השנה האחרונה

"פגישה בלתי נשכחת"

נוויל הביט מהחלון אל מדשאות הטירה, תוהה מה עלה בגורלם של חבריו. אם הוא רק היה יכול לפגוש אותם עוד פעם אחת. אבל נוויל לא ידע שמצפה לו פגישה עם מישהו אחר בקרוב. פגישה בלתי נשכחת.(מתוך פרק 17: "אחרי החתונה עוצרים בכיכר". פאנפיק: "השנה האחרונה".)

"בבקשה אוגוסטה, תני לנו להיכנס – יש פה גובלין פצוע."

"אתם לא תיכנסו לבית הזה עד שתוכיחו שאתם לא אוכלי מוות!"

היה זה היום הראשון של חופשת חג המולד, הוא חזר הביתה אתמול אחרי שהוא החליט שהוא חייב לבקר את סבתא שלו. השעה הייתה כבר אחת עשרה בבוקר ונוויל לונגבוטום עוד לא קם מהמיטה, הוא היה בטוח שסבתא שלו כבר הייתה פה בשמונה בבוקר וניסתה להעיר אותו בכל האמצעים האפשריים אבל הוא חזר לישון. לקח לו זמן עד שהוא נרדם בלילה הקודם, לקחו את לונה מהרכבת בדרך לחג המולד בגלל מה שאבא שלה כתב בעיתון שלו, הוא אמר ללונה פעם שהיא צריכה להגיד לאבא שלה להפסיק להשמיץ את אוכלי המוות או לגבות את הארי בכתבות שלו אבל היא לא הקשיבה לו. יופי, לא מספיק שהשלישייה נעלמה עכשיו גם לונה תהיה חסרה בהוגוורטס. אולי עדיף שהוא יישאר בבית... לא, הם צריכים אותו, הוגוורטס צריכה אותו. הוא קם מהמיטה והלך לשטוף פנים בשירותים, נראה היה שסבתו מדברת עם מישהו. הוא נעמד על האסלה וניסה לראות דרך חריצי החלון שהשקיפו על הגינה המטופחת של סבתו, הוא הצליח לספור שלושה אנשים ושני גובלינים אבל הוא לא הצליח לזהות אף אחד מהם. הוא שטף את פניו והחיש את צעדיו לעבר דלת הכניסה, שרביטו מורם בהיכון.

"נו באמת, את מכירה אותנו גברת לונגבוטום, אני טד טונקס וזה שלידי הוא החבר הכי טוב של הנכד שלך," אמר קול לא מוכר.

נוויל נעצר במקומו. היה לסבתו נכד אחד וזה היה הוא, אבל מי זה החבר הכי טוב שלו? הארי? רון? שיימוס? דין? הוא ציין לעצמו שהוא צריך לחשוב על זה. בינתיים, הוא כבר הגיע לכניסה וראה מחזה מוזר – סבתא שלו עומדת עם שרביט שלוף מול שלושה אנשים ושני גובלינים. אחד מהאנשים היה גבוה עם שיער שחור ועוד אחד עם שרירים וגלימה בלויה שהחזיק בידו אחד מהגובלינים והשלישי היה, השלישי... לא, זה לא יכול להיות! חשב נוויל, לא יכול להיות שזה דין תומאס.

"דין!" צרח נוויל ורץ לעבר חברו בידיים מושטות לחיבוק אמיץ, דין חייך מאוזן לאוזן ונתן לנוויל לחבק אותו אך לאחר שתי שניות נשמע פיצוץ ונוויל ודין הועפו אחורנית. נוויל קם מהמקום שבו הוא נחת באיטיות וניסה לחפש את בעל השרביט. כשהוא גילה מי זה הוא נאנח, סבתא שלו תמיד הייתה פראנואידית.

"סבתא, זה דין תומאס! זה שסיפרתי לך עליו המון," אמר נוויל בהתרגשות.

"אתה מספר לי על הרבה חברים חומד ובזמנים כאלו צריך להיות הססנים, אני רוצה שתשאל את החבר שלך משהו שרק הוא היה יכול לדעת," אמרה אוגוסטה כששרביטה עדיין מכוון אל ששת היצורים העייפים והתשושים, נראה שעבר עליהם מסע קשה.

"סבתא, תני להם להיכנס יש להם גובלין..." נוויל עצר את דבריו כשהוא ראה את המבט הכועס בעיני סבתו, הוא גלגל את עיניו וניסה לחשוב על משהו.

"נו טוב, אה, איך סיריוס בלק ידע את הסיסמה למועדון שלנו?" שאל נוויל.

"באמת נוויל! בטח כל הוגוורטס יודעת ששכחת את הרשימה של הסיסמאות בחוץ, שאל שאלה אחרת!" אמרה סבתו באותה נימה מרוגזת וקצרת רוח שבה היא התחילה.

"בסדר בסדר!" אמר נוויל ברוגז, הגובלין הזה יכול למות עד שסבתו תיתן להם להיכנס.

"איזה ספר אני אוהב לקרוא לפני השינה?" שאל נוויל בתקווה שדין ידע את התשובה.

כול הסובבים היו במתח, יד השרביט של אוגוסטה כבר הייתה שטופת זיעה והגובלין שבידי האיש עם השרירים נראה על סף עילפון. בבקשה שדין ידע את התשובה, התפלל נוויל בליבו.

