חייבת לדעת

שלום לקוראים :) אם אתם רוצים שאני אעלה פרקים בתכיפות גבוהה תמיד אז תגידו כי רוב הפרקים כבר כתובים :)
אני מקווה שתהינו למרות שזה פרק מוזר.

"אז למה?," הראשים של כולם הסתובבו לכוונו אך הוא התעלם מהם כליל "למה אתה רוצה לחיות לנצח
אם זה העולם?" הוא נשם נשימה עמוקה.



"הו, ג'יימס, כמה נפלא לראות אותך-"



"-תחסוך לי את הדיבורים המיותרים, תביא לי את לילי."



"איך אתה מעז לדבר אליי ככה?"



"אתה צריך אותי, אני יכול לדבר איך שאני רוצה-" הוא עמד בראש זקוף, שערו נח על מצחו בצורה
מרשימה.


מייקל שילד שוב אחז בלילי. לא נותן לה לרוץ לכוונו של ג'יימס, שכעת עשרות שרביטים מוארים כוונו
אליו. היער כאילו השקיט עוד יותר למשמע שיחתם. העצים לא נעו למרות שהייתה רוח. הציפורים
ויצורי הקסם לא יללו או שרו, כי תחושת הפחד חלחלה לכל חור, לא משנה כמה רחוק מהם.



"אני מבין," וולדמורט המשיך לדבר  "אל תדאג, אתה תקבל את לילי, אבל קודם הצמיד."



 "מה גורם לך לחשוב שאאמין למילה שלך?"



"מילה שלי זאת מילה, איך אתה מעז לפקפק בי?"



"כי אני יודע מי אתה, אני יודע שאתה אכזר ונבער ושקרן. תן לי את לילי, ואני מבטיח לך, אתה תקבל
את ג'ניפר, אני אחד שאפשר לסמוך עליו."



"אני הצבתי לך הזדמנות אחת. אפשרות אחת. אתה רוצה את לילי? תביא את הצמיד. אתה לא יכול לשנות את התנאים."



"אני יכול לשנות אותם אם אני רוצה, כי אני זה שיש לו את מה שאתה צריך."



"אני לא בוטח בך," אמר בקולו הצרוד שגרם לעיניו האדומות לבלוט "ואתה תביא לי את הצמיד שלי קודם."



"לא," הוא קבע "אני משער שאני יכול פשוט ללכת." סיבב את גבו.



"אם תלך," צעק וולדמורט "לך. אתה לא תשלם את המחיר, אבל היא כן."



מייקל שילד השליך את לילי על הקרקע בחוזקה "קרושיו." צעק וולדמורט בהינף שרביט לכוונה.

צעקה פילחה את האוויר, גרמה לעצים לנוע שוב וליצורים לשאוג. לילי התפתלה על הקרקע בכאב
שלא פסק, כאילו חותכים כל גיד וגיד בגופה לאט ובייסורים. הדמעות לא פחדו לזלוג החוצה ממנה,
אך גם הן השאירו צלקות עבות על לחיה, צלקות של כאב, שגרמו להן לחלחל בחזרה למקורן.


עוד יללה פילחה את האוויר, אך כולם עמדו כאילו חירשים הם.
הכאב של ג'יימס לא היה פחות כואב.
'מה אתה עושה?' קול גס צעק על עליו מבפנים 'מה אתה עושה לה? תגיד משהו! תגיד משהו!'



"תפסיק את זה!," צעק לוולדמורט "רק תפסיק את זה."



הוא הסיט את שרביטו והיא רק נאנחה על הרצפה ונשמה בכבדות, לא הפסיקה לרעוד.



חיוך התפרש על פניו הקרים והדקים של לורד וולדמורט.

"מה אמרת?"



"רק תפסיק. אני אתן לך את ג'ניפ...את הצמיד. רק תפסיק."



מייקל העמיד את לילי המשקשקת, אחז בה שוב בחוזקה, לא פוחד להכאיב לה.



"ואני סומך על המילה שלך, אבל תדע," המשיך ג'יימס לומר בקולו ההחלטי "שאם אתה משקר, זה
יהיה סימן לעולם ולהם," הצביע על קהל מאמיניו "שאתה לא יותר משקרן."



"כך יהיה."



"ג'יימס, אל תיתן לו-" צעקה לילי, אך פיה נחסם בעזרת אחת מידיו של מייקל. היא התפתלה עוד יותר.



קול רחישות נוספות נשמעו בין העצים.
הפעם זהו לא היה אדם אחד.



טונקס החזיקה בחזקה בידה של ג'ניפר, ביד שמאל נטולת הצמיד, עד ששתיהן הגיעו למושא ראייתם של אוכלי המוות ולורד וולדמורט.



'טונקס?' חשבה לילי, לפי העובדה שלא יכלה לדבר.
היא התקרבה ללורד, שחיוכו התרחב מרגע לרגע ונתנה לידו הקרירה לאחוז בג'ניפר.



"לכו עכשיו, כי אני רחום וסלחן. בפעם הבאה שניפגש, וזאת בקרוב, אני לא אחוס עליכם."



"לורד," מלמל מייקל "אתה עושה טעות-"



"אל תפקפק בי! אני לא שקרן! ועוד יצוצו המון הזדמנויות להרוג אותם, אתה תקבל
את הזדמנותך בדיוק כמו שאני אקבל אותה."



החבורה נעצה בלורד וולדמורט מבט אחרון. מייקל שחרר את לילי מזרועותיו.



"לילי," מלמלה ג'ניפר "אל תלכי."



"אני חייבת ללכת, ג'ניפר, את תהי בסדר."



טונקס, ג'יימס ולילי יצאו מן היער.
יודעים שמשאירים את הגורל ואת התקווה האחרונה שלהם מאחור.



"ג'יימס." לילי חיבקה אותו. בוכה. הוא ליפף את זרועותיו סביבה, לא מוכן לאבד אותה שוב.



"זה לא יקרה שוב, זה הכול בגללי-"



"זאת לא אשמתך, רק תעזוב את זה כמו שזה."



"ליל," טונקס חיבקה אותה חיבוק ידידותי וחמים "התגעגעתי אלייך."



"התגעגעתי אלייך גם, טי."



"אני מקווה שאת בסדר."



"אני בסדר, אבל...ג'ניפר ,היא-"



"רק בואי לטירה." מלמל ג'יימס.



השלושה נהרו לטירה במהירות הבזק.


המסדרונות הרגישו ללילי כחדשים, כאילו זאת הפעם הראשונה שנכנסה לטירה ורק עכשיו היא מעריכה את יופייה האמיתי.
זאת אולי בגלל שנתמכה בטונקס ובג'יימס משני צדדיה, שכוונו אותה למשרדו של דמבלדור.

נשר הזהב זז על צירו וחשף גרם מדרגות בדיוק לאחר שמלמלו "צפרדע שוקולד."
משרדו הכסוף והלא צנוע ערפל את חושיה של לילי יחד עם עשן שיצא ממקטרות בודדות.

הם הושיבו אותה על אחת מהספות בחדר האורחים ודחסו לידה כוס שוקו חם.
הם ישבו לצידה, שותים ולוגמים מכוסות שוקו גם כן.

"לילי אוואנס" נשמע קול  עמום, שחשף גלימה תכולה, זקן ארוך ולבן ומשקפי חרמש מוזהבים.
 "אני בטוח שאת מודעת לחומרת מעשייך בחודשים האחרונים, אבל הפעם הגזמת."



"מה? פרופסור דמבלדור, זה לא היה בהחלטתי כש-"



"אני יודע, אבל קצת הומור לא יזיק למצב."



"ג'ניפר...אנחנו חייבים-"



"הירגעי, עלמתי. ג'ניפר בסדר."



"אבל היא-"



"היא ממש כאן."



"איך? אני ראיתי אותה-"



"אני מניח שקצת שיקוי פולימצי לא יזיק לאף אחד, נכון?" חיוך עלה על שפתיה של לילי בעקבות קריצתו המהירה של דמבלדור.



"אני צריכה הסברים." פנתה לג'יימס.



"להתחיל עכשיו?"



"כן." קבעה, בהבעת פנים כאומרת שתשובתה מובנת מאליו.


"ובכן...הלכתי לדמבלדור ואמרתי לו שחטפו אותך רק כי את -יודעת –מי רוצה את ג'ניפר.
אבל לפני זה הייתה לי פליטת פה כי כעסתי על פיטר והחבורה שמעה אותי ולא רציתי לערב אותם.
ידעתי שאני צריך לעשות משהו, אז אני ופרופסור דמבלדור רקמנו תוכנית.
אבל כדי לממש אותה הייתי צריך לערב מישהו שהוא לא קונדסאי, כי כבר שיקרתי להם ואם הם היו
מגלים... אז פניתי לטונקס. סיפרתי לה הכול, את כל מה ששנינו יודעים," הדגיש, מכאן היא הבינה
שסיפר לה הכול "השתמשנו בשיקוי פולימיצי והפכנו את...טוב, אדם מאוד אמיץ...לג'ניפר, והנה היא
כאן." ג'ניפר חשפה את מיקומה בחדר.

"מי זה האדם הזה?"



"בכל האמת...אין לי שמץ של מושג."



"אדם בשנות השבעים לחייו," אמר פרופסור דמבלדור "לכן לא הייתה לו בעיה לסכן אותם.
כפי שהוא ציין בפניי בעשרים השנים האחרונות, הוא רוצה להרוס את וולדמורט. אני רק נתתי לו הזדמנות." הוא חייך.

"והוא אמור להתעתק ברגע שתוקף השיקוי יפוג." הוסיף ג'יימס.



