לילי וג'יימס בהוגוורטס

לילי:

 חיוך מתעתע וצחוק מרגיע הם כל מה שאדם צריך כדי להציג אושר.

זו תחפושת קלה לנשמות העצובות ביותר- לכודים כל הזמן בחיוך שלהם, מרגישים כל כך הרבה אבל מייצגים רק אחד מכל הרגשות ששורפים אותם בעודם בחיים. קשה יותר להצדיק את העצבות הבלתי מוסברת שלי מאשר לחייך.

אמא אומרת שהחיוכים הבהירים ביותר מסתתרים הכי הרבה כאוס כי לא משנה כמה מישהו יכול להיות אנוכיות, אף אחד לא יעשה את הצעד הזה כדי לספר את מה שעל ליבו ולהעציב אחרים.

הדעמות שלי זולגות מעיניי ללא הפסקה כבר 28 דקות רצופות.

גם אם אגייס את כל הכוח שנשאר בגופי אני לא אצליח לעצור אותם.

אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה, זה לא כאילו לא ראיתי את זה מגיע, חשבתי על זה כבר שלושה ימים רצופים.

3 ימים לפני:

ג'יימס:

אני הולך במדשאות לכיוון מגרש הקווידיץ', קבענו כל הקבוצה של גריפינדור להיפגש שם בערב להתאמן קצת לפני המשחק שלנו מחר נגד רייבנקלו.

קבענו להיפגש לפני שעה אבל דאגתי לסיריוס אז חיכיתי כמה דקות אחריי שהוא נכנס לחדר של הבנות ואז תפסתי את המטאטא שלי ויצאתי.

"היי פוטר!" לוק ווילסון- השומר הכי טוב שלנו- צועק לי מהאוויר בחיוך ואני משיב לו נפנוך מהיר.

אני עושה את הצעד לעבור את חומות המגרש אבל מישהו קורא לי.

"ג'יימס!" 

אני מסתובב במקומי ומתבונן בלילי.

הלב שלי מתכווץ, לא ראיתי אותה מהבוקר כשצעקנו אחד על שני בחדר.

היא רצה לעברי עם שיער מרושל בקוקו ולחיים סמוקות מהרוח הלילית הקרה שמצליפה על פניה.

"חכה רגע!" היא ממשיכה לצעוק.

אני מתחיל ללכת לעברה אבל לאחר רק כמה צעדים עצרתי כשהיא נעצרה מולי מתנשפת קלות.

"היי מותק" היא מחייכת.

"אוונוס" אני מהנהן קלות בראשי.

הבהוב של אכזבה והיסוס עובר בעינייה המדהימות אבל הוא נעלם לפני שהספקתי לבחון אותו.

"מה את עושה פה ?" 

"חשבתי שאולי נטייל קצת לפני שנלך לישון..."

"יש לי אימון קבוצתי" אני אומר מצביע על חבריי לקבוצה.

"או" היא עונה ומביטה בהם עפים מעלינו "לא ראיתי אותם, חשבתי שאתה הולך סתם להתאמן לבד".

"אני כבר צריך ללכת"

"כן אוקיי" היא מבזיקה אליי חיוך קטן "תבוא אחר כך לחדר לישון ?" 

"אני אשן בחדר עם הבנים היום"

החיוך שלה נופל והיא מתרחקת כמה צעדים.

"אני צריך לנוח לפני המשחק" אני ממהר להצדיק את התשובה שלי.

היא מהנהת ומרימה את ראשה.

אבל הפנים שלה כבר לא שידרו את חיוך הזוהר או עיניים נוצצות.

רק אכזבה גלויה.

"אני יראה אותך בארוחת בוקר באולם הגדול מחר" היא עונה מעבר לכתפה כשהיא מסתובבת ופונה ללכת לכיוון דלתות הקשת הגדולות.

אני צופה בה עד שהיא נעלמת מתווך הראיה שלי ומסתובב חזרה אל המגרש ועולה לאוויר.

לילי:

"בוקר טוב" מברכת מישל את כולנו מעבירות את המייפל בנינו כדי לאכול את הפנקייקים שלנו.

"זהו? נגמרה המלחמה" שואלת סופיה דוחפת חתיכת עגבניה לתוך הפה.

"אולי" מישל מחייכת ומעבירה את מבטה אל סיריוס שיושב בתחילה השולחן.