"צמחים ועשבים בידי הקוסמים, כמובן," אמר דין בחיוך.

"נכון מאוד," הודתה אוגוסטה והורידה את שרביטה, "למרות שאני הייתי ממליצה לך לקרוא דברים אחרים נוויל, ועכשיו כנסו מהר!" אמרה ופינתה להם את המעבר לעבר הסלון. הם מיהרו פנימה והשכיבו את הגובלין המעולף על הספה בסלון.

"ואל תלכלכו את השטיח החדש!" צעקה אחריהם אוגוסטה.

רעש הסכינים והמזלגות המקרקשים על הצלחות נשמע ברחבי המטבח. הם ישבו לאכול ארוחת ערב לאחר שהצליחו לשקם במקצת את הגובלין על ידי התרופות המצוינות של אוגוסטה, עכשיו, הוא נראה הרבה יותר טוב ממקודם והוא ישב על הספה ובהה בתקרה. שאר האורחים ישבו מסביב לשולחן האוכל ואכלו קציצות ופסטה, מנסים כמה שפחות לדבר כדי להכניס כמה שיותר אוכל לפה, נראה שהם לא אכלו שנים, דין נראה הרבה יותר רזה ממה שנוויל הכיר אותו.

"אתם אוכלים כאילו לא אכלתם חודש, כמה זמן אתם כבר ביחד?" שאל נוויל את דין.

"מאז תחילת אוגוסט בערך," אמר דין בפה מלא, "אנחנו מסתובבים ביערות, אוספים אוכל מערים מזדמנות, תולשים פטריות משיחים, אני חייב להודות שבזכותך אני יודע איזו פטריות רעילות ואלו לא," אמר דין וקרץ לנוויל. נוויל חייך אליו בחזרה וחזר לאכול, הוא כל כך שמח לראות את דין עד שהוא לא שם לב שהוא כבר חמש דקות מנסה לחתוך את הקציצה.

"תעזוב כבר את הקציצה נוויל!" אמרה אוגוסטה, "כבר חתכת אותה מספיק. ועכשיו, הגד לי אדון טונקס, ממה אתה בורח בדיוק?"

נראה היה שטד קצת נבהל מזה שאוגוסטה פנתה אליו, עד עכשיו הוא שמר על זכות השתיקה.

"מה זאת אומרת? מאוכלי המוות כמובן!" אמר טד כלא מבין.

"ואתה מעדיף לברוח מאשר להילחם?" אמרה אוגוסטה ברוגז.

הוא לא ציפה לאמירה הזאת, הוא ניסה להשיב ותוך כדי כך הגביר קצת את קולו: "כולנו במעקב אוגוסטה! אין בדיוק עם מי להילחם כרגע..."

"למה לא נשארת להגן על אשתך?" שאלה אוגוסטה כשזיק של שנאה ניצת בעיניה.

"היא לא צריכה הגנה, היא טהורת דם," אמר טונקס בלי להניד עפעף.

"אה ואתה חושב שלא יעשו לה כלום אחרי שעזרתם למסדר כל כך הרבה פעמים ולא חסר העובדה שהבת שלכם הילאית?"

"להזכירך אנחנו לא חלק מהמסדר אוגוסטה..." אמר טד.

נראה היה שיש משהו מאחורי הוויכוח המוזר הזה, נוויל וכול האחרים היו דרוכים לשמוע את ההמשך.

"נכון מאוד. כמעט שכחתי שאתה פחדן!" אמרה אוגוסטה והפעם קולה עלה בכמה דציבלים.

"חשבתי שהוויכוח הזה כבר מאחורינו," התעצבן טד.

"אתה חושב ששכחתי איך הפקרת את הבן שלי? איך הוא היה מוכן למות בשביל המסדר ואתה ניסית להתחמק בטענה שאתה עוזר מהצד!" אוגוסטה נעמדה על רגליה וכיוונה את שרביטה לעבר טד, הוא עשה בדיוק כמוה.

"מה קורה פה סבתא?" אמר נוויל בפחד ונעמד על רגליו, דין ודרק נעמדו אף הם והיו במצב היכון למקרה שתהיה תקיפה.

"מה? לא סיפרת לחברים החדשים שלך שהם מסתובבים עם פחדן?" אמרה אוגוסטה בלגלוג.

"ראיתי אנשים מתים מסביבי," אמר טד בקול מתחנן, "אני לא רגיל למלחמת קוסמים, אני גדלתי אצל מוגלגים! זה שהבן שלך עונה בידי אוכלי מוות זה לא באשמתי!"

"טראאח!" נשמע פיצוץ עז וטד הועף לאחור ונפל על הקיר בעילפון. דין ודרק רצו לעזרתו. נוויל הביט בסבתו כשבעיניה רושפות אש. היא פנתה אליו בקול צרוד כשהיא מצביעה על שלושת האנשים הרכונים על הרצפה: "עד מחר בבוקר אני לא רוצה לראות אותם פה, בינתיים, תראה להם איפה חדר האורחים." ובנימה מוזרה זאת היא הסתלקה לחדר השינה, משאירה את הסובבים עם הבלאגן שהיא עשתה.

אני יודע שהקטע עם טונקס ואוגוסטה לא היה הכי מובן אבל אתם תבינו יותר טוב בעזרת ה' בפעם הבאה.. המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא