רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 21: מרדפים
"הארי, אולי תאכל משהו?" הרמיוני עברה ליד מיטתו של הארי עם מגש ובו קערת מרק מהביל ולחמניות טריות, "לא יצאת מהמיטה כבר שבוע."

"אולי אחר-כך," מלמל הארי בחצי פה.

"זה מה שאמרת גם אתמול," רון כיבד את עצמו באחת מהלחמניות, וזכה לחבטה קלה מצידה של הרמיוני.

"אז אני משער שאני לא כל כך רעב," ענה הארי בלי ליצור עמם קשר עין. הוא העדיף לנעוץ את מבטו עמוק בספר הכבד, למרות שהוא לא באמת קרא.

"אתם חושבים שגברת מורגן אי פעם תשים לב לעובדה שעברנו?" אמר רון בקול שהיה מבודח יתר על המידה.

"אני יודעת," נאנחה הרמיוני, "אני עדיין צריכה ללכת כל יום לדירה הצמודה ולקחת את העיתון שהיא משאירה לנו שם."

"שני עיתונים," תיקן אותה רון.

הארי הרגיש כמה מלאכותית הייתה השיחה שהם ניסו לייצר. ככה הם היו כל השבוע האחרון, תמיד נזהרים לידו, שלא יאמרו בטעות משהו לא נכון. הוא פנה להסתכל דרך החלון, שגם בדירה הזאת, שהייתה צמודה לדירה הקודמת שלהם, היה שבור. השמיים היו אפורים, ותמיד היה נראה כאילו בכל רגע עומדת לפרוץ סערה. מתוך הבית הארי לא היה יכול להבחין באות האפל של וולדמורט, אבל כל מוגל שיצא החוצה היה יכול לראותו בבירור.

הדבר שהכי הפריע לו במצב החדש היה חוסר הוודאות הנוראי בה היה שרוי. כעת, כשהקשר בינם לבין המסדר ניתק, לא הייתה להם כל דרך לדעת מי נהרג ומי ניצל. כל מנה שידע הוא שאם המצב הזה ימשך, אף אחד לא יישאר בחיים. ההיסטריה בעולם המוגלגי הייתה גדולה יותר מכל סרט אסונות שאי פעם שמע עליו (הדרסלים לא נהגו לקחת אותו לקולנוע לעיתים קרובות). "פלישת חייזרים!" זעקו כותרות העיתונים. אנשים הפסיקו לצאת לרחובות אחרי השקיעה, הורים הפסיקו לשלוח את ילדיהם לבית הספר. הפאניקה בהחלט הייתה מורגשת באויר, ורוב המוגלגים טענו שהממשלה מסתירה מהם מידע חיוני.

היא באמת הסתירה, אולם זה כלל לא היה המידע שהם חשבו עליו.

הארי תהה אם הנבואה ה'אחרת', כפי שקרא לה, שינתה משהו בדרך פעולתו. הרי זה בדיוק מה שקרה עם הנבואה של טרלוני; אם איש לא היה שומע אותה, ווולדמורט לא היה פועל על פיה, היא כלל לא הייתה מתגשמת. 

הסיכום הזה, שאליו הגיע בינו לבין עצמו, לא עזר לשפר את הרגשתו. מאז הביקור שלהם במשרד הקסמים כל שהרגיש היה דכדוך, ריקנות ואף כעס על משרד הקסמים, על כך שרדף את הוריו ללא כל צורך, כאשר היה עליהם להתמודד עם איום גדול יותר מצד וולדמורט. נוסף על כל אלו היה גם כעס על עצמו, על כך שאולי שלא השקיע מספיק בחיפוש אחר ההורקרוקסים, כדי שיוכל לנצח את וולדמורט ולהמשיך את העבודה שהחלו הוריו, סיריוס ודמבלדור.

הארי יצא מחדר השינה והביט בהרמיוני,  שהייתה שקועה בעיון במסמכים שהביאה עמה מארכיון משרד הקסמים.

"גילית משהו? הוא שאל בקול לא שלו והתיישב על אחד מכיסאות העץ.

"לא," ענתה הרמיוני בקול טרוד, "בינתיים מצאתי רק רישומי ירושות של קוסמים בסביבות מוגלגיות. אגב, ידעת שנורה קתרינה ברינגנהאם ירשה אחוזת פאר ביורקשייר לפני שלושים ואחת שנים?"

"לא," השיב הארי בקול מרוחק, ומחשבותיו נדדו.

"טוב," הרמיוני אספה את דפי הקלף הישנים שהיו פזורים על השולחן. "אני חושבת שאמשיך אחר כך."

"איך לא חשבנו על זה קודם?" הארי דפק לפתע באגרופו על השולחן.

"מה?" רון ירק בטעות מיץ דלעת מפיו.

"החור החסר," אמר הארי, "בציר הזמן שלנו, זאת סימטת נוקטרון!"

"הארי," אמר רון בקול מלא תוכחה, "כבר היינו שם, ולא גילינו כלום."

"רידל רק אמר שייתכן שיפתח חנות משל עצמו, ואז נעלם," הרמיוני אספה את פירורי הלחמניה שרון פיזר מהשטיח.

"סימטת נוקטורן היוותה בשבילו את הפתח לקסם האפל," אמר הארי, "מיד אחרי הוגוורטס."

"אז אתה חושב שהוא החביא את ההורקרוקס בסימטת נוקטורן?" הרמיוני הבינה את כוונותיו.

"למה לא, בעצם?" הסביר הארי, "זה המקום המושלם!"

"אני מבין למה אתה מתכוון," אמר רון, "מוקף על ידי מאות קוסמים אפלים."

"אני חושב שזהו המקום החשוב הנוסף והמשמעותי שוולדמורט הכליל בתוכניתו."

"זה הגיוני," אמרה הרמיוני, "אולם זה רק ניחוש."

"אני אומר שאנחנו צריכים לחזור אל סמטת נוקטרון," הארי היה נחוש בדעתו.

"אבל, הארי," הרמיוני אמרה בחשש, "אתה בטוח שזה לא מסוכן ללכת לסמטת נוקטורן, לצאת מהבית, כשוולדמורט בשלטון?"

"כן," הסכים רון, "עכשיו כשהוא בשלטון, הוא רק יעשה יותר מאמצים להגן עם ההורקרוקסים הנותרים."

"ראשית," הארי ניסה לשכנע אותם, "הוא לא יודע כמה הורקרוקסים הושמדו, ושנית, הוא לא יסתכן בלמשוך אליהם תשומת לב."

"יהיה לו הרבה יותר קל לגלות," אמרה הרמיוני בקול קודר, "עכשיו כשהוא השתלט על משרד הקסמים."

"הנה, קח לדוגמא את התיליון," אמר רון, "רא"ב ידע שוולדמורט במוקדם או במאוחר יגיע לבדוק את ההורקרוקס, ואת זה אנחנו יודעים לפי הפתק שהשאיר!"

"אני לא אופתע אם הכניסה לסמטת נוקטורן נאסרה," אמרה הרמיוני, ואז הוסיפה, "אם אכן ההורקרוקס שם."

"הפעם וולדמורט לא ייתן לעצמו ליפול כל כך בקלות," אמר רון, "הוא ינסה להיאחז בכל דבר שהוא יכול."

"הוא ישמור על ההורקרוקסים שלו טוב טוב."

"הארי," הרמיוני הושיטה את ידה אל כתפו, "אני יודעת שהדבר הכי חשוב כרגע זה להמשיך לפי התוכנית, אבל אנחנו צריכים לוודא שההורקרוקס שם לפני שנפעל בפזיזות."

"זה או שנפעל ולא נגלה כלום או שלא נפעל בכלל," אמר הארי.