אני עושה את הדבר ומיד מתחרטת.

ג'יימס.

ג'יימס שלי.

אלוהים הוא כזה יפה שזה כואב.

חשבתי שהריב שהיה לנו אתמול היה סתם משהו שיעבור תוך כמה שעות.

אבל כמובן שטעיתי.

שוב.

הוא לובש את מדי הקווידיץ' שלו ומשחק עם הסניץ' בידו בזמן שכל חבריו מהקבוצה יושבים יחד עם הקונדסאים.

הצחוק שלהם מהדהד בעל האולם הגדול.

אני מסיטה את מבטי בדיוק כשהפעמון הגדול במגדל המזרחי מצלצל.

הזמן למשחק.

אם להיות כנה עם עצמי אני מעדיפה שלא ללכת, לתרץ שאני לא מרגישה טובה, אבל כמובן שלפני שאני מסוגלת תהוציא מילה לורי מושכת אותי אחריה בין המון התלמידים שהולכים כמו כולם לכיוון המגרש.

___________________________________________

גריפינדור ניצחה את המשחק נגד רייבנקלו.

הגבר שלי כמובן תפס את הסניץ' אחריי 20 דקות של משחק.

אם עדיין יכולה לקרוא לו הגבר שלי.

אנחנו עכשיו יצאנו משיעור תולדות הקסם ובשעה הקודמת כשניכנסו לשיעור שיקויים הא העיף בי מבט אחד והמשיך לשולחן שלו בסוף הכיתה.

"לילי" רמוס קורא לי כאני בחצי הדרך לשולחן גריפינדור לאכול ארוחת צוהריים.

"היי" אני מחייכת חיוך אמיתי הפעם.

"את באה למסיבת ניצחון שלנו מחר בערב כן ?"

"מחר?" אני מקמטת את אפי בבלבול.

"ירח מלא היום" הוא לוחש לי.

והעיינים שלי נפתחות ואני מהננת בהבנה.

"אז את באה ?" סיריוס שואל כשהוא מצטרף אליינו יחד עם ג'יימס.

אני מעיפה מבט אחד בכיוונו ומחזירה את צומת ליבי לסיריוס "כן כמובן שאני באה, שמחה לשמוע שגם אתה ומישל פתרתם את הבעיות שלכם".

הוא מחייך חיוך ענק ומהנהן "זה היה קשה לשמור על הקשר שלנו אבל זה הצליח בסוף".

"כן" אני מהנהנת ומעבירה את עיניי אל ג'יימס "זה קשה לשמור על קשר של אהבה".

הוא מרים את עייניו אליי ומצמצם אותם.

אני מחככת בגורני ומדביקה עוד חיוך מזויף לפניי "נתראה" אני אומרת להם ומסתובבת ללכת.

אני כבר כמעט מגיעה לחברות שלי בשולחן כמישהו תופס לי את המרפק ומסובב אותי אליו.

אני פוגשת עיינים חומות-שאני מכירה היטב.

את החיוך הקטן הזה והגומה בצד שמאל.

"היי מותק" ג'יימס לוחש.

"פוטר" אני מחזירה לו באותו מטבע והוא מתכווץ ומשחרר את המרפק שלי.

"זה הגיע לי" הוא מודה ואני רק בוהה בו.

"מה אתה צריך?"

"רק רציתי לשאול אם זה בסדר אם אני אבוא אחריי הלילה הזה אלייך לחדר?".

אני ממשיכה לבהות בו.

מה ?

הוא רוצה לבוא בלילה.

"אני רק אומר" הוא ממשיך לדבר כשהוא רואה את הבלבול בעיניי "אני בטח יהיה מאוד עייף אחריי הירח המלא, ואני רוצה לבלות את שאר הלילה איתך".

אני מרימה את ראשי ומשלבת את כפות ידי מולי "אני לא יהיה במצב רוח היום בלילה ג'יימס".

"לא לא" הוא ממהר להשיב לי "לא התכוונתי לזה, רק חשכב איתך במיטה, להחזיק אותך ביידים שלי, לישון איתך".

הלב שלי דוהר.

הוא כנראה נרגע סוף סוף.

"אוקיי".

"אוקיי" הוא מחייך "תחכי לי, אני אבוא" הוא אומר וחוזר לחבריו.

אני מהננת ונלחמת בחיוך שמאיימם לפרוץ ממני.

הוא בא היום בלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא