אין לי בדיוק את האמצעים לתת לך שום דבר," אמר סיריוס במגננה.

"נהה," אמר הארי בביטול. "יש לך שרביט, לא?"

"כל דבר שאני יכול לעשות עם שרביט, גם אתה יכול," ציין סיריוס. "בהתחשב בשנות המאסר שלי, טכנית יש לך יותר שנות התמחות בקסם מלי."

"פרטים, פרטים," הארי נפנף בידו בחוסר סבלנות. "ומה שהתכוונתי היה, אתה יכול להשתמש בשינוי מראה ולהפסיק להעמיד פנים שלגובלינים אכפת שאתה נמלט. יכולת בקלות להשיג לי משהו."

"טוב, אולי היו לי יותר רעיונות אם היית מסכים להיפגש. לא ראית אותך כבר חודשים, אחרי הכל," השיב סיריוס.

"זה בגלל, נתעלם לרגע מזה שאתה אסיר נמלט, שאני לומד בפנימייה. זה איך שדברים כאלה עובדים. אתה פשוט תצטרך להשלים עם זה."

"אני משלים עם זה," מלמל סיריוס. "אבל אתה היחיד שמבין בכלל את כל הסיפור עם העתיד ועל ההורקרוקסים ושיודע שאני חף מפשע. אני צריך להשתמש בשינוי מראה הארור בכל פעם שאני יוצא לאנשהו."

"אה, אז אתה יכול להשתמש בשינוי מראה כדי ללכת למקומות אבל לא כדי לקנות לי דברים? אופייני. אתה, ללא ספק, הסנדק הגרוע ביותר שאני מכיר," הכריז הארי בדרמטיות.

"הי, אכלתי בשבילך עכברושים," ציין סיריוס.

הארי עשה פרצוף. "לעזאזל, צודק. אבל ברצינות, סיריוס - ובחייך, אתה לא צריך לזרוק עוד משחק מילים דבילי, זה היה בטעות - הייתי רוצה לפגוש אותך אבל זה לא יהיה מאוד מעשי.אנחנו לא רוצים שיהיה סיכוי שמישהו יראה אותך. אנחנו גם כבר לא יכולים להשתמש בצריך המצווח מאז שהרסת אותו," אמר לו הארי.

"זו היתה תאונה!" התנגד סיריוס.

"אבל הוא עדיין הרוס. אירוני, כשחושבים על זה. אבל בכל אופן, בכלל לא היה את כל הסיפור הזה אם רק היית מוכן -"

"דיברנו על זה, הארי," קטע אותו סיריוס. "זה פשוט לא יקרה. הדרך היחידה שאני אדרוך על מפתן בית הגיהנום הזה שוב זה אם תגרור את הגופה המתה מאוד שלי דרך הכניסה."

"לא קצת מיותר שהיא 'מתה מאוד'?" שאל הארי. "זה לא קצת המשמעות של 'גופה'?"

"אני יודע; רק שזה יהיה ברור," אישר סיריוס. "וחוץ מזה, כל דבר שיכולתי לקנות לך -"

"אני יודע, אני יודע," אמר הארי בעייפות. "אני יכול לקנות לעצמי. אתה באמת לא קולט את כל הקטע הזה של אווירת חג המולד, נכון?"

"תבלה שתים עשרה שנים באזקבן ונראה כמה אווירת חג מולד תהיה לך," התנגד סיריוס.

"היה לך מלא אווירת חג מולד לפני שנפלת דרך הפרגוד," ציין הארי.

"תיפול אתה דרך הפרגוד ואז --" סיריוס הפסיק. "אה. אולי אני פשוט מדוכא כי רמוס עדיין חושב שאני מרושע."

"קיבלתי," אמר הארי.

היה שקט מהצד של סיריוס.

"סיריוס!"

"מה?" שאל סיריוס בתמימות. "ברור שקיבלת. המ… מה דעתך, כדי שתהיה מרוצה, אני אלמד אותך להיות אנימאגוס? בתור הילד היחיד של הקונדסאים -"

"למעשה, גם לרמוס יש בן," התערב הארי. "קוראים לו טדי."

סיריוס נראה מבואס מעט. "בסדר," הוא נענה. "אז בתור הילד הראשון של הקונדסאים, זה בהחלט מגוחך שהצלחת לעשות כל כך הרבה בלי להיות אנימאגוס."

"זה מקסים מצידך," אמר הארי בשמחה. "אבל הפכתי לאחד בגיל עשרים ואחת."

"באמת?" שאל סיריוס, נראה נרגש מאוד. "מה אתה?"

הארי חייך. "נו נו, סיריוס. לא עכשיו."

"הי, דראקו, אני שמח שתפסתי אותך," אמר הארי, מפתיע את הסלית'ריני ממאחור.

דראקו הסתכל עליו בזהירות. "אתה מתכוון שאתה שוב מדבר איתי?"

"שוב? מעולם לא הפסקתי," תיקן אותו הארי.

"אתה בטוח? כי נדמה לי שהודת שאתה מתעלם ממני מתישהו בנובמבר," אמר דראקו בקלילות.

"באמת, דראקו, אתה אומר דברים מוזרים מאוד," אמר הארי, מנער את ראשו. "למה שאני אעשה משהו מטופש כזה?"

"להתעלם ממני?"

"טוב, למעשה, דיברתי על להודות שאני מתעלם ממך, אבל שיהיה. למה שאני אתעלם ממך, דראקו?" שאל הארי, התגלמות התמימות.

"כי הפצת שמועות על ההורים שלי?" הציע דראקו.

"יש שמועות על ההורים שלך?" שאל הארי, נראה נדהם.

"אוי נו, תפסיק," אמר דראקו, מעוצבן. "אני יודע שאתה יודע. אני יודע שהתחלת אותן."

"אם אתה אומר," אמר הארי, נשמע מסופק.

"מה אתה רוצה?" שאל דראקו בעצבנות.

"רציתי להזכיר לך להזכיר לאבא שלך שאחרי שמישהו בודק את הנכסים שלך הוא לא יכול לבדוק אותם שוב בלי הצדקה והם לא יכולים לקבל אותה בלי מה שאני אוהב לכנות 'סיבה נאותה'. הייתי רוצה גם להזכיר לך שהשמועה לא נאותה, וגם לא סימום של תלמידים, התחזות אליהם ושמיעת כל ההצהרות שאולי אמרת בחדר האורחים שלך."

דראקו בהה בו. "מה?"

"שיהיה לך יום טוב," אמר הארי בעליזות ורץ משם, משאיר את דראקו לנער את ראשו בבלבול ופרנויה גוברת מאחוריו.

החודש וחצי הבא עברו די ללא תקלות. רק שלושה אנשים אובנו (זכריה סמית' שוב, רנדולף בארוו מרייבנקלו וקורמק מקלאגן, שהארי ניסה להשאיר אותו מאובן אפילו יותר משהוא ניסה עם זכריה) וכולם הופשרו במהירות.

למרות העובדה שסיריוס התקשר אליו דרך המראה לפחות פעמיים בשבוע, הארי התמיד בסירובו לספר לו מה צורת האנימאגוס שלו. לא באמת היתה לו סיבה, למרות שהיה מצחיק לראות את סיריוס עושה שמיניות באוויר בניסיון לנתח את הארי ולהבין איזו חיה הוא היה למרות שזה היה ברור עד כאב. אבל עדיין הרמיוני השקיעה ימים בלנתח למה אחרי שסיים את התהליך, אז אולי זה למה.

ביום האהבה הוא החליט שזה יהיה, ללא ספק, אחד הימים הגרועים בחייו עם לוקהארט שניהל את התוכנית והמבטים שחלק מהבנות המתבגרות בקושי תלו בו. זה גם גרם לו להרגיש לא בנוח כי הוא היה כל כך הרבה יותר מבוגר מהן, למרות שזה לא נראה ככה ושהוא לא עשה שום דבר כדי לעודד את זה. די הפוך, הוא ניסה לדחות אותן, אבל הן המשיכו לעוות את זה ולטעון שהוא 'משחק אותה קשה להשגה'. לא צריך לומר, לונה והרמיוני היו הבנות היחידות שהוא ממש חש בנוח לידן בימים שלפני הארבעה עשר לחודש.