"אבל הזמן שלוקח להכין שיקוי פולימיצי..." מלמלה לילי.



"הוא היה מוכן." אמרה טונקס.



"איך?"



"יש מלאי שמור אצל מדאם פומפרי. למקרי חירום כמו אלה."



"לא הבנתי. התוכנית הייתה לרמות את וולדמורט בשיקוי פולימיצי?"



"כן, זאת התוכנית," אמר דמבלדור "אבל הם היו צריכים להרוויח קצת זמן, כדי להתגנב בלי שאף אחד יראה. אסור שבית הספר ידע על כך."



"אז משכתי זמן." אמר ג'יימס.



"ומי חשב על כל הרעיון?"



"כולנ-"



"-ג'יימס." מלמלו טונקס ופרופסור דמבלדור וקטעו אותו.



"זה..." התחילה לילי "גאוני. אני חושבת שיש משהו בראש שלך אחרי הכול." שום דבר מלבד חיוך קטן עיטר את פניו של ג'יימס פוטר הקונדסאי הגאה.





************************************************



"סליחה." מלמלה לילי



"על מה?"



"שיצרתי לך חיים יותר קשים ממה שהם."



"זה בסדר, יכול לקרות לכל אחד."



לילי וג'יימס דיברו בחדר המועדון המשותף, שם לא היה אדם אחד מלבד האח הקשובה להם.



"תודה, אני אף פעם לא יכולתי לחשוב על משהו כזה אם הייתי במקומך."



"היית חושבת על משהו יותר טוב." חיוך עלה על פרצופה וגרם ללחייה לסמוק.



"אני רציתי לשאול אותך משהו."



"כל דבר."



"למה?"



"למה מה?"



"למה אתה מנסה להשתנות? אני יודעת איך דיברת פעם, אף פעם לא...דיברת כמו היום."



"זה דבר רע? אם  את רוצה אני יכול לחזור להתחכם."



"רק אז אני אדע שחזרת לעצמך."



"את לא אוהבת את ה'אני' החדש?"



"אז כן ניסית להשתנות."



"אני לא...את אשמה בכל זה."



"אני..."



"כן, את זאת שמשפיעה עליי לרעה."



"אני משפיעה עלייך... כן, אני גם משפיעה עליך לשקר."



"למה את מתכוונת?"



"אתה משפיע על עצמך, לא אני משפיעה עליך."



"אבל את כן משפיעה עליי."



"ואיך אתה יודע את זה?"



"כי את היחידה שגורמת לי לעשות את זה".



"זה?-"


הוא הצמיד את שפתיה לשלו, נותן לרגע להישמר לנצח, מתעד את הדקות האלו בפעימות ליבם הגוברות.
הוא התנתק ראשון.


"למה לא דחפת אותי?"



"למה שאני אדחוף אותך?"



"כי את באמת לא סגורה על עצמך."



"וחזרת." עשתה את עצמה כחושבת "אני לא סגורה על עצמי, אה?"



"נואופ" מלמל.


"אז תן לי להוביל." היא נישקה אותו שוב. היא זאת שבלגנה ופרעה את שערו מרצונה.
היא הסירה את משקפיו והניחה אותם בעדינות על השולחן שניצב נגדם.
הנשיקה נמשכה דקות ארוכות, וההפסקות היחידות ביניהן היו הנשימות החוזרות והנשנות שנראו קשות מרגע לרגע.


"אני רציני, את לא סגורה על עצמך."


"אם זה מה שאתה חושב-"



"אני לא חושב, אני יודע."



"היי אוואנס-" קולות שמחה קטעו אותם, הורידו את צבע לחייה החזק של לילי.



"בלאק? לופין? " מלמלה לכוונם.



"שמחים לראות אותך גם." אמרו בציניות "מה את עושה לו?"



"מה?"



"את יודעת איך הוא השתגע? הוא הפך לאדום כשגילה שנעלמת."



"תודה...'חברים'." נהיה נבוך מרגע לרגע.



"באמת? אדום? לא משתלב טוב עם האישיות, אתה לא חושב?"



'עם חברים כאלו מי צריך אויבים?' חשב, מובך עוד יותר.



"טוב," אמרה לילי אחרי מספר דקות של רעש מצידם "אני חושבת שאלך לישון."



"את באמת צריכה את זה, עברת הרבה היום." ענה ג'יימס שהמשיך ללעוס ברטי בוטס ולעוות את פרצופו כשנתקל
בטעמים שלא כל כך מגרים את הלשון.


לילי עלתה לחדר המועדון של הבנות ונשכבה במיטתה הרכה שחלמה לישון בה בלי הרבה דאגות כבר הרבה זמן.
היא עצמה את עיניה באיטיות, סופרת כבשים, וחודרת לעולם פרטי משלה, לעולם חסר גבולות.


זהו :) אני אשמח לשמוע את דעתכם :)

הפרק הקודם		הפרק הבא