ויהי בימי שפוט הפלישתים

שמואל היה צעיר, אבל ללא חת, בושה ועז. מפקדת הפיקוד העליון ישבה בשילה, עם עשרות מפקדים, שיצאו לגמלאות זה-מכבר, אך מוחם צלול ומבריק יותר מפעם. שמואל קרא: "מי נגד שאני אהיה כאן, מוזמן לצאת וללכת אל אנשי המלחמה, ולהילחם פיזית. מי שבעד, יישאר איתי. אבל שאני אהיה שופט, אני אזכור יפה-יפה מי מרד בי, שהייתי עוצר תחת עלי." עיניו החודרות של הגבר הטילו אימה על כולם. "יפה. ועתה," קרא, "מה נעשה? הפלישתים צלחו את הירדן - מארה על רגליהם המאוסות במימיו הזכים! - וכבשוהו. והים הגדול - יקוללו הפלישתים שהגיעו מעבר לו! - חופיו, כל מישור החוף, נכבשו לפני שנים.

"בתעוזה מאוד גדולה בחרנו לנסות לכבוש גם אותו במלחמה. עשינו הסכם עם אדום ומואב, ואם נצליח לכבוש - ערי חמשת סרני פלישתים יעברו אליהם, נמלים חשובים מאוד בארץ. עכשיו השאלה היא כזאת: איך אפשר לוותר על רגב או זרת אחת מארצנו?! הלא עמללנו לכיבושה?! הלא נתן לנו אותה האלהים?!

"שמעו, רעיי המצביאים ופיקודיי, וענו תשובה." אחד המצביאים, אליקים בין יהושפט, קם ואמר: "אדוני השופט המחליף. לדעתי, אתה צריך להסכים להסכם המואבי-אדומי. מה תיהיה שווה ארצנו - אם עבר הירדן ומישור החוף כולם יחסרו לנו, ואדוני יודע שללא עמון ואדום - סיכויינו קלושים. אולי, שכוח עמנו יתעצם, נתקוף אותם בעזות, והם יהדפו מחמשת סרני פלישתים."

ואז קם שר האלף השביעי, יהונדב בן אלישמע, ואמר: "לא ולא, אדוני השר. זו תיהיה טעות. יעברו כמה שנים, מלך יתחלף. אם הוא יהיה עויין לנו - הם ישתלטו על מישור החוף, וישתמשו בעריהם כרצועה נגדנו, וינתקו את מישור החוף ממנו."

ומפקד אחר, שר האלף הי"ד, שמעי בן עזור, קרא: "אדוני, אבל אני אומר: לא. מסוכן להתגרות בפלישתים. אם לעצתי תשמע, תחזיר את כל החיילים אחורה ותעשה עסקה עם חמשת סרני פלישתים."

שמואל עצם את עיניו. "שמעו דברי. דעתי כדעת יהונדב, אבל אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו לתת להם את הערים המבוקשות, כדעת אליקים. אנחנו צריכים לשאת ולתת עם בני מואב ואדום - כי בלעדיהם, המלחמה תקשה עלינו."

ורק סיים להוציא את הדברים האלו מפיו, ניגשו שני שליחים לתוך הבניין: אחד אדמוני ושעיר, ורעהו גבר מלא זיפים, עם בגדים כחולים. הם תקעו בחצוצרות, ואמרו בקול גדול: "מלכי מואב ואדום מבקשים להיווועד עמכם." שמואל עמד במקום, ואמר: "תכניסו אותם." הם פרשו שטיח, ובקול תרועת חצוצרות רמות, נכנסו לתוך הבניין המלך איה-רם, שעיר ג'ינג'י מאיים עם עיניים ירוקות, והמלך מישע-חזאל, בחור נחמד ומנומס, אך נשמתו - אש אוכלה.

שמואל עמד במקומו, קד, ואמר, "ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם." הוא רמז למשרתו, והלה הביא שני כיסאות פאר,  ושימדש כמתורגמן ביניהם, והם ישבו מול שמואל. "באתם בעניין ערי הפלישתים?" שאל שמואל בכובד ראש.

"אכן," השיב איה-רם.

"בדיוק בעניין הזה רציתי להתוועד איתכם," חייך שמואל ולחץ את ידי המלכים.

"מה פירוש 'להתוועד'?" שאל מישע-חזאל.

"פירושו," אמר שמואל בסבלנות, "לשאת ולתת בעניין."

המלך איה-רם קצף. ובנשימה אחת, זהה, אמרו איה-רם ומישע-חזאל: "אנו לא נרד מעניין אשקלון, אשדוד, עזה, גת ועקרון."

הפרק הקודם		הפרק הבא