ביום האהבה עצמו, הארי הבין שהוא גרם לעצמו להיכנס לכזו פאניקה שהוא ככל הנראה ישבר ויתחיל לקלל את כל מי שיכנס לרדיוס של שני מטרים שלו והחליט, למען טובת הכלל, פשוט להישאר במיטה. זה לא שהוא בכלל יפספס משהו עם כל הגמדים וההורמונים שהסתובבו שם.

הארי היה מרוצה במיוחד על ההחלטה כשהגמדים החלו במצור באורך 15 שעות על דלת המעונות המבוצרת שלו, החל מתשע בבוקר. אחרי שחיזק את ההגנות שהטיל והוסיף כמה לחשי השתקה, זה ממש לא הפריע לו כל היום, למרות ששותפיו לחדר היו מעט מוטרדים כשחזרו באותו ערב. כנראה שזה היה מוזר קצת שיש לו צבא שלם של מעבירי מסרים נחושים. נחושים, אבל במידה, כי הם הפסיקו ברגע שהגיעה שעת חצות. כנראה שגמדים לא עושים שעות נוספות.

במרס, הארי ולונה נכחו במסיבה הצורמנית והרועשת שהדודאים ארגנו בחממה מספר שלוש וזה חד משמעית היתה אחת החוויות הנוזרות שהארי חווה אי פעם. אולי בגלל שהוא בקושי יכל לשמוע שום דבר בגלל הלחשים שהוא ולונה הטילו על עצמם כדי שלא יתמוטטו ו/או ימותו על ידי המארחים שלהם. זה וודאי הוציא כתבה מעניינת, בכל אופן, וכמה תמונות מוזרות. נראה להארי מוזר למדי שהדודאים היו כמעט בוגרים, אבל לאף אחד לא היה באמת אכפת כשלהארי היה מלאי של שיקוי דודאים בנמצא בכל פעם שהיה צריך.

לפני שהארי שם לב, הגיע כבר הזמן לבחור מקצועות נוספים לשנה השלישית. ולמרות מה שהרמיוני חשבה, הארי חשב לא מעט על הבחירה הזו.

"אתה רוצה לקחת לימודי מוגלגים, טיפול בחיות הפלא, וגילוי עתידות?" שאלה הרמיוני בחשד, מסתכלת על הדף שלו.

"כן," הנהן הארי.

"אני לא מאמינה לך," אמרה הרמיוני, מנענעת את ראשה בחוסר אמון.

"למה לא?" שאל הארי. "את לוקחת אותם." הוא נעצר. "יחד עם עוד כמה דברים."

הרמיוני נראתה מעורערת. "איך אתה יודע על -"

"את באמת מתכננת להשתמש במחולל זמן שהבאתי לך בשביל לקחת לא רק את שלושת המקצועות האלה אלא גם כשפומטיקה ורונות עתיקות?" שאל הארי בתמימות.

עכשיו הרמיוני נראתה זועמת. "הארי! זה היה אמור להיות סוד! ואיך בכלל אתה יודע את זה?"

הארי שילב את ידיו ואמר, לא בלי זחיחות, "זה מה שקורה למי שמפקפק בצלקת שלי."

הרמיוני נראתה נבוכה. "אתה אומר שהצלקת שלך רוצה התנצלות או משהו?"

הארי היטה את ראשו, מעמיד פנים שהוא מתייעץ עם הבעיה המזדקרת האמורה. "הצלקת שלי אומרת שזה יהיה נחמד מאוד."

הרמיוני הרימה את עיניה לשמיים במבט 'למה אני'. "אם אני אעשה את זה, אתה תבטיח לא לספר לאף אחד אחר?"

"אתם יודעים, אתם יכולים להפסיק להתנהג כאילו אנחנו לא כאן בכל שלב," אמר נוויל.

"כן, ואנחנו יודעים לשמור סודות," הוסיף רון.

הארי התעלם מהם. "אני מבטיח." עוד עצירה. "וגם הצלקת שלי."

"אפילו אם הייתי מאמינה שהצלקת שלך יכולה לדבר, אתה היחיד שמבין אותה!" התפרצה הרמיוני.

"את לא יודעת את זה," סתר אותה הארי.

"עדיין כאן…" אמר נוויל.

" מי עוד יכול אם ככה לדבר עם הצלקת שלך ולמה הוא לא אומר את זה?" אתגרה הרמיוני.

