הארי בממלכת השוקולד

פרק מנקודת המבט של רון:

הלילה, לא הצלחתי להירדם. ואיך יכולתי?!

הרי כל הוגוורטס ראה את מה שקרה היום- הרמיוני ומאלפוי. ביחד. איכס! בכל פעם שאני חושב על השנים האלה, עוברת בי תחושת גועל. הם בטח ישנים עכשיו, מכורבלים ביחד... פשוט גועל נפש!!!

לפחות הארי מסכים איתי. ראיתי את הבעת הפנים שלו....

קמתי באיטיות, משפשף את עיני העייפות מרוב הדמעות, ויצאתי בדממה מהחדר, לא לפני שהעפתי מבט לעבר המיטות הריקות של הארי ונוויל. וכך, במשך זמן מה, עשרים דקות בערך, הסתובבתי ברחבי הטירה הדוממת, מנסה להישאר שקט כמוה, כדי לא להיתפס. שערי הטירה היו סגורים, כך שלא ניתן היה לצאת. לבסוף, החלטתי לעלות למגדל האסטרונומיה. אולי הכוכבים יעזרו לי להירגע...

התחלתי ללכת, מנסה להרחיק כמה שיותר את המחשבות שלא עזבו לרגע. עליתי את עיני, ממשיך ללכת מבלי לראות לאן, אבל זה לא עזר. מוחי המשיך לדמיין את התמונות הגרועות ביותר- הרמיוני ומאלפוי. יחד. קרובים כל כך. קרובים בצורה דוחה כל כך!

פתחתי את עיני במהירות, מנסה להעלים את התמונה של הנמייה הבלונדינית, את הסלית'ריני הדפוק הזה, מלטף עם היד השמנונית שלו את הלחי העדינה כל כל של הרמיוני... של הרמיוני שלי!!! ושוב הרגשתי את העקצוץ המרגיז בעיני.

לא! אני לא אתן לזה לגרום לי לבכות! הו, לא! הנמייה הזאת לא תגרום לי לבכות! לא במשמרת שלי! אני לא... אני לא אבכה, גם לא בגלל שהאחת שאני אוהב מעדיפה את האדם הכי גועלי על כדור הארץ...

@%&*%#@!!!!

עצרתי ובעטתי בכעס בקיר הקרוב. אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך... חשבתי. מרגיש כאב עז מפתח את גופי. החנקתי זעקה והתחלתי לעלות בריצה את המדרגות שעוד נותרו עד לראש המגדל. כשהגעתי לשם, כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות. וגם לא ניסיתי...

אבל אז, הבנתי משהו- לא הייתי שם לבד!

על יד החלון, ישבה דמות. היא נשענה לאחור, נתמכת בידיה ברצפה והביטה מעלה, אל הכוכבים.

הירח, שהיה מלא באותו לילה, ונראה גדול במיוחד, כך שהקיף את הצללית שלה, והאיר אותה באור חזק ומסנוור.

פסעתי כמה צעדים לאחור בבהלה, רוצה להיעלם משם לפני שהיא תראה אותי כאן, עם העיניים הדומעות. אך, לצערי, היא בדיוק הסתובבה.

"מי זה?" היא שאלה. צדקתי- הייתה זו נערה.

"מי את?" החזרתי.

"אני שאלתי קודם..." היא צחקקה בעודה קמה ממקומה. "הו, אני מכירה אותך!" היא קראה אחרי שבחנה אותי במבטה הסקרן, "אתה רון ויזלי!"

היא התקרבה עוד קצת כך שהצלחתי לקלוט את תווי פניה. היו לה עיניים חומות, בעלות ריסים מעוגלים ויפים, והיה לה מעין חצי- חיוך מסוקרן ומשועשע כאחד על הפנים. היא מעמדה במרחק מטרים אחדים ממני, משלבת את ידיה ומחכה, כנראה, להסבר מספיק משכנע מדוע אני כאן. לא הכרתי אותה, אבל אם לשפוט לפי בגדיה, שרובם היו בגווני צהוב או שחור, סביר להניח שהייתה הפלפאפית. הו, והיה לה שיער שחור ארוך, עם תלתלים מבולגנים כאלה, שהזכירו לי ממש את התלתלים של... הרמיוני...

בלעתי רוק בעצבנות.

היה בה משהו שהזכיר לי את מיו יותר מידי, בין אם היה זה השיער, או החיוך היודע- כל הזה, או העובדה שגם הרמיוני תמיד הייתה תופסת אותי ברגעים הכי רגישים שלי...

"קרה משהו?" היא שאלה בבלבול, מבלי להוריד את החיוך מפניה.

