האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

ג'יימס הלך אחרי מקונגל, מסוקרן.
מי יכולה לרצות לדבר איתו במשרד של מקונגל?
כשהגיעו לחדר מקונגל פתחה את הדלת נתנה לו לעבור.
במבט ראשון, כשהוא  סקר את החדר ג'יימס לא ראה אף אחד- החדר  היה ריק, אך כשהוא הסתכל עוד פעם, מבולבל, הוא ראה את הלהבות שבאח גבוהות מהרגיל.
הוא התמקד באש, ושם ראה את...
"אמא?!" הוא שאל, מופתע.
ראשה של אימו נח בתוך האח, והיא הביטה בו.
הוא הסתכל על מקונגל, מבקש הסבר,אבל היא התחמקה ממבטו והרכינה את ראשה.
"אני, אמממ אשאיר אתכם לבד", היא מלמלה.
ג'יימס היה בשוק. ממתי מקונגל מגמגמת?
"אמא, מה קרה?" הוא שאל והתיישב על ברכיו מול האח.
"ג'יימס..." היא אמרה בקול חנוק.
"אמא, מה קרה?" הוא חזר, אך הפעם הרבה יותר לחוץ.
"ג'יימס, זה סבא..." היא אמרה באותו קול, והפעם ג'יימס ראה דמעה על לחייה.
"מה איתו? אמא, מה קרה לו?!" הוא שאל עוד פעם, אך הפעם כמעט צעק.
"הם עשו כל מה שיכלו..." היא המשיכה.
לקח לו שנייה עד שהבין.
"לא..." הוא מלמל, ראשו צונח. "לא יכול להיות..."
"אני כל כך מצטערת..."
"מתי זה קרה?" הוא שאל, מנסה לא לבכוות.
הא חייב להיות חזק, אם לא למען עצמו, לפחות למען אמא שלו.
"ממש לפני כמה דקות", היא משכה באפה, מנסה להתעשת.
"אתה תחזור הביתה מחר בשביל ההלוויה." צמרמורת עברה בגופו כשהיא אמרה את המילה האחרונה.
"אתה רוצה שסיריוס יבוא איתך? זה יעזוא לך?" היא שאה.
לקח לג'יימס כמה שניות עד שהבין מה היא שאלה.
"אממ, לא, סיריוס לא פה, אבל יש מישהי אחרת שאני רוצה שתבוא? בסדר?" הוא שאל.
הוא לא יכל לחשוב על מישהו בעולם שייעזור ולו יותר מלילי ברגע זה.
"ברור", היא ענתה מיד. "אז תחזור ביתה באמצעות רשת הפלו, בסדר?"
ג'יימס הנהן.
"לילה טוב, ג'יימס", היא אמרה, ואז נעלמה מהאח.
ג'יימס נעמד באיטיות, מטושטש.
הוא פתח את הדלת ומקונגל פנתה אליו.
"אתה בסדר, ג'יימס?" היא שאלה, וג'יימס שם לב שהיא השתמשה בשם הפרטי שלו.
" כן, אני בסדר, תודה", הוא מלמל.
"אממממ, זה יהיה בסדר אם לילי גם תבואי איתי מחר?" הוא שאל, קצת מובך.
"כמובן", היא הנהנה.
"תודה", הא מלמל, מבויש.
"אני מצטערת", היא אמרה בעדינות "אני גם אהיה בהלוויה מחר, כמו שאתה בטח יודע, סבך היה חבר חשוב מאוד במסדר עוף החול", היא אמרה, וג'יימס הנהן.
הוא ידע בערך עשירית על חייו המלאים של סבו, אבל אפילו הוא ידע שהוא היה חבר במסדר עוף החול.
"לילה טוב", היא אמרה. "בוא למשרד שלי כשתתעורר ותוכל לחזור הביתה."
"תודה", הוא אמר והתרחק, עושה את הדרך לחדר המועדון, שפתאום נראתה לו נורא ארוכה.

"נו, אז מה עשית הפעם?" לילי שאלה אותו בחיוך כשחזר לחדר המועדון.
היא ישבה על הכורסא והמשיכה את התשחץ שהם התחילו לפתור.
"אממ, סבא שלי..." הוא לא הצליח להביא את עצמו להגיד את המילה הזאת.
"הוא מת." הוא אמר לבסוף, והוא הרגיש כאילו משקולת נחתה לו על החזה כשהודה בזה.
לילי הייתה בהלם לכמה שניות.
הפרצוף שלה היה יכול להיות מצחיק, אם הוא לא הי קורה בגלל כזאת סיבה.
"אוי אלוהים, אני כל כך מצטערת..." היא זינקה מהכורסא והתקרבה אליו.
"יש... משהו שאני יכולה לעשות?" היא שאלה בחשש.
"אממ, האמת, אמא שלי שאלה אם אני רוצה שמישהו יבוא איתי, אז אמרתי שהייתי רוצה ש... את תבואי", הוא אמר, נבוך, "זאת אומרת, אם את רוצה", הוא מיהר להוסיף.
"ברור, אם זה מה שאתה רוצה, ברור" היא השיבה במהירות.
"אוקיי, אז... תודה", הוא אמר, לא בטוח אם זו התגובה הנכונה.
"תעלה לישון, טוב?" היא אמרה "אתה תרגיש טוב יותר בבוקר."

אחרי לילה בלי הרבה שינה הוא היה קצת מטושטש כשצחצח שיניים והתלבש.
כשירד למטה הוא גילה שלילי כבר הייתה שם, יושבת במתיחות על אחת הכורסאות.
"היי... איך אתה?" היא שאלה בחשש והתקרבה אליו לאיטה.
"יותר טוב", הוא שיקר וניסה לחייך.
נראה לפי מבטה שהיא לא האמינה לו, אך היא לא אמרה כלום.
היא שילבה את ידה בידו והם יצאו ביחד מחדר המועדון.
הם הגיעו לחדר שדל מקונגל וג'יימס דפק בשקט בדלת.
"יבוא", נשמע קולה העמום מבפנים, וג'יימס פתח את הדלת.
"ג'יימס, לילי", היא קמה ממקומה והובילה אותם לאח.
"בבקשה", היא אמרה והצביעה על קערת זכוכית קטנה, בה הייתה אבקת הפלו.
ג'יימס נשם עמוק, ואז לקח קמצוץ מהאבקה.
הוא פיזר אותה באחר, והלהבות התלקחו והפכו לכחולות.
"משפחת פוטר!" הוא אמר בקול ברור, ואז נכנס ללהבבות.
הוא התחיל להסתחחר במהירות, בתים אחרים התגלו לו למאיות שניה לפני שנעלמו.
אחרי כמה שניות הוא הרגיש רצפה מוצקה מתחת לרגליו.
הוא היה בבית שלו.
הא זז הצידה, ואחרי שניה לילי הגיעה ונחתה לידו.
"ג'יימס?" הוא שמע את קולה המתקרב של אימו.
היא הגיעה לסלון, שמה עגיל אחד באוזנה.
היא לבשה שמלה שחורה ארוכה, ושיערה החום המבריק היה אסוף בפקעת אלגנטית על קודקודה.
למרות שהיא ניסתה הסתיר את זה, אפשר היה לראות את סימני האבל.
סביב עיניה הכחולות היו עיגולים שחורים שנגרמו מחוסר שינה, ועיניה היו אדומות מבכי.
"ג'יימס", היא נאנחה בהקלה וחיבקה אותו.
"ואת בטח לילי", היא התרחקה ממנו חייכה אליה.
"היי, גברת פוטר", היא אמרה בביישנות.
"ג'יימס?" זה היה קולו הרציני של אביו, שהגיע גם הוא לסלון.
כמו אימו, גם הוא ניסה להסתיר את הלילה הקשה שעבר עליו.
"שלום, לילי", הוא אמר בטון שקול ובחן אותה.
"שלום, אדון פוטר."
"טוב, לכו להחליף בגדים ונצא", אימו אמרה לאחר כמה שניות של שתיקה מביכה, וג'יימס מיהר לקחת את ידה של לילי ולהוביל אותה לקומה העליונה.
הם עלו במדרגות, וג'יימס שם לב שלילי בוחנת את הבית בהתפעלות, כמו כל שאר החברים שלוו שבאו לבקר בביתו, אולי חוץ מסיריוס, משום שגם לו היה בית כל כך מפואר.

הם הלכו לאורך המסדרון, עד שג'יימס פתח דלת מסוימת והכניס את לילי.
,"אההה זה החדר שלך?" לילי שאלה, מובכת, וג'יימס הבין למה.
החדר היה מאוד... נשי.
הכיסויים על מיטת העץ הגדולה היו בצבע ורוד חיוור, שהתאימו לוילונות המלמלתיים.
בפינה, ליד ארון ענק עמד שולחן איפור, ועל הקירות היו תמונות של פרחים וציורי נוף.
"לא, זה חדר האורחות", הוא אמר לה.
"חדר האורחות?" היא שאלה, והוא משך בכתפיו.
לא היה לו כוח להסביר לה שכשבנות הדודות שלו בנות ה-5 באות אליו הן אוהבות לישון בחדר שדומה לחדר שלהן בבית.
"תתארגני ונצא, טוב?"
היא הנהנה, והוא המשיך במסדרון עד שהגיע לדלת העץ של החדר שלו.

הוא נכנס לחדרו, ויש ניגש לקיר האהוב עליו בחדר.
הוא היה מלא בתמונות שלו עם אנשים שונים.
בפינה, ממש למעלה הייתה תמונה גדולה בשחר לבן שלו כתינוק, ואימו ואביו מחזיקים אותו, מחייכים חיוכים מאושרים ומנופפים למצלמה.
אחר כך היו כמה תמונות שלו בתור תינוק שמנמן עם שיער שחור פרוע.
התמונה הבאה הייתה תמונה שלו מהשנה הראשונה בהוגוורטס, עומד נרגש על הרציף.
בתמונה גדולה וצבעונית נראו הוא, סיריוס, רמוס ופיטר, מנופפים בעליזות למצלמה.
הוא סרק את הקיר, ואז מצא את התמונה שחיפש.
היה זה שנה שעברה, אחרי שתפס את הסניץ' במשחק הגמר של העונה וגריפינדור זכתה בגביע הקווידיץ'.
כשהוא ירד מהמטאטא הוא ראה, למרבה התדהמה את סבא שלו, מחייך אליו ומנופף.
הוא אמר שהוא גאה בו, ושזה אחד המשחקים הכי טובים שאי פעם ראה.
שתי דקות מאוחר יותר הם היו שניהם על מטאטאים, וככה נלקחה התמונה.
למרות שהיה ביניהם הפרש של 70 שנה, הם עדיין היו דומים.
הפרט הבולט ביותר היה השיער, של ג'יימס שחור, ושל סבו לבן כסוף, אבל השיער של שניהם היה מבולגן, בלי שום סיכוי לסדר אותו.
בתמונה הם עפו ביחד, עשו סלטות, וזרקו אחד לשני את הקואפל.
הוא הסתכל על התמונה, בוחן את פניו המחייכות של סבו, ופתאום הרגיש שקשה לו לנשום כשהבין שזה כל מה שנשאר לו ממנו, תמונה מחויכת.
הוא הסיט את ראשו, אבל המחשבה עדיין הייתה שם.
הוא חיטט בארון שלו עד שמצא גלימת טקס שחורה והוא לבש אותה בזריזות.
הוא הלך בהמשך המסדרון ודפק על דלת החדר של לילי.
"לילי, את מוכנה?"
"כן, אני באה", היא אמרה, ובדיוק באותו רגע הדלת נפתחה והיא יצאה.
היא לבשה שמלה שהגיעה לה עד הברכיים, ושיערה היה מפוזר על כתפיה.
הם ירדו במדרגות, וההורים שלו כבר חיכו להם ליד הדלת.
הם יצאו החוצה, מעבר לתחומי החומה שהקיפה את מדשאתם הגדולה, ואז הם נתנו ידיים אחד לשני, והוא התעתק עם ההורים שלו.
כשהם הגיעו לבית הקברות ג'יימס היה המום מכמות האנשים שכבר היו שם.
עמדו שם לפחות שישים אנשים, ועוד המשיכו להגיע.
הוא ראה כמה חברים של המשפחה שבאו לפעמים לארוחות ערב, הוא זיהה כמה אישים משרד הקסמים, ואחרי סריקה מהירה הוא קלט גם כמה מורים מסגל המורים של הוגוורטס.
הוא ראה גם כמה פלשים של מלמות, והבין שהנביא היומי בא לסקר את ההלוויה, אחרי הכל, סבו היה אדם חשוב.
כשהם עברו, ה'קהל' מיהר לפנות להם דרך, ממלמל "משתתף בצערכם".
הוא עקב אחרי הוריו, מעודד מידה התומכת של לילי בידו.
כשהגיעו לקבר, ג'יימס נאלץ ממש לבלוע את הדמעות, הוא לא הרשה לעצמו לבכות, האבל לא ישבור אותו.
גופתו של סבו, בגלימת טקס מפוארת הייתה מונחת בארון עץ מפואר, ועם עיניו העצומות, אפשר היה לחשוב שהוא רק ישן, ועוד כמה דקות הוא יתתעורר ויתן לג'יימס צפרדע שוקולד מארון הממתקים הסודי שהיה בביתם.
"אמא", הוא שמע פתאום את אביו אומר והוא הרים את מבטו.
סבתו עמדה שם, כתפיה שפופות, והיא ניגבה את עיניה עם ממחטה.
"ארתור", היא אמרה בקול שקט, והוא התקרב אליה ושם את ידו על כתפה, מחבק אותה.
"ג'רושה", אימו אמרה, מחבקת אותה מצידה השני.
"הו, לאונורה", היא אמרה. משום מה, היא לא השתמשה בשם הקיצור בו כולם קראו לאמא שלו- נורה.
היא הרימה את ראשה וראתה את ג'יימס.
"ג'יימס", היא אמרה וסימנה לו להתקרב אליה.
"היי, סבתא", הוא אמר בעדינות והיא השתופפה עד שראשה היה בגובה שלו.
ליבו של ג'יימס נשבר כשהוא ראה את סבתו, שבדרך כלל הייתה כל כך גאה ואצילית, שבורה.
"ג'יימס, אל תיתן שמותו יהיה לשווא", היא אמרה והסתכלה בעיניו.
ג'יימס הנהן למרות שלא היה לו מושג על מה היא מדברת.
מה הוא יכול לעשות, סבו מת, לא?
הוא הרי היה חולה.
פתאום מישהו כחכח בגרונו וכולם השתתקו.
הם הסתכלו לעברו, ולהפתעתו, זה היה דמבלדור.
ברגע שהוא התחיל לדבר, ג'יימס הרגיש שהוא איכשהו מתנתק מהמקום.
הוא הרגיש שכל האנשים האלה לא באמת הכירו אותו.
כל המילים האלה שדמבלדור אמר היו מיועדים להם, לא לו, לכן הוא רק חשב על איך שהוא יזכור את סבא שלו, את כל הרגעים הטובים שלהם ביחד.
כשג'יימס היה בא לביתם הא תמיד הושיב אותו על ברכיו וסיפר לו סיפורים מימיו כהילאי.
הם עיינו ביחד באלבום התמונות, שסבא הכיר בעל פה.
הם ישבו ודברו על קווידיץ' שעות, והוא תמיד נתן לו עצות טובות, אחרי הכל, בימייו בהוגוורטס גם הוא היה הקפטן של קבוצת הקווידיץ.
בחג המולד, כשכל המשפחה באה, סבתו ובנות דודותיו, כריסטינה והיילי היו מבשלות, והוא וסבו היו מתגנבים למטבח ומלקקים מהקצפת, מהשוקולד, או סתם גונבים פרוסת עוגה.
"ג'יימס, אתה בסדר?" לילי לחשה והחזירה אותו בבת אחת למציאות.
"כן", הוא ענה, והיא לחצה את ידו.
אביו גם הוא עלה לנאום, ואז גם האחות של אבא שלו.
בסוף, סבתו, ג'רושה התקרבה לארון.
היא הוציאה את שרביטה, והארון נסגר.
בהניף שרביט נוסף אדמה הועפה על הבור, עד שהארון נקבר שם לגמרי.
הינף אחרון, והאדמה התחילה להתערבל סביב סביב, עד שהפכה למצבת שייש יפיפייה.
דיבורים שקטים החלו, וג'יימס הבין שטקס ההלוויה תם.
אחרי שכולם סיימו לדבר איתם, להגיד להם כמה יפה היה הטקס ולהגיד איזה אדם נפלא ריצ'רד פוטר היה, הם התעתקו בחזרה הביתה.
עד עשר בלילה, כמעט כל האנשים שהיו בהלוויה באו לביתם, עד שהוא היה מוצף פרחים, ו'משתתף בצערך' כאילו הדהד מכל הקירות.
שני גמדוני הבית שלהם דאגו לכיבוד בסלון, והם מיהרו לקחת כל זר פרחים ולשים באגרטל.
כשסוף סוף אחרון האורחים הלך הוא ולילי עלו למעלה, לישון.
הוא פתח לה את הדלת של החדר והיא נכנסה.
"אממ, ג'יימס, אתה יכול להביא לי כוס מים?" היא אמרה רגע לפני שהתכוון לצאת מהחדר, אחרי שאיחל לה לילה טוב.
"ברור", הוא אמר והלך לאורך המסדרון בשקט, לא רוצה להעיר את הוריו.
המטבח הענק והמבריק היה מצוחצח ונקי, הודות לגמדוני הבית החרוצים שלהם.
הוא מזג מים בכוס זכוכית גבוה, וכשפנה לצאת המהמטבח הוא שמע פתתאום דיבורים שקטים מפינת האוכל.
הוא התקרב לדלת שחיברה בין המטב לחדר האוכל.
היא הייתה פתוחה קצת, והוא יכל לראות את אימו ואביו יושבים אחד מול השני, ועם הגב אליו, להפתעתו, הוא זיהה את דמבלדור.
 "כשהגעתי וראיתי את זה קראתי מיד  לארתור", הוא שמע את קולה הרועד של אימו, והוא הצמיד, מסוקרן את אוזנו לחריץ שבדלת.
"ברגע שנכנסתי לבית היה אפשר לראות שהיה שם קרב", אביו אמר. "החלונות היו מנופצים, והרהיטים שבורים."
אימו הצטמררה, ואביו שם את ידו על ידה.
"תמשיך..." דמבלדור אמר בקול מעודד והנהן.
אימו נתנה באביו מבט, והוא המשיך.
"בדקתי שאף אחד לא נשאר שם, ואז המשכתי להסתובב בדירה.
מצאנו את ה...גופה שלו ליד השידה", הוא אמר, כמעט לוחש.
"השידה הייתה הרוסה, והדפים היו קרועים לגמרי. לא היה אפשר להבין כלום" אימו המשיכה.
"הלחש שהרג את ריצ'רד הרס גם את החומר שהם רצו, הוא הגן עליו בגופו", אימו אמרה בלחש ופרצה בבכי שקט.
"די, נורה, די", דמבלדור הרגיע אותה.
"הוא מת למען מטרה חשובה, ככה הוא היה רוצה למות, אתם יודעים את זה."
פתאום ג'יימס הבין מה קרה.
ג'יימס לא ידע מה, אבל היה בבית של סבא שלו משהו שאוכלי המוות רצו, ושהם לא השיגו את זה בזכותו.
הקללה שהייתה מיועדת אליו הרסה גם את מה שהם רצו, אך בדרך הרגה גם אותו.
פתאום ג'יימס הבין את דבריו של סבתו.
'אל תיתן למותו להיות לשווא'.
אני לא אתן, הוא הבטיח בזעם לעצמו, לסבתו, ובעיקר לסבו.
סבא שלו מת בגלל משימה שעשה למסדר עוף החול, והוא מתכוון להמשיך את זה.
ברגע שיוכל, הוא יתגייס למסדר עוף החול.
הוא לא מתכוון לוותר להם.

הוא נכנס לחדר החשוך, וראה את צלליתה של לילי על המיטה.
הוא חשב שהיא ישנה, לכן שם את הכוס על השידה התכוון לצאת, אבל היא הרימה את ראשה והסתכלה אליו.
"ג'יימס? אתה בסדר? נעלמת לי", היא אמרה וסימנה לו לבוא לשבת לידה.
"כן, אני בסדר", הוא אמר ונשכב על המיטה לידה.
היא התקרבה אליו ושמה את ראשה על חזו.
הוא ליטף את שיערה, והם שכבו כמה שניות בשתיקה.
"ג'יימס?" היא לחשה לו.
"מממ?"
"אל תמות אף פעם, בסדר?" היא הסתכלה עליו, עיניה הירוקות נוצצות באפלה.
"אני אשתדל", הוא לחש לה בחזרה.
"אוקיי", היא הנהנה, ואז נשכבה בחזרה.
ג'יימס בהה בה לכמה שניות ואז נאנח.
עם כל הרצון הטוב, הוא ימות מתישהו, וכשזה יקרה, הוא רצה למות כמו סבא שלו, עם שרביט ביד, מגן על משהו חשוב, על מישהו שהוא אוהב.

תנו ביקורות :)
 

הפרק הקודם		הפרק הבא