"לא, הארי!" הרמיוני התפרצה, "זה לא או זה- או זה, דברים לא הולכים ככה!"

"הסיכון גדול מדי," סיכם רון בפשטות.

"נצא מחר," התעלם הארי מדבריהם, "עם שחר. אתם איתי או לא?"

"אני לא מאמינה שהסכמתי לבוא," רטנה הרמיוני מתחת לגלימת ההיעלמות.

"יש לנו מושג מה אנחנו מחפשים בכלל?" שאל רון. בהיותו הכי גבוה, נאלץ להתכופף על מנת שהגלימה תכסה את שלושתם.

"אולי תהיו בשקט?" קרא הארי, מנסה לגבור בקולו על שריקות הרוח. "מספיק קשה לי לנווט גם ככה."

השלושה ישבו רכובים על המטאטא המשומש שרכשו בעזרת קרוקשנקס, מכוסים בגלימת ההיעלמות. האדים מילאו את זגוגיות משקפיו של הארי, כך שהוא בקושי ראה לאן הוא מכוון והסתמך רק על המצפן הישן שהיה מחובר למטאטא.

השעה הייתה כבר כמעט צהריים. התעתקות הייתה חוסכת להם הרבה זמן, אף על פי שהיא לא הייתה דרך התחבורה החביבה על הארי, שתמיד העדיף שימוש במטאטא. אולם עכשיו היא נאסרה עליהם ממילא, מחשש שיגלו אותם.

'מהן כמה שעות מבוזבזות לעומת שמירה על כיסוי ורכיבה על מטאטא?' תהה בינו לבין עצמו.

אך עם זאת, הארי לא היה יכול להתעלם מתחושת התעופה המשכרת שאפפה ועיוורה אותו מכל כיוון.

"אם לא שמתם לב," רטנה הרמיוני, שלא נראתה כמי שנהנית במיוחד מהרכיבה, "אני רוכבת במהופך כאן!"

"מה זאת אומרת 'רוכבת במהופך'?" שאל הארי, שלא יכל להפנות את מבטו מהדרך.

"אני אגיד לך מה זה אומר," סיננה הרמיוני בעצבנות מבעד לשפתייה, "אני כל הזמן צריכה לסובב את הראש לאחור, ולוודא שלא עוקבים אחרינו."

"תסתכלי על הצד החיובי, הרמיוני," צחק רון, "עכשיו הצוואר שלך יהיה הרבה יותר גמיש."

סמטת נוקטורן הייתה כלל לא כפי שהארי זכר אותה. היא כבר לא הייתה נטושה, כי אם פורחת ומלאה באנשים. חנויות חדשות נפתחו והעסקים בכלליות נראו משגשגים.

"היינו צריכים להשמיד את החנות של בורגין," מילמל רון, "בשבוע האחרון הוא בטח הרוויח יותר כסף משהרוויח בכל שבע עשרה השנים האחרונות."

אם מישהו היה יכול לראות אותם, והם טרחו הרבה כדי שמצב כזה לא יקרה, הוא היה רואה שהם נעו בצורה מאוד משונה. הם המשיכו לצעוק בזיג-זג לאורך הסמטה הומת האדם, עד שכמעט ונתקלו בקבוצות רוכלים שעסקו במכירת מסמכים ממשרד הקסמים.

מבין כל החנויות שהיו מלאות באנשים, שפתאום נזכרו שהם כן תומכים בוולדמורט בגלוי, בלטה חנות אחת בסמטה צדדית.

"זהו זה!" לחש הארי בהתרגשות, מבעד לקול קריאותיו של עורב טורדני, "אני חושב שזה מה שאנחנו מחפשים!"

אפילו הרמיוני שכחה מהטענות והטרוניות הכל כך מנומקות שלה.

"חנות ריקה?" שאל רון בהרמת גבה.

"ברור," אמרה הרמיוני באיטיות, "חנות שלא נפתחה מעולם היא מקום טוב להחביא חלק מהנשמה שלך ובו בעת גם לסמן את ההישג הרב שבהחזקת פריט כה נדיר..."

"כנראה שלפני שנים רבות המקום היה פחות בולט..."

"אז למה אנחנו מחכים?" שאל רון והחל להוביל, או יותר נכון ניסה, במגבלת גלימת ההיעלמות הקצרה שכיסתה את שלושתם.

חלון הראווה של החנות לא חשף דבר מלבד חושך ואפלה. הזכוכית הקדמית הייתה שרוטה, והמבנה כולו נראה ישן ומט ליפול. הארי מישש באצבעותיו את האבנים הבהירות והמפוררות. "מה אתם חושבים שאנחנו צריכים לעשות?"

רון השיב במשיכת כתפיים. הרמיוני, לעומת זאת, ניגשה לעניין בגישה מעשית. "טוב, אם זה אכן המקום הנכון, ברור שאנחנו לא יכולים להיכנס דרך הדלת הראשית, זאת בוודאי תהיה מלכודת..."

"אז מה את מציעה?" קטע אותה רון, "שפשוט נשבור את השמשה וניכנס פנימה?"

"לא," השתיקה אותו הרמיוני, "זה בוודאי ימשוך יותר מדי תשומת לב, והזכוכית ממילא כנראה מכושפת בכישוף נגד שבירה. מה שאני חשבתי עליו, הוא יותר כמו דלת אחורית או משהו כזה."

"רעיון ט-," עמד הארי לענות כשעל פניהם חלף קוסם גבוה בעל אף ארוך ותווי פנים מחודדים. שלושתם קפאו במקומם ולא העזו לנשום. הארי חשב באומללות על הטביעות שהשאירו נעליהם בשכבת החול הדקה שכיסתה את המרצפות. שלושתם היו יכולים להילחם בו במידת הצורך, ואף לנצח, אבל נגד כל הקוסמים האחרים שהיו בסמטת נוקטורן הם היו חסרי אונים.

למרות שהקוסם התבונן דקה ארוכה במקום בו עמדו, הוא ככל הנראה לא הבחין בהם, ונעלם עד מהרה מראייתם בעיקול הסמטה. הארי שחרר אנחת רווחה. "זה היה קרוב..."

"יותר מדי קרוב," השיבה הרמיוני, "אנחנו צריכים למהר."

"מופליאטו!" לחש הארי, מאפשר להם לדבר בחופשיות, אך שונא את העובדה שהוא למד את הלחש הזה מסנייפ.

החנות הייתה חשוכה מבפנים כפי שהיא נראתה מבחוץ. שלושתם נאלצו להשתמש בלחש ה'לומוס' כדי שהם יוכלו לראות משהו, וגם זה בקושי רב.

"תראו, יש כאן כל מיני קופסאות..." האיר אותן רון בעזרת שרביטו, "יכול להיות שזה זה?"

"אל תיגע בהן!" קרא הארי, "אתה לא יכול לדעת איזה כישוף מוטל עליהן."

הארי צעד קדימה וקרא "דיפולסו". מלבד רעש גדול של קופסאות קרטון נופלות לא קרה דבר. "אני לא אוהב את זה," ענה הארי, "משהו לא בסדר."

"אולי אנחנו צריכים לחפש בתוך הקופסאות?" הציע רון, ובלית בררה הסכימו איתו גם השניים האחרים.

הארי פתח קופסאות, אך מלבד כמה חפצים ישנים, קופסאות ריקות וחרקים, לפי מה שהבין מקריאותיו המרוגזות של רון, הוא לא מצא דבר.

"אתם חושבים שהן יכולות להכיל בוגארטים או קללות?" שאל לאחר שעה ארוכה של חיפושים מפרכים ונבירה בארגזים המאובקים.