לא. צורת הדיבור לא הייתה דומה לזאת של הרמיוני. גם לא המראה. זה רק... השיער! הצורה שבה התלתלים הארוכים מפוזרים על גבה... אוח!

"רון?"

"לא. הכל בסדר... זה רק ש..."

היא הביטה בי בסקרנות, מעודדת אותי להמשיך.

"את מזכירה לי מישהי..."

"לפי הפרצוף שלך, זה נראה כאילו אני מזכירה לך רוח רפאים! ובפעם האחרונה שבדקתי, אני ומירטל המייללת לא דומות במיוחד..." היא צחקה.

"לא, לא." עניתי במהירות, "זה פשוט... עזבי..."

"הרמיוני?"

"מה?!"

"אתה עצוב בגלל הרמיוני?"

"טוב..." וואו! לא לזה לא ציפיתי. "כן," אמרתי.

"זה בסדר..." היא חייכה ברוגע, מצליחה בדרך פלא להעביר גם אלי את הרוגע שלה.

"אני לא יודע..." מלמלתי, "זה רק ש... איך היא יכולה להיות איתו? מה היא מוצאת בו? היא עד כדי כך נואשת?!"

הנערה המשיכה לחייך בהבנה.

לפתע, הרגשתי חופשי ופתוח, כמו שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי, כאילו אני יכול לספר לה הכל. ושהיא תבין. ויותר מכך- שהיא תדע איך לתמוך לי. לאו דווקא במילים. גם החיוך שלה, המבט, יספיקו לי. אז סיפרתי. דיברתי ודיברתי. שפכתי את כל מה שהעיק על לבי באותם רגעים.

כשסיימתי לספר, התיישבתי בעייפות על הרצפה הקרה. היא התקרבה את שני הצעדים שעוד נותרו ביננו, הסתובבה והתיישבה לצידי.

"אתה תיהייה בסדר," היא הסתובבה כדי להביט לתוך עיני, "אני מבינה שעכשיו זה נראה לך כמו סוף העולם. אני באמת מבינה. אבל זה לא כך... רון, אני מבטיחה לך שזה יעבור. הכל יעבור! מחר, יגיע יום חדש. מחר, תתעורר עם חיוך על הפנים ולא תזכור בכלל מדוע היית עצוב כל כך! ואם לא מחר, אז מחרתייים. אני מבטיחה- זה יעבור!" היא הניחה את ידה על ידי ולחצה עליה מעט, כאילו כדי לאשר את מה שאמרה.

ופתאום, דבריה נשמעו נכונים כל כך. כאילו כל סה באמת רק משהו קטן. שיעבור. הבנתי, שכבר לא אכפת לי מהרמיוני, ממאלפוי... אם היא רוצה להיות איתו- שתהייה!

היא חייכה שוב את חיוכה הכובש. ולפתע, הרגשתי חיוך מתגנב גם אל פני. חיוך קטן, מבוייש. חיוך קטנטן, אשר ברגע התעצם לחיוך זורח, גדול ורחב. אני לא יודע למה, אבל הייתי מאושר. ככה פתאום. מאושר סתם כך, מלשבת שם, מחזיק ידיים עם נערה, שלמען האמת, עדיין לא אמרה לי את שמה. הרגשתי... חופשי!

קמתי, כמעט בקפיצה, ממקומי, מפחיד אותה מעט, ורצתי לעבר החלון הענק.

"אאאההההההההה" קראתי. צעקתי. חזק. כדי שכל העולם ישמע! כן, הקשיבו היטב- רון ויזלי חזר, ובגדול! ואת הרון החדש הזה, שנולד לפני כמה רגעים, לא מעניין מה קורה בין מאלפוי להרמיוני... למען האמת, כן היה לו אכפת, אבל רק מהבחינה שהוא דאג להרמיוני. בכל זאת, היא הייתה אחת מחברותיו הטובות ביותר. הוא קיווה שמאלפוי לא ישבור את לבה, כמו שעשה לכל כך הרבה בנות בבית הספר... אבל זה לא היה חשוב עכשיו.

הסתובבתי אל עבר שחורת- השיער, שכבר לא הזכירה לי כלל את הרמיוני, וחייכתי. היא חייכה בחזרה. ואז באמת הרגשתי על גג העולם!!!

לא רציתי להרוס את הרגע המושלם, אבל פשוט הייתי חייב. אז פשוט נשמתי לעומק ושאלתי במבוכה, "אה, ודרך אגב, איך קוראים לך?"

הפרק נגמר כאן, אבל חשוב לי להגיד למי שלא הבין שהנערה היא בעצם שיר. (החברה הכי טובה של גלית, למי ששכח)

הפרק הקודם		הפרק הבא