מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 22 - נקמת הגבינה

"הכלל הראשון של מועדון הקרב: אסור לגעת בגבינה." אמר מוריס לחברי התא הסקרנים.

"איזו גבינה?" שאל נוויל.

"גבינה היפותטית כלשהי, לא משנה."

"ולמה אסור לגעת בה ואיך אפשר לגעת בה?" שאלה פרוואטי.

"אסור לגעת בה כי זה מגעיל, זה הדבר הכי מגעיל בעולם, את רק רואה את זה ובא לך למות, כזו היא הגבינה. זו מין גבינה כזאת שכל תכליתה ביקום היא להחריב עולמות והיא עושה את זה באמצעות אנשים נוראים ואפלים ומרושעים שנוגעים בה. התשובה לשאלה השנייה היא - אי אפשר לגעת בה."

"אם אי אפשר אז למה אסור?" חקרה פדמה, התאומה היותר חכמה.

"כי זה הכלל." קבע מוריס. "הכלל השני של מועדון הקרב: אסור לגעת בגבינה."

חברי התא היו מבולבלים. הוא לא הסביר שום דבר על מועדון הקרב, והוא אמר את הכלל פעמיים.

"הכלל השלישי: מי שנוגע בטעות או בכוונה בגבינה, לוקה במחלה חמורה: נגיעת הגבינה. ככה הגבינה משתלטת על מוחות של אנשים ושואבת להם את הנשמה ואז הם משמידים את העולם, כי כזאת היא הגבינה."

חברי התא הנהנו בחוסר ודאות. הם ממש לא הבינו מה מוריס רוצה מהם. מה הקשר גבינה? אבל מוריס אמר שהגבינה היא מגעילה והיא רוצה להשמיד את העולם, אז טוב, נקבל את הקביעה הזו כאקסיומה, נשמע כמו משחק מגניב.

"הכלל האחרון, אם אתה נוגע במישהו שנגע בגבינה, יש לך דקה אחת לשטוף ידיים, אחרת גם אתה תלקה בנגיעת הגבינה. זאת מגיפה מדבקת! אתם רוצים להשמיד את העולם?!"

חברי התא היו המומים. ברור שהם לא רוצים להשמיד את העולם! טוב, אם כך, חייבים להפיץ את דבר הגבינה המגעילה והמרושעת בכל בית הספר, כי ככה העולם עובד, בעצם.

מוריס ואמה התרווחו במושביהם. התכנון הוא להפיץ את תורת נגיעת הגבינה, ואז אם מאלפוי יתייחס שוב לבני מוגלגים כמו לבוץ, אז הם יאשימו אותו שהוא נגע בגבינה. אכזרי, אבל יעיל. חברי התא, כיאה לשכבות הגיל הנמוכות יותר של האוכלוסיה, קיבלו את אקסיומת נגיעת הגבינה ברמות שונות של הומור. נוויל נראה היה שלא יאכל גבינה יותר בחייו, אך פדמה ופרוואטי נראות כאילו כל הסיפור הזה מצחיק אותן והן לגמרי יזרמו (תזרומנה?) עם הנושא.

דפיקה קלה נשמעה בדלת התא.

"אני יכולה לשבת פה?" שאלה ילדה בעצב. היא נראתה בת גילם, והיה ברור שהיא בכתה אך שטפה את פניה בתקווה שלא יראו.

"ברור!" קראה אמה בחיוך, "בואי שבי לידי!"

הילדה התיישבה בשקט במקום הפנוי ליד אמה, ואחרי כמה שניות כתפיה התחילו לרעוד ועיניה שוב התמלאו בדמעות.

"מה קרה?!" שאלה אמה. היא הניחה יד על כתפה ונתנה לה חיבוק חזק, "את מתגעגעת?"

"גם." התייפחה הילדה. "אבל, ה- העיפו אותי מהתא שלי!"

"מה?!" קראו חברי התא בהלם. אמה לטפה את כתפה ומלמלה, "די, די, תעברי לפה, הם סתם טיפשים, אנחנו אנשים נורמלים."

הילדה נרגעה לאט, מוריס הושיט לה חבילת טישו מעברה השני של אמה והיא קינחה את אפה ונגבה את פניה.