"אוי, אלוהים," אמרה לפתע הרמיוני ועצרה את הפעילות הנמרצת, "זה בכלל לא זה!"

"משמע?" שאל רון, והחזיר את הקופסאות הריקות חזרה למקומן.

"הספל," היא התנשפה, "הוא לא כאן, זה לא מתאים."

"זה מתאים בדיוק," אמר הארי, מעט מרוגז, "וולדמורט אמר שייתכן ויקים חנות ו..."

"אולי אנחנו לא צריכים להגיד וולדמורט בסימטת נוקטורן-" ניסה רון לומר, אך נקטע על ידי הרמיוני.

"אולי זה נכון לגבי שאר הדברים," היא ניסתה להסביר, "אבל נראה לי שהמטרה שלו מאחורי מיקום הספל היא לא לציין אירוע חשוב בחייו. אני מתכוונת, כל זה היה יכול להיות סתם צירוף מקרים אומלל..."

"זאת לא המטרה שלו?" שאל רון.

"לא," סיכמה הרמיוני, ונשכה את שפתיה, "אני באמת ובתמים חושבת שהמטרה כאן הייתה להציג את הספל לראווה, אבל שאף אחד לא ירצה לגעת בו. הרי הוא לא רצה לשמור עליו באותה מידה בה רצה לשמור על התיליון, שהיה שייך לסלית'רין, ואני משערת שהפלפאף היה בעיניו הבית הנחות ביותר."

"כלומר, הוא רצה פשוט להשוויץ?" שאל רון בתמהון.

הארי חשק שפתיים. טיעוניה של הרמיוני נראו צודקים פתאום. איך הוא לא עלה על כך קודם? הארי חשב שהוא מכיר את וולדמורט כל כך טוב, והשערותיהם היו נכונות עד עכשיו. הארי תפס את גודל הטעות; איך יכל להיות כל כך בטוח בעצמו, עד כדי כך שפשוט סירב לראות אפשרויות נוספות, ובכך שלח את כולם למרדף שווא תוך שהוא מסכן את חיי שלושתם?

"בואו נזוז," הזדקפותו הפתאומית של הארי, מלווה בצלילי ההתרסקות של החפצים שהיו על ברכיו, הקפיצה את רון והרמיוני ממקומם.

"אבל, רגע!" קראה הרמיוני המופתעת. "הדבר האחרון שחסר לנו עכשיו הוא עוד מעשה פזיז. עוד לא גילינו כלום, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד יציאה. זה פשוט מסוכן מדי."

הארי חזר למקומו ושוב, בפעם השנייה לאותו יום, הרגיש מאוד מטופש. הוא ידע שהרמיוני לא התכוונה להעליב אותו, היא פשוט הייתה כזאת. בלית ברירה הוא נאלץ להשתתף בשיחתם.

"מה זאת אומרת 'להשוויץ'?" שאל לפתע, "אם מישהו היה רואה את הספל, הוא מיד היה יודע במה מדובר."

"זה כל העניין, הארי!" קפצה הרמיוני, "זה מה שכל כך יפה בזה!"

"זה עדיין לא אפשרי," ביטל רון בספקנות.

"אם הייתי רוצה להציג את הספל וגם להגן עליו," פתח הארי באנחה, "או שהייתי מציג אותו באיזור פתוח ושם עליו הגנות כל כך חזקות שאיש לא יוכל להשיגו, או שהייתי מציג אותו באופן שונה, כך שאיש לא יעלה על דעתו שזה הוא."

"שינוי צורה?" שאל רון.

"אפשרי בהחלט," אמרה הרמיוני, "אבל לא במקרה הזה, וולדמורט רוצה להציג את הספל בתור מה שהוא, הוא לא רוצה שיחשבו אותו למשהו אחר."

"הוא רוצה שאנשים יראו את הספל יום יום ולא ידעו שזה הוא."