"טוב אני בטוח שאני לא יודע את התשובה לאף אחת מהשאלות - אני לא אחראי לצלקת שלי אחרי הכל," הארי הביט בהרמיוני, שגיחכה. "אבל זה יכול להיות בגלל שהוא לא רוצה שיחשבו שהוא משוגע."

"למה שמישהו יחשוב שמישהו משוגע כשהוא שומע את הצלקת שלך מדברת אליו?" שאלה הרמיוני בעוקצנות.

"הי, רוצה שפשוט נשכח מהם ונשחק שחמט כי הם ממילא לא עוזרים בכלום?" שאל רון.

"למה לא?" נוויל משך בכתפיו. "נראה איך זה נראה להם."

"הצלקת שלי עדיין מחכה להתנצלות," הזכיר הארי.

"בסדר!" הרמיוני זרקה את ידיה לאוויר. "אני מצטערת אם העלבתי את הצלקת שלך כשרמזתי שהיא לא חיה וככזו לא באמת יכולה לדבר עם אף אחד. ושחשבתי שאפילו אם היא יכולה, היא לא חוזה כי זה באמת מעבר לגבולות של מה שאני מוכנה להאמין בו, אפילו בבית ספר קסום."

"הצלקת שלי מודה לך, ויותר מזה, אני מודה לך," אמר הארי ברצינות. "הצלקת שלי לא הפסיקה לדבר על כמה זה מכעיס ופוגע בכל פעם שהיית בחדר. ויש לי שאלה בשבילך, בכל אופן. אם את לא מאמינה שמישהו חוזה, מה הטעם בלקחת גילוי עתידות?"

"אולי אני לא מאמינה בזה, אבל אני לא יודעת בביטחון מלא שזה לא קיים ואני סקרנית מספיק שאני לא יכולה לעמוד באפשרות שאולי יתברר שאני מפספסת חווית לימודית אמיתית בהחלט," השיבה הרמיוני מיד.

הארי צחק. "הרמיוני, מבלי להתחשב בדעתך על הקיום של אומנות גילוי העתידות ככלל, אפילו הרמאי השקרן ביותר יגיד לך שאת לא יכולה ללמוד גילוי עתידות. או שיש לך את 'העין הפנימית' או שלא."

"אתה אומר שאין לי את ה'עין הפנימית' הזו?" שאלה הרמיוני בקול מסוכן. היא בבירור לא קיבלה את האפשרות שאומרים לה שהיא לא טובה מספיק ללמוד משהו, אפילו משהו שהיא לא בדיוק רוצה ללמוד אלא לומדת אותו יותר כפרינציפ.

"אני רק אומר שאם היתה לך, את ככל הנראה היית מקבלת חזיונות כלשהם עד עכשיו," אמר הארי בעדינות.

"כמוך עם הצלקת שלך?" הרמיוני שאלה.

"את מתכוונת, 'האם אני חושב שאני אצליח במקצוע'?" שאל הארי. "אני חושב שאני אהיה מדהים." חלקית בגלל היכולות הבוגרות המדהימות שלו. "אבל משהו שאת צריכה לדעת זה שתכונה נפוצה של חוזים זה שככל שהעין הפנימית שלך חזקה יותר, ככה אתה יותר, טוב, מוזר."

"אז אתה באמת תהיה טוב בזה," אמרה הרמיוני בתמימות. "וכנראה כך גם לונה. אבל זה אומר שגם המורה שלנו תהיה קצת… מרוחקת?"

"לפרופסור טרלוני יש עין פנימית חזקה מאוד אבל לפעמים היא מנסה… לדחוק אותה, להביא בכוח ידע עתידי שהיא צריכה פשוט לתת לו להגיע. אני בטוח שהיו לה הרבה יותר חזיונות אם היא רק היתה נותנת לזה לבוא בטבעיות," התוודה הארי.

"איך הגעת למסקנה הזו אם היא מעולם לא בדקה את זה?" הסתקרנה הרמיוני.

"בגלל שחוזים אמיתיים אף פעם לא זוכרים את הנבואות שלהם," הסביר הארי. "בגלל איזה 'כוח עליון' או איך שהם לא קוראים לזה."

"אז איך אתה מסביר את זה שאתה זוכר את מה שאתה רואה?" התנגדה הרמיוני.

"קל. אני לא חוזה, הצלקת שלי חוזה," אמר הארי בפשטות.

"אז איך אתה תהיה טוב בגילוי עתידות?" שאלה הרמיוני.

"יש לי גישה מלאה יומם ולילה לצלקת שלי, קודם כל. דבר שני, כשזה מגיע לשיעור גילוי עתידות, הרבה מהזמן צריך פשוט לזייף, לא משנה כמה אתה מוכשר."

"אז למה לקחת את השיעור, אם אתה כל כך משוכנע שזה לא טוב בשום צורה?" שאלה הרמיוני, מבולבלת.

"כי זה קס"מ קל, דא," אמר רון, מרים את מבטו מלוח השחמט.

"כי הייתי רוצה הזדמנות לשפר את יכולות הנבואה שלי וזה לא יהיה כזה קשה," אמר הארי. "אני צודק, רון?"

רון, שבדיוק אמר משהו בעניין ממש עשר שניות לפני שהארי נזכר שהוא קיים, פשוט בהה בו באימה.

נוויל טפח על ידו בהזדהות.

"בסדר, אל תענה," אמר הארי, מעוצבן. "לא אכפת לי."

"למה שתרצה לעשות את זה כשאתה יכול לקחת משהו שימושי כמו כשפומטיקה או רונות עתיקות?" דרשה הרמיוני.

"בגלל שאני לא יודע שום דבר על אף אחד מהנושאים ואני אשכרה אצטרך לעבוד על זה ואין לי כוח," השיב הארי.

"אני יכולה להבין למה לקחת טיפול בחיות הפלא. זה כנראה לא יעזור במה שלא תעשה אחרי הלימודים, אבל אתה בטוח, בשלב כלשהו, תיתקל ביצורים קסומים ויעזור לך לדעת את הבסיס כשתתמודד איתם. מצד שני, לימודי מוגלגים?" הרמיוני לא האמינה.

"למה לא?" שאל הארי שוב. "את לומדת את זה."

"אני לוקחת את זה רק בגלל שאני חושבת שזה יהיה מרתק ללמוד על מוגלגים מנקודת מבט של קוסמים," ציינה הרמיוני. "מאחר שאתה אפילו לא תנסה משהו חדש, אני יכולה בבירור לומר שזה לא מה שמעניין אותך. אז למה אתה באמת לוקח את זה?"

"קס"מ אפילו קל יותר," הארי חייך.

"אתה בלתי נסבל, אתה יודע את זה?" רטנה הרמיוני.

"אבל את אוהבת אותי בכל זאת," חייך הארי.

"רק בגלל שגררת אותי למערכת יחסים תחת רושם שגוי!" התעקשה הרמיוני.

גבותיו של הארי התרוממו בבלבול. הוא לא היה מבולבל לעיתים קרובות מאז שחזר לעבר ולא אהב את התחושה. "רושם שגוי?"

"לא סיפרת לי שאתה משוגע!"

"זה בגלל שאני לא," התגונן הארי.

"הצלקת שלך טוענת אחרת," הגיבה הרמיוני.

"אה, אז עכשיו את יכולה לשמוע את הצלקת שלי. לפי ההיגיון שלך, זה הופך אותך למשוגעת," הארי ירה חזרה.

"אני חושב ששניהם משוגעים," הציע רון.

"הפעם, אני מסכים," אמר נוויל.

"למה הם מתעלמים ממנו שוב?" שאל רון, עדיין נעלב מעט.

"אני לא חושב שזה בכוונה. אני חושב ששניהם הסוג הזה של אנשים שנתפסים לוויכוח כל כך חזק שהם פשוט לא שמים לב לשום דבר חוץ ממה שהם אומרים," הציע נוויל.

"באמת? זה מוזר…"

נוויל משך בכתפיו. "אתה והרמיוני על אותו קו, אתה יודע."

עיניו של רון כמעט יצאו מחוריהן. "באמת?"

נוויל הנהן, חושב על כל הפעמים שהארי עשה השד יודע מה והוא נשאר לבדו עם רון והרמיוני המתקוטטים שהתעלמו ממנו לחלוטין. פלא שהוא הלך לג'יני? היא, שגדלה עם שישה אחים גדולים, הבינה אותו לגמרי.

😁

הפרק הקודם		הפרק הבא