"מצטערת, זה מעצבן..." היא נראתה נחושה לא לבכות שוב. "אני הרמיוני גריינג'ר, מי אתם?"

"אני אמה, ואלה מוריס, פרוואטי, פדמה ונוויל." אמרה אמה בחיוך.

"אתן תאומות?" שאלה הרמיוני המסוקרנת את פרוואטי ופדמה.

"בערך," אמרה פדמה, "לא ידענו אחת על השניה עד שנפגשנו ברכבת, ואז גילינו שההורים שלנו התגרשו ואנחנו מתכוונות להחליף אחת עם השנייה בחג המולד."

אמה ומוריס החליפו מבטים. הסיפור היה מוכר מאיפושהו.

"למה העיפו אותך מהתא שלך?" שאל נוויל בחוסר טאקט קל.

"לא יודעת, רק סיפרתי להם על עצמי והם התחילו לקרוא לי בשמות." הרמיוני נרעדה. היא הייתה במצב שביר, הם קראו לה מפגרת מכוערת והם העליבו את ההורים שלה והילדה שקראו לה פרקינסון דחפה אותה החוצה. והיא בכלל לא הבינה מה הם רוצים ממנה! מה, הם נעלבו כשהיא אמרה שההורים שלה רופאי שיניים?

"אני חושב שאני יודע למה." אמר מוריס בשקט, "ההורים שלך קוסמים?"

"לא, הם רופ-" ואז הרמיוני הבינה. פרופסור מקגונגל באמת אמרה שיש קוסמים טיפשים שלא אוהבים בני מוגלגים. ואם מוריס הזה ישר שאל אותה את זה, כנראה גם הוא קוסם טיפש מהסוג הזה.

הרמיוני נעמדה והלכה לדלת התא.

"לאן את הולכת?" שאל מוריס בהפתעה.

"אתם גם רוצים שאני אצא, נכון? בגלל הקטע הזה של 'בני מוגלגים'." היא אמרה את המילים בלעג ודמעות איימו לפרוץ מעיניה שוב.

"לא לא! גם אנחנו בני מוגלגים!" נבהלה אמה.

"אה," הרמיוני הייתה מבולבלת. "אז איך ידעת?"

"כי פגשנו איזה בלונדי דביל במתפרה." הסביר מוריס, ואמה הוסיפה, "ואמא שלו איימה להרוג אותנו."

"היא איימה להרוג אתכם?!" שאלה הרמיוני בזעזוע.

"יאפ." אמר מוריס, "אבל זה בסדר כי דוד שלי מאיים להרוג אותי שלוש פעמים ביום."

"דוד שלך מאיים להרוג אותך?! שלוש פעמים ביום?!"

"אממ, כאילו בממוצע, אבל הוא לא הרג אותי עד עכשיו אז אני מניח שזה אחלה."

"אוקיי..." הרמיוני התיישבה בחבטה. המוזרות של הדו־שיח הספיקה להשכיח ממנה את הנושא הכאוב שהם דברו עליו.

"הילד הכי כסיל בתא - היה בלונדי?" שאלה אמה בסקרנות.

"אהה, כן, וגם חברה שלו."

"מעולה, את מכירה את המושג 'נגיעת הגבינה'?"

"מיומנו של חנון?"

"יאפ, אז אנחנו הולכים לעשות לו את זה."

הרמיוני חייכה. נקמה זה כמו גלידה - קרה, מתוקה, והכי טובה של גויים.

"לכל הרוחות!" קרא נוויל, כשהוא קוטע את מחשבותיה הרות הגורל של הרמיוני וטופח על כיסיו בפאניקה, "איבדתי את טרוור!"

(ה.כ זה מאלפוי מהמקורי, אל תרגישו רע בשבילו. דבר שני, אף אחד לא מספר אף-פעם על הרמיוני ברכבת, אז מאיפה לנו לדעת שזה לא הלך ככה גם במקור? אחרי הכל, הרמיוני היא גריפינדור, כנראה קרה משהו שגרם לה לחשוב שזה מה שהיא רוצה.)

הפרק הקודם		הפרק הבא