"אתם מקשיבים לעצמכם?" קטע אותם רון, "איך אפשר לראות ספל אבל לא לדעת שזה הוא?"

"אני לא יודעת," אמרה הרמיוני חלושות, "אולי הוא לא משמש בתור ספל."

"מה עוד עושים עם ספל?" שאל רון.

"שותים..." נידב הארי תשובה.

"שותים..." סיכם רון את כל מה שחשב עליו.

"מעבירים נוזלים ממקום למקום," קפצה הרמיוני.

"זה לא יכול להיות זה," ביטל רון, "מדובר בספל יוקרתי."

"ששש..." היסה אותם הארי לפתע. "אתם לא שומעים את זה?

"את מה?" שאל רון בקול תמוה. משק כנפיים אדיר נשמע לפתע ומבין הקופסאות הגיח עורב שחור שמיהר אל פתח עליון שהיה בקיר, אשר אף אחד מהם לא ידע על קיומו.

"זה סתם עורב," מלמל רון בביטול.

"אנימאגוס!" צווחה הרמיוני, והחלה לשלח קללות שיתוק לעברו.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי, העורב עזב את החנות. הוא שמע את כל מה שהוא היה צריך לשמוע.

"מה נעשה עכשיו?" קראה הרמיוני בדאגה.

אך הארי לא הסכים להרים ידיים, "נגיד כולם אציו ביחד, אולי זה יהיה מספיק חזק כדי להחזיר אותו הנה, תתרכזו!"

"אציו עורב!" קראו השלושה יחדיו.

בתחילה לא ניתן היה להרגיש בשינוי, והארי כבר החל להאמין שהעורב הצליח להתחמק. אך לא עברו כמה שניות, והציפור השחורה שעטה פנימה דרך החלון הפתוח, מנסה להתנגד בכל כוחה לכישוף החזק. הארי תפס את העורב במו ידיו ונשם בהקלה.

"שתק!" מיהר רון להגיב, וזכה להכרת תודה מצד הארי, שהעורב החל לנקר את ידו בניסיון להשתחרר.

"מה נעשה איתו עכשיו?" הארי אחז בציפור המשותקת והסתכל בה במבט בוחן.

"אנחנו לא יכולים להחזיק אותו ככה לנצח," הרמיוני ציינה את הברור מאליו.

"אולי כדאי שנחקור אותו," הציע רון.

"רעיון טוב, רק שאין לנו כאן שום שיקוי אמת..." אמרה הרמיוני.

"אנחנו בסמטת נוקטורן!" קרא רון, "בטח מחלקים את זה כאן כמו מים!"

"אני לא בטוחה שזה יהיה חכם ל-."

"יש לנו כאן את גלימת ההיעלמות," קטע אותה רון, "אפשר להשיג את השיקוי בקלי-קלות מאחת החנויות."

"או שפשוט ננסה בדרך הרגילה," אמר הארי.

"הוא לא יוכל לברוח," הרמיוני הביטה מסביב, "אין לו שרביט."

"כדאי שנהיה בטוחים בכך," אמר הארי, וכיוון את שרביטו אל האוויר, "אקספליארמוס!"

מלבד שרביטיהם של רון והרמיוני לא הגיע אל ידיו של הארי אף שרביט נוסף.

"בסדר," אמר הארי והחזיר את השרביטים לבעליהם.

הרמיוני הצביעה על העורב בשרביטה, ומלמלה לחש שהארי לא הצליח לזהות. העורב שינה את צורתו אט אט והפך לאדם.

הארי נדהם, היה מדובר בקוסם גבוה בעל אף ארוך ותווי פנים מחודדים.

"זה הוא!" הוא קרא בלחישה, "זה אותו קוסם שחלף על פנינו!"

"לשחרר אותו?" שאל רון.

"רגע," סימן הארי, "עדיף שנקשור אותו קודם."

"אינקרצרוס!" החוטים ששימשו לסגירת הקופסאות בחנות, והיו כעת זרוקים על הרצפה למרגלות הכיסא, החלו מסתלסלים ומתלפפים סביב האיש. רק אז, כשהקוסם היה כבול וכפות היטב, הניף רון את שרביטו וקרא "שחרר!"

"מה אתה עושה כאן?!" קרא הארי בזעם.

האיש רק חייך חיוך אדיש לעברם.

"זה בסדר," אמר הארי, ושיחק בשרביטו, "יש דברים אחרים שאפשר לעשות. אף אחד לא ישמע את הצעקות שלך. קרוש-!"

"הארי, לא!" עצרה אותו הרמיוני, "אנחנו לא נרד לרמה שלהם. יש לי רעיון אחר."

הארי בחן אותה בספקנות.

"לגלימנס!" היא צעדה קדימה והטילה את הכישוף.

"נו, מה את רואה?" האיץ בה רון בחוסר סבלנות, והושתק כמעט באחת על ידי הארי.

בניגוד לסנייפ, לא היה נראה שהרמיוני הייתה מיומנת בהטלת כישופים מסוג זה, ללא קשר להיותה מכשפה מוכשרת ביותר.

"זה מספיק. שתק!" קרא רון, ושיתק את הקוסם, שקפא כאשר הבעתו חלולה. הרמיוני צנחה על ברכיה בעייפות לרצפה בעודה מתנשפת.

הארי ורון ההמומים מיהרו לעברה. "אני בסדר," היא נאבקה לעמוד על רגליה, "באמת".

"השגת משהו?" שאל הארי בציפייה.

"אה-הא," הנהנה הרמיוני.

הארי ורון הביטו בה בציפייה.

"ראיתי תמונות," תיארה הרמיוני, "בהתחלה את משרד הקסמים, אני חושבת, אנשים רצו לכל מקום והייתה המולה גדולה..."

"הקרב," השלים הארי.

"כן," התנשמה הרמיוני, "הוא היה שם, הוא אחד מאוכלי המוות שוולדמורט שיחרר מאזקאבן. זמן קצר אחרי שוולדמורט עזב את השטח של משרד הקסמים, עזבו אוכלי המוות, והקרב נגמר," הרמיוני עצרה כדי לנשום.

"תמשיכי!"

"האיש הזה בא לכאן כדי לרכוש כאן משהו, שאותו לא ראיתי, כי כל הזמן צפה בראשו אהובתו שמחכה לו בהוגסמיד, בפונדק ראש החזיר.

"פונדק ראש החזיר?" שאל רון.

"כן, הוא לא ראה אותה מזה זמן רב, וכששלח ינשוף אליה, כאשר השתחרר מאזקאבן, היא הסכימה לפגוש אותו."

"אבל אז הוא זיהה אותנו, והחליט לעקוב אחרינו."

מחשבותיו של הארי נדדו מיידית אל ג'יני. עכשיו היה בטוח שקיבל את ההחלטה הנכונה כשנפרד ממנה.

"טוב, אז לא גילינו שוב דבר משמעותי. אין לנו יותר מה לעשות איתו," רטן רון והצביע אל עבר האיש הקפוא בהבעה המטופשת.

"אובליוויאטה!" קראה הרמיוני

בדבר אחד הרמיוני כן הייתה מנוסה; כשפי זיכרון. "כשהוא יתעורר, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא לא יזכור כלום."

"לוולדמורט יש הרבה מרגלים, הוא אפילו לא יחשוד שאחד מהם מחזיק ברשותו מידע חיוני."

"אז מה עושים עכשיו?" שאל רון והתיישב על אחת הקופסאות.

פתאום קפץ הארי ושאג; "הקוסם הזה הביא לי רעיון מצויין, ממש בטעות!"

"מה?" קראו רון והרמיוני ביחד.

"קדימה, לראש החזיר!"

הפרק הקודם		הפרק הבא